פס"ד בתביעות הנוגעות לבקשה לצו קיום צוואה, התנגדות לקיומו, הלכת שיתוף, ביטול הסכם מתנה

בעניין: עִזבון המנוח ע.ב. ת"ז --------

הצדדים וטענותיהם:

1. המנוח מר ע.ב. ז"ל והתובעת גב' א.ב. (להלן: "המנוח" ו-"התובעת" בהתאמה) נישאו זל"ז ביום xx.xx.1972 ולהם להם 3 ילדים משותפים.

    

2. התובע והנתבעים הם ילדי התובעת והמנוח.

    

3. המנוח הלך לעולמו ביום xx.xx.2016 וביום 01.09.2016 ניתן צו לקיום צוואה בעדים מיום 20.1.2011 (להלן: "הצוואה המאוחרת").

    

4. התובע הגיש תובענה למתן צו קיום לצוואה בפני רשות מיום 30.6.2008 (להלן: "הצוואה המוקדמת") וטען כי מדובר בשתי צוואות משלימות אשר כל אחת מהן נוגעת לנכס מקרקעין ספציפי אחר: נטען כי הצוואה המאוחרת, רלוונטית למקרקעין הרשומים כגוש xx חלקה xx והצוואה המוקדמת למקרקעין הרשומים כגוש xx חלק מחלקה 4 עליהם בנוי בית מגורים בן 3 קומות.

    

   המחלוקת העיקרית בהליכים כאן נוגעת למקרקעין מושא הצוואה המוקדמת – מקרקעין עליהם בנוי בית בן 3 קומות. בקומת הקרקע התגוררו המנוח והתובעת עם ילדיהם מיום בנייתה וכיום מתגוררים בה התובעת ונתבע 1, בקומה השנייה מתגורר נתבע 2 עם משפחתו והקומה השלישית נבנתה על ידי נתבע 1 (להלן: "מקרקעי הבית").

    

5. הוראות סעיף 2 (א) בצוואה המוקדמת, קובעת כי המנוח מנחיל את זכויותיו במקרקעי הבית בחלקים שווים לשלושת בניו, וזו לשון ההוראה:

    

   "(ב)הנני מצווה את הקומה השלישית המוקמת על החלקה הנזכרת לעיל ושטחה 140 מר לטובת בני מ' המוזכר לעיל.

   (ג)הנני מצווה את הקומה השניה המוקמת על החלקה הנזכרת לעיל לטובת בני א' (והוא רשם אותה ממילא והיא שלו בשלמותה.

   (ד)הנני מצווה את הקומה הראשונה בחלקה הנזכרת לעיל לטובת בני ס' הנזכר לעיל, וכי לאשת א.ב. נושאת תעודת זהות מס'....הזכות להתגורר בקומה במשך כל חייה ללא שתהיה לה זכות למכור או להשכיר, ולאחר פטירתה תעבור החזה המלאה לידי בני ס' הנזכר לעיל".

    

6. נתבע 2 הגיש התנגדות לבקשה למתן צו קיום לצוואה המוקדמת. בהתנגדות המתוקנת מטעמו נטען כי קומת הקרקע נבנתה לפי היתר מיום 25.1.1989 במימונו, וכספי משכנתא ששולמו, מרביתם, על ידו. נטען כי בהמשך ניתן ביום 16.3.1993 היתר לבניית קומה נוספת שגם בנייתה מומנה על ידו. עוד נטען כי לאור כך ביום 18.1.1999, המנוח העביר במתנה, לפי הסכם העברה ללא תמורה, מחצית מכל זכויותיו במקרקעי הבית לנתבע 2. נטען כי נתבע 2 הסתמך על המתנה, מימן את בניית קומת הקרקע ושילם תשלומי משכנתא וגם כי עסקת המתנה דווחה כדין לרשויות המס. נטען כי נתבע 2 אנאלפבית ולכן התובע היה אמון על השלמת רישום עסקת המתנה ולא עשה כן. עוד נטען כי התובע ניצל את העובדה שהוא יודע קרוא וכתוב על מנת "לנווט" את המנוח, להחליט עבורו ולהשפיע עליו השפעה בלתי הוגנת, וכי התובע משך כספי קצבאות מל"ל של המנוח לכיסו לאחר שהפריד את חשבונו מחשבון התובעת ועשה שימוש בייפוי כוח שנתן לו המנוח. נטען כי ממועד האירוע, הפכה התובעת עוינת כלפי נתבע 3 ומשפחתו, ותימוכין להשפעת התובע על המנוח היא העובדה כי איש מבני המשפחה לא ידע אודות קיומה של הצוואה המוקדמת. עוד נטען כי לתובע זכות ב-50 מ"ר ממקרקעי הבית שם הוא מנהל חנות מכולת שלמעשה שייכת לעיזבון וחמדנותו מניעה אותו. אשר לצוואה גופה, נטען כי הנוטריון לא אישר שהמנוח חתם בפניו ומדובר בצוואה שנערכה מבעוד מועד והחשש הוא שמי שערך את הצוואה הוא תובע 1 ועל כן הצוואה בטלה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, עוד נטען שחתימת המנוח מזויפת. נטען כי מאחר והבקשה למתן צו קיום לצוואה המאוחרת הוגשה בחתימת כל ילדי המנוח ולא אוזכרה הצוואה המוקדמת, הדבר מחזק את הטענות כי הצוואה המוקדמת אינה אותנטית ויש לדחות את הבקשה לקיימה.

    

   בתשובת התובע להתנגדות המתוקנת נטען כי טענות נתבע 2 מוכחשות ונטענו בכלליות. התובע הדגיש כי הטענות הנוגעות להיקף עיזבון אין מקומן בהליך התנגדות לקיום צוואה, כי נתבע 2 לא שילם תשלומי משכנתא והבית נבנה על ידי המנוח והתובעת. עוד נטען כי אין ממש בטענה כי מי שטיפל ברישום הזכויות לפי חוזה המתנה הוא התובע או בטענות הנוספת מהן מבקש נתבע 2 להקנות לעצמו זכות קניין במחצית הזכויות במקרקעי הבית. לגוף ההתנגדות נטען כי הצוואה מקיימת את חזקת התקינות, אין בה פגמים צורניים ועל כן הנטל הוא על נתבע 2. התובע הפנה לכך כי המדובר בצוואה בפני רשות, בשפה הערבית אותה דובר המנוח וכי ההתנגדות הוגשה באיחור. עוד נטען כי המתנה שהעביר המנוח לנתבע 2, כוללת את הדירה בקומה השנייה בלבד ולא מחצית מזכויותיו במקרקעי הבית ובכל מקרה המנוח ביטל את המתנה בצוואתו. נטענו גם טענות להשפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה נסתרות מאשור הנוטריון שאישר את דבר המצווה. נטען כי הצוואה המוקדמת והצוואה המאוחרת עוסקות בשני נכסים שונים ועל כן אין סתירה בין הצוואות.

    

7. התובעת הגישה שתי תביעות: תביעה למתן סעדים מכוח הלכת שיתוף ותביעה לביטול הסכם המתנה מיום 18.1.1999.

    

   הטענות העובדתיות בשתי התביעות דומות. נטען על ידי התובעת כי מקרקעי הבית נרכשו על ידי המנוח והתובעת אך הזכויות נרשמו על שם המנוח כפי לפי המסורת והנהוג. לאחר הרכישה המנוח והתובעת פנו לקבל היתר בניה ובנו את קומת הקרקע שבנייתה הסתיימה בשנת 1991. נטען כי המנוח והתובעת חיו חיי שיתוף מלאים, עבדו בעבודות מזדמנות ובנו גם את הקומה השנייה לפי היתר מיום 16.3.1993 ובהמשך את הקומה השלישית (לא נטען כי ניתן היתר). נטען כי המנוח לקה באירוע מוחי ביום 26.7.2011 והתובעת המשיכה וטיפלה בו. נטען כי המנוח העביר לנתבע 2 במתנה את הדירה בקומה השנייה בלבד ולא מחצית מכל הזכויות במקרקעי הבית כפי שטוען נתבע 2. התובעת הפנתה לטופס הדיווח לרשויות המס, שם נרשם תיאור הדירה בקומה השנייה, לכך שנתבע 2 שילם את מס הרכישה באיחור ניכר (20.9.2011), לאישור רשות מקומית וגם לכך שהזכויות טרם נרשמו. עוד נטען כי לא צוין בהסכם הכתוב בעברית כי הוא תורגם למנוח ולנתבע וכי גמירות דעתו של המנוח הייתה להעביר ללא תמורה את הדירה בקומה השנייה בלבד ולא מחיצת הזכויות. נטען כי יש לבטל את הסכם המתנה מאחר והוא נוגד את זכויות התובעת לפי הלכת השיתוף אשר מכוח גם יש ליתן סעד הצהרתי לפיו התובעת בעלת הזכויות בדירה בקומת הקרקע, מחצית מהקומה השנייה ומחצית מהקומה השלישית. התובעת ציינה כי היא תומכת בבקשת התובע למתן צו קיום לצוואה המוקדמת ונטען כי גם נתבע 1 שנתן תצהיר בעניין זה תומך בבקשה, אך לפתע שינה גרסתו. התובעת טענה כי מאחר והנתבעים נהגו כלפיה באופן לא מוסרי ומאחר ונתבע 2 טען כי הוא בעל מחצית מזכויות המנוח במקרקעי הבית מכוח הסכם המתנה, לא נותרה לה כל בררה – אלא להגיש תביעותיה. נטען כי ההסכם הוא הסכם למראית עין מאחר ואינו משקף את רצון המנוח להעביר רק את הדירה בקומה השנייה, כי ההסכם בטל בשל טעות שבעובדה והנתבע ניצל את חוסר ידיעתו של המנוח את השפה העברית. עוד נטען כי ההסכם בוטל בצוואה המוקדמת.

    

   נתבע 2 הגיש כתבי הגנה. בכתבי הגנתו הכחיש את הטענות בכתב התביעה וחזר על טענותיו כפי שנטענו בהתנגדות. אשר לטענות הנוגעות להלכת השיתוף נטען כי מאחר והתובעת בתביעתה מאשרת כי הצוואה המוקדמת מקובלת עליה ומשקפת את רצון המנוח, הרי שהיא מאשרת גם כי אין לה כל זכות במקרקעי הבית למעט זכות מגורים בקומת הקרקע. עוד נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי. נטען כי אם אכן מדובר בבני זוג שחיו בהרמוניה ושיתוף, ולכן שומה כי התובעת יודעת על המתנה. נטען כי נתבע 2 עבד לפרנסת המשפחה עוד מילדות ועל כן אינו יודע קרוא וכתוב ואילו הוריו, לא עבדו אלא התפרנסו מקצבאות המל"ל. נטען כי נתבע 2 מימן את בניית קומת הקרקע והקומה השנייה וגם את מרבית החזרי המשכנתא ועל כן שינה מצבו לרעה בהסתמך על המתנה. נטען כי נתבע 1 בנה את הקומה השלישית. נתבע 2 הפנה לכך שהתובעת בתביעתה, מכירה בזכות הנתבע לבעלות בקומה השנייה. נטען כי אין הוכחה לתאריך נישואי המנוח והתובעת. עוד נטען כי לשם החלת הלכת השיתוף יש להוכיח כוונת שיתוף ואין די בטענה למשק בית משותף והשקעה משותפת. נטען כי במועד רכישת מקרקעי הבית 18.8.1976 התובעת לא עבדה והרכוש שצבר המנוח נרכש מהכנסות המנוח והנתבעים שעבדו לפרנסת הבית, בעיקר נתבע 2. עוד נטען כי התובעת ולא סעדה את המנוח שהיה זכאי לשרותיי סיעוד. וגם נטען, כי למעשה התובעת עותרת לסעדים מנוגדים – מחד מתן צו קיום לצוואה הקובעת זכות מגורים ומאידך בעלות. אשר לאישורי הרשומת המקומית שצורפו לתביעות נטען כי מדובר באישור לצרכי ארנונה ומדיווחי המיסים עולה כי העברת הזכויות כן הייתה של מחצית. נטען כי הטענה לפיה התובעת לא ידעה אודות העברת מחצית הזכויות אינה מקימה עילת ביטול והצוואה המוקדמת מאשרת את הסכם המתנה שהרי נרשם בה שהדירה בקומה השנייה הוענקה כבר לנתבע 2.

    

   דיון והכרעה:

    

8. כבר ובראש חלק זה אציין כי אני דוחה את הבקשה למתן צו קיום לצוואה המוקדמת, אני דוחה את התביעה לביטול הסכם המתנה ואני נעתרת לתביעה בעניין החלת הִלכת השיתוף.

    

9. אשר לתובענה למתן צו קיום לצוואה המוקדמת, טענתם של התובעים היא כי יש ליתן צו קיום לצוואה המאוחרת הואיל וכל אחת מהצוואות עוסקת בנכס מקרקעין ספציפי ולכן הצוואות יכולות לדור בכפיפה אחת, הן משלימות זו את זו וניתן ליתן צו לקיימן זו לצד זו.

    

10. לא ניתן לקבל טענה זו;

     

11. סעיף 36 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע דרך ביטול צוואה על ידי המצווה ומורה:

     

    "(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.

     

    (ב)צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."

     

     

12. והינה, בסעיף ד לצוואה המאוחרת מורה המנוח כי:

     

    "הנני להצהיר כי זוהי צוואתי האחרונה המבטלת כל צוואות קודמות בע"פ או בכתב שציוויתי אותן עובר לחתימתי על צוואתי זו, ולראיה חתמתי על תנאי צוואה זו בפני העדים הנ"ל".

     

13. לשון סעיף ד לצוואה המאוחרת ברורה ונהירה והוראתו עונה על התנאים הקבועים בסעיף 36 לחוק הירושה התשכ"ה-1965.

     

14. משמעות הדבר הוא כי לשון הסעיף הפשוטה היא, כי המנוח הורה על בטלות כל צוואה שנערכה קודם לצוואה המאוחרת, לרבות הצוואה המוקדמת.

     

15. התובעים טוענים כי יש לפרש את הצוואה המאוחרת כחלה רק לגבי נכס מהמקרקעין נשוא הצוואה המאוחרת ועל כן אין מדובר בהוראה המבטלת את הצוואה המוקדמת.

     

16. אלא שטענה זו נסתרת, לא רק בהוראות הביטול אלא גם מהוראות אחרות שבצוואה המאוחרת.

     

    ודוק, עיון בהוראות הצוואה המאוחרת מגלה כי המנוח ידע להבחין היטב בין הוראה החלה לגבי נכס או צוואה ספציפית לבין הוראת בטלות כללית, המבטלת כל צוואה קודמת. אפנה לכך שבסעיף (ג) לצוואה המאוחרת הורה המנוח על בטלות פעולה או צוואה ביחס לנכס הספציפי, וכך ציווה המנוח שם:

     

    "הנני להצהיר כי הנני מצווה בצוואתי שבכתב האחרונה הזו, שמבטלת כל צוואה קודמת או כל פעולה קודמת הכוללת צוואתי בהעברת כל זכויותיי השרעיות והחוקיות בנדל"ן / הנכס הנ"ל...".

     

17. איני סבורה שניתן לפרש את סעיף ד' לצוואה המאוחרת כאילו אינו על חל הצוואה המוקדמת; סמכות בית המשפט לפרש צוואה קבועה בסעיף 54 לחוק הירושה התשכ"ה-1965הקובע:

     

    "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוכן הנסיבות".

18. נפסק כי בבוא בית המשפט לפרש צוואה, עליו לעשות זאת במשנה זהירות על-מנת שלא לפגוע ברצונו של המצווה וחלילה ליצור צוואה חדשה שאינה תואמת את אומד דעתו של המצווה. ר' פרופ' שילה "פירוש לחוק הירושה" התשכ"ה-1965, כרך א' עמ' 462 וגם ע"א 5654/92 בורנשיין נ' מסר פד"י מ"ט (5, 461).

     

19. עוד נפסק כי בבואו לפרש צוואה, בית המשפט יכול ויפנה לנסיבות חיצוניות רק מקום בו לשון הצוואה אינה ברורה (שם, בעמוד 471). ההלכה היא כי הפרשנות תיעשה בשני שלבים. ראשית, בחינה פנימית של הוראות הצוואה ולאחריה, באם נדרש לעשות כן, פניה לנסיבות חיצוניות. בהמשך נפסק בע"א 1900/96 טלמצ'ו נ' האפוטרופוס הכללי, פד"י נג(2) 817, 825 כי מלאכת הפרשנות במשפט נועדה לשלוף את הנורמה מתוך הטקסט, ועל כן גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות ובעת פרשנותה, יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. נאמר שם כי אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה חדשה, ועל כן יש לתת מעמד בכורה לאומד דעתו של המצווה, ואין הפרשנות מוגבלת ללשון הצוואה – אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה ארכימדית בלשון הצוואה. במחלוקת בין שתי הגישות, גברה הגישה המעניקה זכות בכורה ללשון הצוואה. ראו ע"א 7631/12 ישראל המסטר נ' קרן קיימת לישראל, מיום 12.08.2011.

     

20. על כן, אל לו לבית המשפט לעבור לשלב השני של מלאכת הפרשנות ולפרש הוראה מהוראות הצוואה כפי שהיא משתמעת מתוך נסיבות העניין – מקום בו לשון ההוראה בצוואה ברורה ואינה זקוקה לפרשנות – כפי המקרה כאן.

     

21. לאמור יש להוסיף כי בזמן אמת, כאשר הוגשה הבקשה למתן צו לקיום הצוואה המאוחרת, חתמו האלמנה ושלושת ילדי המנוח על תצהיר מיום 25.01.2015 במסגרתו התחייבו לפעול לאשר את הצוואה המאוחרת לפי צו קיום צוואה שיינתן. ראו מוצג ת/3. במעמד זה, למרות שהתצהיר כולל מספר עובדות שאינן רלוונטיות להליך צו קיום הצוואה, לא אוזכרה, ולו ברמז, הצוואה המוקדמת. אמנם אין באי-איזכור הצוואה המוקדמת בכדי לגרוע מתוקפה באם אכן הצוואה בתוקף, אך התנהלות בעלי הדין בזמן אמת מעידה על כי ראו גם הם בצוואה המאוחרת תקפה על כל סעיפיה, ללא צורך בפרשנות וכצוואה המבטלת את הצוואה המוקדמת.

    עוד ובהקשר זה, לא נעלם מעיני טענת התובע כי במועד הגשת הצוואה המאוחרת לא ידע אודות הצואה המוקדמת, אך התובע לא ידע להסביר לפרטים כיצד הגיעה לידיו הצוואה המוקדמת, מתי התגלתה בבית המנוח או פרטים מוכמנים אחרים. על כן לא נתתי אמון בעדותו בעניין זה. ראו עמוד 20 שורות 9-33.

     

    אשר לטענת הנתבעים כי נפל פגם בצורת הצוואה המוקדמת – לאור המסקנה אליה הגעתי הדיון בשאלה זו התייתר. למעלה מן הדרוש, אפרט בתמצית כי העובדה שהצוואה מודפסת וכך גם אישור הנוטריון אין בהם לפגום בתקינות או בצורניות הצוואה שנערכה בפני רשות. סעיף 22 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 קובע כי צוואה בפני רשות ניתן לעשות על-ידי אמירת דברי המצווה בפני רשות או הגשתם בכתב לידי הרשות. עוד קובעת ההוראה כי דברי המצווה יירשמו על-ידי הרשות או יוקראו בפני המצווה והמצווה יצהיר כי זו צוואתו. אין צורך כי הנוטריון יאשר כי הצוואה נחתמה בפניו.

     

    במקרה כאן, סעיף 4 לצוואה המוקדמת מפרט כי המצווה הביא בפני הנוטריון את דבר צוואתו בכתב, והוראות הצוואה הוקראו למנוח-המצווה שהצהיר כי זו צוואתו. על כן, אני דוחה את הטענה לפגם צורני בצוואה.

     

    גם הדיון בטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת התייתר. למעלה מהדרוש אציין בתמצית, כי למעט השערות כלליות וטענות סתמיות, לא הונחו בפני ראיות לתמיכה בה. העובדה כי המומחית לכתב יד אישרה שחתימת המנוח על הצוואה המוקדמת דומה לחתימתו על מסמכים רפואיים אין בה להעיד על השפעה בלתי הוגנת או העדר כשרות להבחין בטיבה של צוואה.

     

22. כך או כך, כאמור לעיל, המנוח ביטל צוואתו המוקדמת בצוואתו המאוחרת ועל כן, אני מקבלת את ההתנגדות ודוחה את הבקשה למתן צו לקיום הצוואה המוקדמת.

     

23. אשר לתביעה להחלת הלכת השיתוף, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף מיום נישואיהם ועד לפטירת המנוח. בהקשר זה, ידוע וברור כי למעשה אין משמעות לטענות הנתבעים לפיהן לכאורה הכנסות התובעת פחתו מהכנסות המנוח או כי נתבע 2 תרם יותר כסף למשק הבית המשותף. גם תרומת בן הזוג הביתי היא שוות ערך לתרומת בן הזוג האחר.

     

24. אבהיר, התובעת והמנוח נישאו לפני כניסתו לתוקף שלחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. על כן, המשטר הרכושי שחל עליהם הוא הילכת השיתוף המאמצת את "חזקת השיתוף".

     

25. הילכת השיתוף מאזנת בין שני יסודות נורמטיביים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועיקרון השוויון. ראו בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני, פד"י סב(3) 66, סעיף 7 לפסה"ד.

     

26. בסיסה של הלכת השיתוף, בהסכמה משתמעת ומכללא בין בני הזוג כי הם שותפים שווים בזכויותיהם וברכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. הילכת השיתוף בנכסים נועדה להטיב עם בני-הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה. מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל. בני הזוג רשאים להסכים על שיתוף מלא, חלקי או הפרדה. הכל כפי רצונם החופשי. על כן, במידת הצורך, ניתן להוכיח את ההסכמה הסובייקטיבית של בני הזוג - באמצעות אמות מידה אובייקטיביות כפי עיקרון תום הלבשבסעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

     

27. במוקד הילכת השיתוף מונחת חזקה, חזקת השיתוף, חזקה זו מבוססת על אורח חיי הנישואים ודרך התנהגות בני הזוג בענייני רכוש. חזקה זו קובעת כי בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות, בני הזוג מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם. ראו: ע"א 300/64ברגר נ' מנהל מס עזבון, פדי יט (2) 240, 245 וגם ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פד"י כה(1) 561, 566, וגם בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(2) 221, 213-212:

     

    "הילכת השיתוף – פרי ההלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה בני הזוג החיים בצוותא, ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים – הוא רכושם המשותף, המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וכל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת."

     

     

    ועוד שם בעמוד 228:

     

    "עצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף. (ראהע"א 595/69, אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561. אין צורך להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד. "בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים" (השופט ברנזון בע"א 300/64, ברגר נ' מנהל מס העזבון, פ"ד יט245, 240 (2). אפילו רשום הרכוש על שם הבעל, החזקה הינה כי הוא בבעלותם המשותפת של בני הזוג..."

     

28. חזקה זו ניתנת לסתירה. ראו ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372, 377. על כן, כאשר מובא להכרעה עניינם של בני-זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף, יש לבחון, בכל מקרה ומקרה לנסיבותיו, אם נסתרה הלכת השיתוף ואם לאו.

     

29. מעמדה של חזקת השיתוף הוא "קוגנטי", במובן זה שאם לא התנו בני הזוג במפורש ובכתב על השיתוף ביניהם, נדירים הם המקרים בהם בתי המשפט לא יחיל את חזקת השיתוף על בני זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף – בפרט בנוגע לנכסים משפחתיים ובפרט דירת מגוריהם. ראו ע"א 964/92 מיכל אורון נ' ישראל אורון, מז(3) 758. עוד ראו עמוד 762 לפסה"ד שם, נאמר כי לצורך החלת חזקת השיתוף אין דרישה של הוכחת חיים הרמוניים. די שיוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת-גג אחת, כדי להחיל את חזקת השיתוף.

     

30. נדירים עוד יותר המקרים בהם לא תחול חזקת השיתוף כאשר מדובר בבני זוג החולקים משק בית משותף עשרות שנים וזאת, גם אם השלום לא שרר בביתם לאורך כל התקופה. ראו השופטחשין בע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח(3) 685, 692-692:

     

    "הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים, אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר... ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים, יהיה מקורם אשר יהא – הופכים ל'בשר אחד'".

     

31. עם זאת, יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו. הבדיקה היא "דו שלבית". ראו השופטפורת בע"א 11/96(ת"א)פלונית נ' פלוני, סעיף 27 לפסה"ד מיום 23.10.96, המצטט מע"א 806/93‏‎ ‎יהודית הדרי‎ ‎נ' שלום הדרי, פד"י מח (3) 685:

     

    "ראשית, יש לבדוק אם קמה חזקה ראייתית של שיתוף, אם חזקה כזו לא קמה, מוטל נטל השכנוע על בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף בנכס. אם חזקה כזו קמה, נטל השכנוע, מוטל על בן הזוג המבקש לשלול את השיתוף, וזאת באמצעות ראיות הסותרות את החזקה".

     

32. בנכסים משפחתיים, מועד השיתוף הוא המועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף וזאת להבדיל מנכסים שאינם משפחתיים מובהקים בהם השיתוף הוא דחוי ל"מועד קריטי", ועד ל"מועד הקריטי" הלכת השיתוף "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, מעין שעבוד צף. ראו רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, 193-194, רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, פ"ד סד(2) 207, 231.

     

33. במשך הזמן התגבשו כללי מִשנה לבחינת השאלה אם נסתרה חזקת השיתוף אם לאו. בין היתר יש לבדוק קיומם של חיי נישואין משך תקופה ארוכה, מגורים משותפים וחיי משפחה ללא קרע מהותי או פירוד ממשי, יחד עם מאמץ משותף בניהול ובפרנסת הבית. ראו בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 416-414..

     

34. בפסיקה קיימת אבחנה בין בית המגורים המשותף ובין נכסים חיצוניים או נכסים שלא נצברו ממאמץ משותף – כאשר בהינתן שבית המגורים המשותף הוא גולת הכותרת של הרכוש המשותף, הרי שנטל ההוכחה הנדרש מבעל דין המבקש לסתור את חזקת השיתוף לגביו, הוא מוגבר בהשוואה לנטל בנוגע לנכסים חיצוניים או נכסים שלא נצברו במאמץ משותף, או שלא במהלך הנישואין. ראו בהקשר זה בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233; ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865; ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709; רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פד"י סב (1) 165 סעיף 13 לפסה"ד וההפניות שם.

     

35. הנטל לסתור את החזקה מוטל על הטוען לסתירתה – אם בכלל ואם לגבי רכוש ספציפי.

     

36. חשוב להדגיש כי המדיניות המשפטית הרצויה היא להרחיב את המקרים בהם תחול חזקת השיתוף, וזאת על רקע עקרון השוויון שנילווה לו ממד חוקתי. הרחבה זו באה לידי ביטוי בהקלה הניתנת למי שמבקש להוכיח את התנאים לתחולת חזקת השיתוף ומנגד, החמרת התנאים הנדרשים לשם סתירת חזקת השיתוף. בעניין זה נאמר:

     

    "...אם בתחילה בן הזוג הטוען לשיתוף צריך היה להראות שהנכסים נרכשו במאמץ משותף ובמהלך חיי משפחה הרמוניים, הנה עם הזמן "צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממש." (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650. ולהלן - "בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת." (שם, 652)....ואם בתחילה, הטוען לחזקת השיתוף - עליו היתה הראיה ולו גם קלושה... הנה עתה, עצם "המאמץ המשותף" והחיים המשותפים תחת קורת גג אחת מעבירה את נטל הראיה על הטוען לשלילת השיתוף, ונטל זה הוא כבד למדי....הלכות אלה וכאלה, משקפות מגמה: התרחקות מן הצורך בהוכחת הכוונה המשוערת של בני הזוג לשיתוף נכסים בכל מקרה ומקרה, והחלת החזקה על כל בני הזוג כולם. יותר

    ויותר חזקת השיתוף היא הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה, אלא כדי לבדוק שמא יש בהן, באותו מקרה ספציפי, ראיות לסתור את החזקה.... "

    ראו ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' עזרא יעקובי ואח', פד"י מט(3) 529 578-579.

     

37. ומן הדין אל הנדון.

     

38. במקרה כאן אין מחלוקת כי התובעת והמנוח חיו יחד, במשק בית משותף מאז שנישאו בתאריך xx.xx.1972 ועד לפטירתו ביום xx.xx.2016, היינו 44 שנים.

     

39. הנישואין הם הנישואין הראשונים של התובעת והמנוח, שבכל חייהם המשותפים גרו תחת קורת גג אחת, מרבית הזמן בבית שנבנה במקרקעי הבית ושם גם נולדו להם שלושת ילדים המשותפים. התובעת והמנוח גם ניהלו חשבון בנק משותף. ראו בין היתר, תצהירו של נתבע 2 נ/2 סעיף 10 שם הצהיר כי :

     

    "את כל הכסף שהייתה מקבל תמורת עבודתי הנ"ל, הייתי מפקיד בידי אמא שלי, שכן היא הייתה הדומיננטית ואבא שלי ז"ל היה אדם פשוט ואמא שלי השתלטה על העניינים של משק הבית".

     

    וגם בסעיף 18 לתצהירו נ/2 שם הצהיר:

     

    "...את הקומה השנייה הקמתי כאשר אני מפרנס את הוריי ואחי במקביל, עד אשר הם התחילו לעבוד ולתרום את חלקם בקיום משק הבית וכל הכסף היה ב'קופה המשפחתית' בידי אמא שלי"

     

     

    ועמוד 15 שורות 30-31 לפרוטוקול בעניין חשבון הבנק המשותף.

     

40. זאת ועוד, משך כ-44 שנים תרמו בני הזוג עבור התא המשפחתי, כל אחד לפי דרכו ויכולתו לרווחתהּ של המשפחה. אין מדובר בהכרח בתרומה כספית וברווחים הנצברים בקופה המשותפת; גם תרומה של עבודות בית, גידול הילדים וטיפוח הבית המשותף מהוות מאמץ משותף.

     

41. גם הוראות המנוח בצוואתו נשוא התובענה שבפני, הצוואה המוקדמת, כי לתובעת זכות מגורים לכל חייה בקומת הקרקע של הבית מעידה על השיתוף בין בני הזוג.

     

42. טענות הנתבעים לפיהן התובעת לא תרמה למשק הבית המשותף, נטענו בכלליות וסתמיות. אין מחלוקת כי התובעת גידלה את ילדיה ועסקה, בין היתר בעבודות הבית. העובדה כי התובעת מבקשת ליתן צו לצוואת המנוח המוקדמת אינה פוגעת בזכותה לפי הלכת השיתוף ואינה סותרת קיומה של חזקת השיתוף.

     

43. על כן משחל משטר רכושי של הלכת השיתוף, על רכוש שצברו התובעת והמנוח, ולא נסתרה חזקת השיתוף ביחס למקרקעי הבית, הרי שהתובעת היא הבעלים של מחצית מזכויות המנוח במקרקעי הבית.

     

44. אמנם סעיף 125(א)לחוק המקרקעיןתשכ"ט-1969 קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. מטרתסעיף 125הנ"ל היא להגן על אמינותו של המרשם. וכך לשון הסעיף:

     

    "125. כוח ההוכחה של רישום. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם, אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 95 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין[נוסח חדש], תשכ"ט 1969..."

     

45. ואמנם, הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין הוא נטל כבד והוא מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום – וודאי מקום בו לא נערכה עסקה בכתב. (ראו לעניין זה סעיפים 7-8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) אך נפסק כי מקום בו חלה הלכת השיתוף וחזקת השיתוף, הרי שנסתרה חזקת המרשם. בבע"מ 5939/04פלוני נ' פלונית, פדי נט (1) 665, 671-2, נאמר מפי כבוד השופט רובינשטיין:

     

    "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובייחוד דירת המגורים...יש ביסודהדבריםציפיהלהגינותביחסיםביןבניאדםבכלל-נגזרתשל תוםהלבהחולשעלהמשפטהפרטי...ככלשהתוכןהמשותףשנוצקלקניין, ובוודאילדירתהמגוריםשלזוגומשפחה, משמעותייותר, וככלשהיתהשותפותנמשכתבחייהנישואיןולהביטוייםמסוגים-שונים, גםאםלאהיוהחייםהללו 'גן של ורדים' בכלעתובכלשעה, כךמצדיקהההגינותכיתגברההתיחסותלחזקתהשיתוף, במיוחדעלנכסכמודירתמגורים, קןהמשפחה".

     

46. וראו גם ע"א 9167/08פלוני נ' פלוניתמיום 27.11.08, שם בית המשפט העליון הכיר באפשרות כי במקרים נדירים הילכת שיתוף או שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, יקנו לבן זוג זכויות בנכס שרשום על צד ג' או בנכס שלא היה רשום מעולם על מי מבני הזוג וזאת במקרה בו הרישום הפורמאלי לא שיקף נכונה את המציאות.

     

47. על כן, רשאית התובעת להירשם כבעלת מחצית הזכויות במקרקעי הבית – מקרקעין שנרכשו במהלך הנישואין, עליהם נבנה בית מגוריה המשותפים עם המנוח ושם התגוררו בפועל וגידלו ילידיהם המשותפים.

     

48. אשר לתביעה לביטול הסכם המתנה, תביעה זו נדחית.

     

49. מעדות התובעת עצמה עלה כי התובעת ידעה אודות המתנה, תמכה במתן המתנה והמתנה ניתנה על דעתה. למעשה, שני התובעים מאשרים קיומו ותוקפו של הסכם המתנה אך טוענים כי הוא חל רק על הדירה השנייה. ראו בהקשר זה סעיף 18 לתצהיר נתבע 2 ת/2 וגם סעיף 27 לתצהיר התובעת ת/1. התובעת שם מצהירה כי ידעה אודות הסכם המתנה. וכך מצהירה התובעת שם :

     

    "...האמת היא שבעלי העביר לו רק את הקומה השנייה ולא את מחיצת שטח החלקה".

     

50. וגם סעיפים 28,40 לתצהירה ת/1, בהם חזרה התובעת על דברים דומים.

     

51. גם בהמשך תצהירה של התובע ת/1 וגם בתצהיר התובע ת/2 מצהירים למעשה התובעים כי הם מבססים טענתם, כי מושא המתנה הייתה רק הדירה, על טופס הדיווח למס שבח שמתאר את הדירה ועל אישורי הרשות המקומית ולא על ידיעה אישית. כך גם לגבי טענתם כי נתבע 2 הטעה את המנוח בעת החתימה על הסכם מתנה לפיו הועברו לו מחצית הזכויות.

     

52. וראו גם עדותה של התובעת בעמוד 17 שורות 19-28, שם אישרה ידיעתה אודות מתן המתנה בעת הינתנה . וחזרה על הטענה כי מושא המתנה הוא קומה אחת - כשהיא מפנה להסכם המתנה.

     

    ותובע 2, בעדותו, אישר כלל לא ידוע לו היקף המתנה, אלא הוא נסמך על דברי איו בהליך כאן ר' עמוד 21 שורות 4-12:

     

    "ש. היתר הבניה שהוצאתם לקומה השנייה, זה היה על שם אביך וגם על שם שלך. נכון?

    ת. אני זוכר את השם שלי בקומה השנייה.

    ש. אני אומר לך שזה על שם אבא שלך ועל שם שלך. מה אתה אומר על זה – נכון או לא?

    ת. אני יודע שזה על השם שלי.

    ש. באותו נספח מצוין שהיתר הבניה על שם א' וע'. אתה נזכר עכשיו שזה על שם אביך?

    ת. בסדר, הוא הרשה לי לבנות בקומה השנייה. זה מלפני המתנה.

    ש. אז האמור בסעיף 17 שאתה לבד הוצאת היתר בניה, ולא במשותף עם אביך – זה לא מדויק?

    אני אומר בעצם: אתה מתכוון שגם אבא שלך היה יחד איתך? זה לא היית רק אתה. נכון?

    ת. אבא שלי לא היה שותף איתי. זה השם שלו פה כי האדמה על שמו".

    דע עקא, לשון הסכם המתנה קובעת אחרת ואשר לטופס ההצהרה למס שבח, הרי שהדיווח מחייב פירוט של תיאור הדירה הנמכרת, גם אם מוצמדים אליה זכויות נוספות ואיול אשר לאישור הרשות המקומית הרי שאלו אישורים הנוגעים למחזיק בנכס ואין בהם לשנות או לתמוך בטענה קניינית.

     

53. מהעדויות עלה כי התובעת ונתבע 1 ידעו אודות המתנה "בזמן אמת". ראו תצהיר התובע ת/1 סעיף 18 וגם סעיפים 22-24. שם מפנה התובע להצהרות המיסים שהוגשו ביום 20.1.1999 למנהל מס שבח. עוד ובהקשר זה, אציין כי מעיון בהצהרות המיסים שנחתמו על ידי המנוח ונתבע 2 עולה כי לא נערכה כל הפרדה לעניין הזכויות והשטח הבנוי ודווקא ממסמכים אלו נסתרת הטענה כי המתנה כללה רק את הדירה בקומה השנייה, להבדיל מזכויות הבנייה והמגרש, שהרי הזכויות היו במושא. זאת ועוד בהצהרת למס שבח מקרקעין צוין כי נמכרה דירה שיש לה זכויות בנייה נוספות או מגרש. ראו סעיף 5 לטופס הצהרה על מכירת הזכויות שצורף כנספח 17 לתצהיר התובע ת/1 .

     

    אשר לעובדה כי נתבע 1 ידע אודות המתנה "בזמן אמת" ראו סעיף 5 בתצהירו שצורף כנספח 11 לתצהירו ת/1 ואשר עליו התובע מסתמך וגם מוצג ת/4.

     

54. מאחר והתובעת אישרה את דבר מתן המתנה וידעה עליה ב"זמן אמת", המחלוקת בין הצדדים הנוגעת להיקף המתנה – האם המתנה כללה מחצית הזכויות במקרקעי הבית או רק את הדירה שנבנתה בקומה השניה אין בה להביא לבטלות המתנה להבדיל, אולי, מקביעה הנוגעת להיקף המתנה (כלל העיפרון הכחול). דא עקא, דעתי בעניין זה כדעת הנתבעים, ומצאתי שהמתנה חלה על מחצית הזכויות ועל כן לא ארחיב בסוגיה זו.

     

55. לשון הסכם המתנה ברורה וחד משמעית ותואמת גם את הנסיבות והמציאות במועד החתימה על הסכם המתנה. שהרי, אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד החתימה על הסכם המתנה היה בנוי על מקרקעי הבית בניין בן 2 קומות, 2 דירות שנבנו לפי היתר (הקומה השלישית נבנתה מספר שנים אחר כך ולא הוצג בפני כי ניתן לה היתר).

     

56. בהתאמה נכתב בהואיל 2-3 של הסכם המתנה כי (ההדגשה שלי):

     

    "ומעל לאותה חלקה בנויה דירת מגורים בת שתי קומות (להלן- "הבית").

    ובקומה השני(י)ה לאותו בית מתגורר כיום מקבל המתנה יחד עם בני משפחתו"

     

57. ובהמשך פורט בהואיל מספר 4 בהסכם המתנה מהו מושא המתנה ונכתב (ההדגשה שלי):

     

    "ונותן המתנה מסכים לוותר ולהעביר למקבל המתנה – שהינו בנו את מחיצת זכויותיו בחלקה שלעיל, לרבות זכות הבעלות בדירת המגורים אשר נמצאת בקומה השני(י)ה וזאת במתנה ללא תמורה (מחצית זכויות נותן המתנה בחלקה וכן מלוא זכויותיו בדירת המגורים הנמצאת בקומה השנייה ייקראו להלן ושלם הקיצור בלבד 'הנכס')".

     

    הוראה דומה הוסכמה בסעיף 2 להסכם המתנה שם נכתב (ההדגשה שלי):

     

    "מוסכם בין הצדדים כי המגרש נשוא הסכם זה כולל אך ורק את מחצית זכויותיו של נותן המתנה בחלקה וכן דירת מגורים בקומה השניה אשר בנויה מעל לזכויותיו של נותן המתנה באותה חלקה".

     

58. מלשון הוראות ההסכם, שנערך על ידי עו"ד (כפי שעולה מסעיף 9 להסכם המתנה, שם שני הצדדים פטרו את עו"ד מיכאל עראף מלטפל ברישום הזכויות), עולה כי הצדדים הבהירו היטב בהסכם כי זכויות נותן המתנה ומקבל המתנה הן זהות - שהרי לא לחינם הוגדרה הדירה בקומה הראשונה, כ"זכויותיו של נתן המתנה באותה חלקה". כך גם לא לחינם בעת תיאור המתנה נרשם כי המתנה כולל את מחצית הזכיות וכן את הזכויות בדירה בקומה השנייה.

     

59. הפרדה זו נועדה להבהיר כי הסכם המתנה הוא גם הסכם חלוקה. היינו מועברות מחצית הזכויות הכוללת - את הדירה שבקומה השנייה, לאור כי הבעלות במקרקעין היא במושא, בבניין שיכול להיות רשום כבית משותף.

     

60. על כן, לא רק שלא הוכח כי קיימת עילה לביטול הסכם המתנה אלא שנוסח הסכם המתנה מלמדנו כי כוונת המנוח בעת מתן המתנה, שניתנה בהסכמת התובעת ובידיעתה, כי נתבע 2 מקבל מחצית מהזכויות במקרקעין עם חזקה בלעדית בדירה בקומה השנייה בעוד לנותן המתנה (המנוח) חזקה בדירה שבקומת הקרקע.

     

61. אציין כי בהינתן שהתרשמתי שהרקע לסכסוך הוא שימושו הבלעדי של התובע בחלק מהמגרש לשם ניהול מכולת ואחסון, הרי שיש גם בכך להשליך על המקנות אליהן הגעתי.

     

62. נפסק:

     

63. אני מקבלת את ההתנגדות למתן צו קיום לצוואה המוקדמת ודוחה את הבקשה למתן צו לקיומה.

     

    אני מקבלת את התביעה להחלת חזקת השיתוף ביחס למקרקעי הבית.

     

    אני דוחה את התביעה לביטול הסכם המתנה.

     

64. תשומת לב הצדדים, הצוואה המאוחרת אכן חלה על מקרקעין ספציפי בלבד. על כן, ביחס ליתרת עיזבון המנוח, עליהם להגיש תובענה למתן צו ירושה / צו קיום צוואה.

     

    בנסיבות העניין, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

     

    מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגה ועריכה.

    המזכירות תמציא לצדדים.

    ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ב, 20 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.