פס"ד בתביעת גבר להכיר בו שבבת זוגו לשעבר כידועים לציבור ולכן כזכאי לזכויות בנכס או להחזר כספי

פסק דין זה עוסק בשאלה האם זכאי התובע לזכויות בנכס מקרקעין הרשום על שם הנתבעת מכוח היותם ידועים בציבור ובשל כוונת השיתוף הספציפי בנכס ולחילופין לקבוע כי זכאי הוא להחזר הכספים שהושקעו על ידו ברכישה ובהשבחתו של הנכס.

רקע:

1. התובע (להלן: "התובע") והנתבעת (להלן: "הנתבעת") היו בני זוג, שנטען על ידי התובע כי היו הם ידועים בציבור. התובע והנתבעת ניהלו קשר זוגי שראשיתו בשנת ...., לאחר שהכירו באתר היכרויות, ונפרדו בחודש ......

    

2. במהלך הקשר בין השניים, נרכשה על ידם, יחדיו, דירת מגורים ועם פרידתם ב....., נחתמו שני הסכמים, הסכם פרידה והסכם מכר העוסקים בזכויות הצדדים בדירה. לאחר פרידתם הוגשה התובענה דנן העוסקת כאמור בשאלת זכאותו של התובע בזכויות בדירה או בשוויה.

    

   טענות התובע:

    

3. לטענת התובע, ניהל הוא עם התובעת מערכת יחסים זוגית ארוכה, ניהל עמה משק בית משותף תוך שהם מבלים יחדיו ואף נופשים יחדיו בחו"ל. על כן, טוען התובע, הופתע, כפי שיפורט בהמשך, מההודעה של הוריה של הנתבעת ביום ...... כי מערכת היחסים עם הנתבעת הסתיימה.

    

4. התובע טוען כי עם התחזקות מערכת היחסים הזוגית, כצעד צופה פני עתיד, הוא הוזמן יחד עם אחיו והוריו לבית הורי הנתבעת. המועד לקיומו של אירוע זה לא עלה בבירור מגרסת התובע. אז, גם טען, הלך עם אמה של הנתבעת וביחד איתה קנה טבעת נישואין לנתבעת.

    

5. לגרסתו, הנתבעת שיתפה אותו בתכניתה לרכוש דירה, ברחוב ......., בתמיכת הוריה ולאור טיב מערכת היחסים ביניהם, הציעה לו להצטרף למהלך הרכישה. במהלך זה שיתף התובע את הוריו ששמחו על כך והעבירו בהתאם סיכומי כסף להורי הנתבעת.

    

6. ביום .....הועברו כספים בסך של 10,000 ₪ מהורי התובע להורי הנתבעת. למחרת היום, .....הועבר סף נוסף של 40,000 ₪. ביום .....העביר התובע לחשבון הורי הנתבעת סך של 100,000 ₪ וביום ......שולם לקבלן על ידי התובע סך של 47,000 ₪ . על אלו הציג התובע אסמכתאות. בהמשך נשא התובע, לשיטתו, בהוצאות שונות עבור רכישות לדירה לרבות ריהוט ומיטלטלין שונים כגון מוצרי חשמל.

    

7. בחודש ...... עברו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה ב...... (להלן: "הדירה הראשונה") ולטענת התובע, תשלומי תחזוקת הדירה לרבות מיסי עירייה שולמו מכרטיס האשראי של חשבונו.

    

8. לטענת התובע, ביום ......צורפה הנתבעת כשותפה לחשבון הבנק של התובע, שם עיקר הכספים היו מהכנסתו השוטפת. מחשבון זה מימנו הצדדים רכישות עבור דירת המגורים, לרבות ריהוט.

    

9. טען התובע, כי במהלך המגורים המשותפים, תכננו הצדדים למכור את הדירה הראשונה ולרכוש דירה חדשה. כך, ביום ....., חתמו הצדדים על הסכם מכר, במסגרתו רכשו דירה ברחוב ...... (להלן: "הדירה השנייה") שתמורתו היא 2,700,000 ₪. גם ברכישה זו, טוען התובע, היו מעורבים הורי הנתבעת.

    

10. באותו יום, ......., העביר התובע סך של 35,000 ₪ מחשבון הצדדים המשותף להורי הנתבעת שהיו מעורבים ברכישה. ביום ...... העביר התובע סך של 55,000 ₪ להורי הנתבעת שיועדו לטובת עבודות חשמל ותשלום מס רכישה. ביום ......הועבר לחשבון הורי הנתבעת סך של 30,000 ₪ שיועדו לתשלום לקבלן וביום ...., העביר התובע לטענתו את כל חסכונותיו בסך של 160,000 ₪. בצד זאת, טען התובע, שילם סך של 3,770 ₪ מדי חודש ובמשך 9 חודשים כתשלומי משכנתא עבור רכישת הדירה השנייה.

     

11. ביום ..... נרשם משכון על זכויותיהם של הצדדים בדירה השנייה לטובת בנק דיסקונט.

     

12. המפתח לדירה השנייה לא נתקבל קודם לפרידה של הצדדים, שעד לאותו מועד, פרעו סך של 1,700,000 ₪ מהתמורה של הדירה.

13. בתמיכה לטענותיו, בדבר מערכת היחסים בין הצדדים, מסביר התובע כי בחודש ..... נאלץ לעבור ניתוח לאחריו שהה בחופשת מחלה כחודשיים ושהות זו הייתה בדירה הראשונה.

     

14. לטענת התובע, בבוקר של יום ...., הגיעו הוריה של הנתבעת לבקר והודיעו לו בהפתעה גמורה כי מערכת היחסים עם בתם לא טובה ויש לפרקה בצורה מכובדת. אז ובאותו מועד הציגו לו הסכם פירוד בן עמוד אחד שביקשו הם שיחתום עליו ולפיו, בתמורה ל – 300,000 ₪ שיקבל התובע הוא מסכים להסתלק מכל זכויותיו בדירה השנייה (להלן: "הסכם הפירוד"). סכום זה, לטענתו של התובע, לא מתקרב לסך שהושקע על ידו.

     

15. לטענת התובע, לא ניתנה לו האפשרות להתעמק בהסכם הפירוד ובהיותו אדם נאיבי וחסר ניסיון, נכנע ללחץ שהופעל עליו על ידי הוריה של הנתבעת שניצלו את חולשתו, חוסר ניסיונו ומצבו הרגשי נוכח הודעת הפירוד והיותו פגוע וכואב. בסיום הפגישה, אסף התובע את חפציו ועזב את הדירה הראשונה בה התגוררו הצדדים.

     

16. לאחר מספר ימים, פנה התובע לאמה של הנתבעת ושיתף בתחושותיו הקשות וכי לא קיבל את מה שמגיע לו במסגרת הסכם הפירוד והובטח לו על ידע שהוא יקבל את מה שמגיע לו. טוען התובע כי הבטחה זו הייתה כוזבת שכן ביום .....נפגש בלובי הדירה הראשונה עם הנתבעת ואמה, שלוו על ידי עורכת דין מטעמם, שהחזיקה "הסכם מכר" המגבש את האמור ב"הסכם הפירוד" (להלן: "הסכם המכר"). לטענת התובע האמור בהסכם, כפי שהוצג בפניו, הוא לא רלוונטי להחזר הוצאות ומתייחס רק לדירה השנייה.

     

17. התובע טוען כי חתם על הסכם המכר כשהוא לא מיוצג וללא שידע כי למעמד זה תגיע עורכת דין ותציג בפניו הסכם מכר.

     

18. ביום .... התקבל בידי התובע סך של 300,000 ₪ תוך שלטענתו ציפה לקבל כספים נוספים. למעשה טוען כי ההתחייבות בעל פה כלפיו הופרה עת התבדה כשלא שולמו לו כספים נוספים כחלק מהשקעתו ברכישת הדירה הראשונה. לטענת התובע הכספים שהוצאו על ידו מסתכמים בסך של מעל 550,000 ₪ מבלי לקחת בחשבון את הרווח היחסי בשל עליית ערך הדירה מאז רכישתה.

     

19. מעלה התובע בתביעתו טענות של הטעייה, עושק וגזל המצדיקות, כך לטענתו, היעתרות לתביעה והענקת הסעדים הנתבעים. כן טוען התובע כי הוטעה על ידי אמה של הנתבעת שגרמה לו להאמין כי לא יקופח במסגרת הסכם הפירוד והבטיחה לו הבטחות סרק העולות כדי הפרת חובה חקוקה תוך הפניה לחוק החוזים. בצד זאת טוען כי נוצלה מצוקתו וחולשתו נוכח העדר ניסיונו הפיננסי וחוסר ניסיונו בהסכמים מסוג זה תוך החתמתו על הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

     

20. מבקש התובע לראות בצדדים כבני זוג ידועים בציבור ולהחיל את הלכת השיתוף הספציפי על הדירה השנייה עת מדובר בנכס שנרכש במשותף על ידי הצדדים. על כן מבקש התובע להכיר בזכויותיו במחצית מהזכויות בדירה השנייה ולחייב את הנתבעת לשלם לו מחצית מהשווי בניכוי הכספים שכבר שולמו, 300,000 ₪.

     

    טענות הנתבעת:

     

21. הנתבעת מבקשת את דחיית התביעה, שהוגשה, לטענתה, בחוסר תום לב ובניסיון לעשיית עושק ולא במשפט על חשבון הנתבעת ומשפחתה. לכל היותר, לטענת הנתבעת, מדובר בטענות של טעות בכדאיות העסקה ועל כן אין מקום לתת לתובע סעד מהסעדים הנתבעים.

     

22. עיקר טענת הנתבעת כי ההסכמים נחתמו בהסכמה, בגמירות דעת ומתוך הבנה שעה שהתובע השקיע סך של 228,930 ₪ בלבד ברכישת הנכס השנייה בעוד הושב לו סך של 300,000 ₪.

     

23. הנתבעת דוחה כל טענה בדבר שיתוף בנכס שנרכש על ידי התובעת קודם להכרות הצדדים, הדירה הראשונה.

     

24. הנתבעת מאשרת את דבר ההיכרות של הצדדים בשנת .. אולם לטענתה לא הבשיל הקשר לכדי מערכת יחסים זוגית של ידועים בציבור ושיח על הקמת בית משותף או נישואין לא בא לעולם. כך גם מסבירה כי במשך שנתיים, מתוך שלוש השנים שהיו הצדדים בקשר, התגוררו כל אחד מהצדדים בבית הוריו ונפגשו לעתים רחוקות כך שלא הייתה לתובע כוונה רצינית כלפיה. הנתבעת מפרטת לגבי הקשר שבין הצדדים ולטענתה זו ידעה מורדות בעטיו של התובע והתנהגותו כלפיה.

     

25. הנתבעת טוענת כי התובע הוא זה שנפרד ממנה ולאחר מכן, ביום ......, נחתם הסכם הפירוד המורה על הפרדה רכושית בין השניים וכן הסכם העברת זכויות בדבר העברת זכויותיו של התובע לנתבעת תמורת החזר מלוא הכספים ששולמו על ידו ומעבר לכך, בסך כולל של 300,000 ₪, וזאת מטוב ליבם של בני משפחתה.

     

26. הנתבעת מדגישה כי הדירה הראשונה נרכשה בשנת .... טרם הכירו הצדדים וזאת מהון עצמי של הנתבעת ומסיוע שקיבלה מהוריה. על כן לא מתקבלת טענתו של התובע כי שיתפה אותו בכוונתה לרכוש דירה והצעתה להשתתף עמו ברכישה זו. כך גם טענה היא שמימנה את מלוא ההשקעה בדירתה זו ללא שהתובע השקיע ולו שקל אחד בדירה זו. הדירה הראשונה נמכרה ביום ......וזאת לאחר שנפרדו הצדדים ולאחר שרכשה היא את חלקו בדירה השנייה.

     

27. הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה את הכספים ששולמו לטובת רכישת הדירה השנייה. לעניין זה מאשרת הנתבעת כי במעמד הרכישה ועל מנת לממן סך של 15% מעלות הרכישה (מעבר לתשלום שכ"ט עו"ד קבלן ומס רכישה ששולמו על ידי הוריה) סך של 35,000 ₪ שולם מחשבון משותף ולא על ידי התובע לבדו והיתר שולם על ידי הון שגויס באמצעות משפחתה.

     

28. בהמשך, כך טוענת הנתבעת, נדרשו הצדדים ליטול משכנתא על סך של 1,000,000 ₪ והואיל ובקשת התובע לקבל משכנתא נדחתה על ידי התאגיד הבנקאי עקב הכנסה חודשית נמוכה, היא פתחה עמו חשבון בנק משותף לשם הכניסה את משכורתה וזאת על מנת שהצדדים יהיו זכאים לקבל משכנתא. את התשלומים, טוענת הנתבעת, התחייב התובע לשלם בעצמו חרף העובדה כי מדובר בחשבון משותף. ועם זאת טענה היא כי החזר המשכנתא שולם במשך 8 חודשים מהחשבון המשותף כך שגם מחצית מהכספים שולמו על ידה עד לסילוק המשכנתא על ידי הוריה.

     

29. מאשרת הנתבעת כי סך של 160,000 ₪ שולם על ידי התובע בעוד אמה נשאה בתשלום בסך של 110,000 ₪ זאת בשלב בו נדרשו לשאת בתשלום נוסף עבור הרכישה בסך כולל של 300,000 ₪. הנתבעת לא מסבירה כיצד נפרעה היתרה בסך של 30,000 ₪להשלים את הסכום דנן.

     

30. הנתבעת מפרטת סכומים נוספים ששולמו על ידה ובסיוע משפחתה לטובת שכ"ט עו"ד, מס רכישה ורישום הערת אזהרה. לטענת הנתבעת, היא ומשפחה השקיעו בדירה השנייה סך כולל של 3,000,000 ₪ (שמומנו בסופו של דבר לאחר מכירת הדירה הראשונה) בעוד התובע השקיע סך כולל של 228,930 ₪ כשסכום זה כולל גם כספים של הנתבעת עת הועבר חלקו מהחשבון המשותף. על כן, לא בכדי, לטענת הנתבעת, הסכים התובע לקבל סך של 300,000 ₪ תמורה זכויותיו בדירה, סכום העולה על השקעתו. מוסיפה הנתבעת כי התובע היה שבע רצון מהוראות הסכם הפירוד ואף שלח הודעה המביעה התנצלותו על מערכת היחסים תוך שהוא גם מודה לה על כל מה שעשתה עבורו כך שברור מהאמור כי לא נכפה עליו דבר.

     

31. הנתבעת מאשרת דבר החתימה על הסכם המכר מיום ......אולם מסבירה כי הצדדים תיאמו את מועד החתימה על ההסכם (תאריך ושעה) בהתאם לנוחיותו של התובע ונפגשו עם עורכת דין שייצגה את שניהם בהליך המכר ביניהם. הנתבעת טוענת כי הצדדים שניהם חתמו על ההסכם יחדיו לאחר שקיבלו הסבר, הבינו את משמעות ההסכם והביעו את הסכמתם המשותפת. אז גם הביע התובע את ההקלה שחש מכך שאין הוא יחויב עוד בתשלומי משכנתא לתקופה של 30 שנה.

     

32. מכלל האמור לעיל, לרבות פרקי הזמן שחלפו בין ההסכמים, התנהגות התובע, הכספים שהושקעו על ידי כל אחד מהם, מערכת היחסים ביניהם והבנתו של התובע את ההסכם, מבקשת הנתבעת לדחות את כלל טענות התובע כי יש לבטל את ההסכם מחמת הטעיה או עושק וכי אין להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף מכוח היותם ידועים בציבור, טענה המוכחשת על ידי הנתבעת.

     

     

    דיון והכרעה:

     

33. ביום .....התקיים דיון ראשון, מקדמי, במעמד הצדדים.

     

34. ביום .....התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעו התובע והעדה מטעמו, אמו וכן הנתבעת והעדות מטעמה, אמה ועורכת הדין ......

     

35. עתה מונחים לפני הסיכומים מטעם הצדדים ובהם בעיקר חזרה על כלל טענותיהם כפי שפורטו גם בכתבי הטענות והובאו לעיל. טענות הצדדים בשונה מכתבי הטענות יקבלו ביטוי בהרחבה בהמשך.

     

36. הבאתי, באריכות, את מלוא טענות הצדדים, הואיל ובין הצדדים קרב גרסאות הן לעניין מהות היחסים ביניהם והן לעניין השתלשלות האירועים. כך גם סטו הצדדים בסיכומים ממסגרת כתבי הטענות.

     

37. לטובת הכרעה במחלוקת שבין הצדדים נדרשת אני להכריע בסוגיות כדלקמן:

    • האם הצדדים היו ידועים בציבור ומה המועד ממנו ניתן לראות את תחילת הקשר ביניהם?

    • האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס ב....., הדירה הראשונה?

    • התוקף המשפטי של הסכם הפירוד והסכם המכר גם בזיקה לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון")

    • האם קיימות לתובע עילות ביטול של הסכם הפירוד או הסכם המכר בגין עילות הטעיה או עושק?

    • האם יש הסכמות מעבר להסכמות בכתב בהסכם הפירוד או בהסכם המכר והאם הופרו הסכמות אלו?

       

      האם הצדדים היו ידועים בציבור והמועד ממנו ניתן לראות את תחילת הקשר ביניהם?

38. קביעת מעמד של ידועים בציבור אינו עניין של מה בכך. מעמד זה מקים אמנם זכויות אולם בצד זאת מקים הוא גם חובות בתוך מערכת היחסים. מדובר במצב עובדתי שלו השלכות משפטיות הן במערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן במערכת היחסים החיצונית, מחוץ לצדדים עצמם. ועל כן על בית המשפט לשקול היטב את כלל הנסיבות טרם יכיר בצדדים כידועים בציבור, היינו האם התכוונו הם לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות תוך שהם מחילים על עצמם משטר רכושי הנובע ממערכת היחסים הזוגית ומדיני הנישואין. הנטל להוכיח את כוונת הצדדים כי מעמדם הוא של ידועים בציבור, הוא על הטוען זאת ועליו למעשה להצביע על התקיימותם של שני תנאי הסף שנקבעו בפסיקה: קיום "חיי משפחה" ו"ניהול משק בית משותף" (ראו . ע"א 621-69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר , פ"ד כד 617; ע"א 6434-00 רות דנינו נ' משה מנע , פ"ד נו(3) 683( . עניין זה אינו עניין של הגדרה אחת ברורה אלא כזו התלויה בנסיבות הנובעות למשל מגיל הצדדים, השקפת עולמם, הרגלי חיים, מצבם הכספי ואף הבריאותי, משך הזמן בו מתגוררים הם יחדיו, אופי היחסים, הבילויים המשותפים יחדיו ועם אחרים, נסיעות לחופשות יחדיו ואף הדאגה לשלומו, בטחונו ובריאותו של האחר (ראו ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון פ"ד מג (1) 431, בעמ' 437-438 וכן תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני , פורסם במאגרים משפטיים, 4.8.02).

     

39. ברעא 5096/21 ‏פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 15.12.2021) (להלן: "הלכת פלוני"), מתייחס בית המשפט העליון הנכבד למשמעות ההכרזה על צדדים כידועים בציבור, בעיקר על זוגות צעירים, והדברים שנאמרו שם יפים חשובים ורלוונטיים לעניינו, בפרט אלו שנכתבו בפסקאות 32-34 לפסק הדין:

     

    "29.       בעבר, נחלקו הדעות סביב השאלה האם על בן הזוג הטוען להיותו ידוע בציבור להוכיח כי הציבור חושב, בטעות, כי הוא ובת זוגו נשואים כדין (ראו:שאוה, בעמ' 500-495; מצא, בעמ' 238-232; שרשבסקי וקורינאלדי, בעמ' 1075-1074). היו מי שסברו כי אין להכיר בבני זוג כידועים בציבור אם הוכח שהציבור יודע שהשניים אינם נשואים (ראו למשל: חוות דעתו של השופט ב' הלוי בענייןדרדיאן). לעומתם, היו מי שהחזיקו בעמדה שלפיה ידיעת הציבור בנדון איננה מעלה או מורידה לעניין זה, וניתן להכיר בבני הזוג כידועים בציבור אף אם הציבור יודע שהם אינם נשואים (ראו למשל: חוות דעתו של השופט מ' לנדויבבג"ץ 73/66זמולון נ' שר הפנים, פ"ד כ(4) 645, 672 (1966); חוות דעתו של הנשיא ש' אגרנט בבג"ץ 243/71 אייזיק  נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 33, 40-39 (1972)). בהקשר זה צוין כי "יש טעם רב בהשקפה כי אין לגזור גורלם של בני זוג 'ידועים בציבור' על פי חריצותם של הולכי רכיל, אלא יש להכריע בזכויותיהם על פי טיב הקשר שהתקיים ביניהם והמהות האמיתית של יחסיהם" (ראו: ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1) 505, 509 (1974)).

     

    הגישה השנייה היא זו שקנתה לה, ברבות הימים, אחיזה בפסיקה (ראו:עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא(1) 211, 243 (2006); עניין ס.ג., בפסקה 13 לחוות דעתי), כך שהיום אין כל משמעות או חשיבות להשתקפות יחסי בני הזוג בעיני הציבור.

     

    30.       יתר על כן, בפסיקה מאוחרת יותר, הובהר כי המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם. בעניין ס.ג. עמדתי על כך שההגדרה המתאימה כיום למושג "ידועים בציבור" היא זו – בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין (ראו:שם, בפסקה 11; וראו גם:עניין ביטון, בפסקה 18;ע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' הורש, פ"ד סג(3)248, 279-278 (2009);בע"מ 2478/14פלונית נ' פלונית, בפסקאות 37-36 (20.8.2015) [פורסם בנבו] ; ליפשיץ, בעמ' 65).

     

    [במאמר מוסגר, אציין כי על רקע האמור, נראה שהשימוש במונח "ידועים בציבור" לתיאור מערכת היחסים המתוארת לעיל הוא ארכאי ואף מטעה. משכך, בעניין ס.ג. הצעתי לשנות מונח זה ולכנות את מערכת היחסים הנדונה כ"שותפות זוגית". אני סבורה כי מונח זה משקף נכונה את המשמעות המשפטית המיוחדת הנובעת מחייהם המשותפים של בני זוג שאינם נשואים זה לזה, אשר הסכימו (במובן המשפטי) להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין].

     

    31.       ההכרעה אם בני זוג אמנם החליטו והסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הכלכליות הנובעות ממוסד הנישואין, ולפיכך כי הם "ידועים בציבור", תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה (ראו:ע"א 621/69נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 621 (1970); כן ראו שאוה, בעמ' 495; שרשבסקי וקורינאלדי, בעמ' 1079)), ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו (ראו והשוו:ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 695-694 (1985);ע"א 107/87אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 434 (1989);ע"א 11902/04חסין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 4 (14.8.2007) [פורסם בנבו]).

     

    32.       בהקשר זה, אעיר כי לגישתי, כאשר נבחן עניינם של בני זוג, לרוב צעירים אך לא רק, הנמצאים בראשית דרכם הזוגית, ואשר בוחרים מטעמים שונים לעבור לגור ביחד (כגון, לשם מימוש עצם הרצון להתגורר יחדיו; בחינת התאמתם בניהול משק בית משותף; תקופת ניסיון לקראת נישואין; חיסכון במשאבים משותפים, ועוד), יש מקום לנקוט במשנה זהירות בטרם יוכרו כ"ידועים בציבור", על כל המשמעויות וההשלכות המשפטיות והכלכליות הנגזרות מכך. מערכות יחסים אלה, אשר כאמור נפוצות ביותר בעידן המודרני, ושבמסגרתן בוחרים בני זוג לחיות יחד מבלי להינשא (שלא בשל מניעה חוקית או על רקע מניעים אידיאולוגיים אנטי-ממסדיים), בדרך כלל אינן מושתתות, למצער בשלבים ההתחלתיים שלהן, על הסכמה להחיל על בני הזוג את המשטר המשפטי הנובע ממוסד הנישואין, ואת כל הזכויות הכלכליות הנובעות ממנו (כגון זכויות מסוג פנסיה, חזקת שיתוף, ירושה, מזונות משקמים ועוד. ראו למשל:ע"א 4385/91סאלם נ' כרמי, פ"ד נ"א(1) 337 (1997); עניין שחר). כפי שציין השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בעניין ביטון: "יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת" (שם, בפסקה ב' לחוות דעתו).

     

    33.       משנה זהירות זה נדרש דווקא מנקודת מבט ליברלית, על-מנת לאפשר צורות חיים שונות ומערכות יחסים מגוונות המאפיינות את חיי הזוגיות בעידן הנוכחי, וזאת מבלי להכביד על בני הזוג באמצעות הטלת מחויבויות משפטיות ארוכות טווח שעה שלא התכוונו לכך.

     

    34.       ויודגש: מובן מאליו, כי אין מניעה שבהמשך דרכם המשותפת של בני הזוג המקיימים מערכת יחסים כמתואר לעיל, יהפכו הם ל"ידועים בציבור" על המשמעויות המשפטיות הנגזרות מכך. כפי שצוין בעניין שחר: "נראה לי כי על לוח הזמן הארוך הזה מצויה אי שם נקודת מפנה, אשר ממנה ואילך ניתן להניח, כי בני הזוג גמרו בדעתם לראות את הזכויות בבית בו גרו [...] כמצוי בבעלותם המשותפת [...] ומתוך מכלול הנסיבות כפי שהוכחו, עולה גמירת דעת של שיתוף" (שם, בעמ' 451)."

     

     

    ומן הכלל אל הפרט.

     

40. בענייננו, התובע טען כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים תקופה של כ – 3 שנים במהלכה התגוררו יחדיו, בילו בילויים משותפים לרבות נסיעות לחו"ל בעוד הנתבעת דחתה טענתו זו וטענה כי היא עצמה לא ראתה במערכת היחסים עם התובע ככזו של ידועים בציבור. הודתה הנתבעת כי אכן הצדדים היו בקשר החל מחודש פברואר .... כאשר על אופיו של הקשר כאמור, ובפרט על הקרבה שבין הצדדים, חלוקים הצדדים. לא הוכח על ידי התובע אופי הבילויים של הצדדים במהלך כל השנים בהם ניהלו מערכת יחסים והיו בקשר. לא הוכחו נופשים משותפים במהלך כל התקופה והיקף המפגשים שבין הצדדים נותר במחלוקת. התובע העיד כי מערכת היחסים הכלכלית ביניהם החלה רק בשלב מאוחר יותר, סמוך לרצון המשותף לרכוש יחדיו דירת מגורים, הדירה השנייה, ובהתאם לתכנית זו גם צורפה הנתבעת לחשבון הבנק של התובע ועל כך ארחיב בהמשך.

     

41. כדי להעיד על הקשר שבין הצדדים והקרבה שבין השניים, נטען כי נרכשה טבעת נישואין עבור התובעת. על מנת להכיר בצדדים כידועים בציבור יש צורך בכוונה משותפת של שני הצדדים, הבעת רצון משותפת של שני הצדדים ואין הדבר מותנה במחשבה של אחד מהצדדים, וודאי לא כזו שלא באה לידי ביטוי פוזיטיבי, ממשי. טענת התובע כי רכש טבעת נישואין בסיועה או בעידודה של אמה של הנתבעת נתמכה רק בהצגת תדפיס תנועות כרטיס אשראי לטובת בית עסק ממנו מבקש שאלמד כי מדובר ברכישה של טבעת נישואין. לא די בכך. ממילא, התובע לא הציע לנתבעת נישואין, וסיבותיו – הן בשלב הרכישה והן בשלב בו שמר הוא את הטבעות ולא הציע בפועל נישואין - עמו. רכישה של טבעת נישואין, הגם שלא הוכחה כדבעי, בוצעה לטענת התובע במאי ..... ובמשך למעלה משנה עד למועד הפרידה לא הביע באופן פוזיטיבי רצונו להינשא לנתבעת. אפשר כי הרכישה של טבעת נישואין נעשתה על מנת להפיס דעתם של הוריו (ר' עדותה של אמו של התובע, שורות 9-11 עמוד 47 ושורות 17-20 עמוד 51 לפרוטוקול מיון .....), הנתבעת והוריה בדבר כוונותיו של התובע ותוכניותיו העתידיות עת פנה לאמו בבקשה להעביר כספים לנתבעת או להוריה בעבור השתתפות ברכישת הדירה הראשונה ובהמשך בעבור רכישת הדירה השנייה.

     

    על אף כל זאת, סבורתני כי מחשבה של התובע כי בעתיד יעשה שימוש בטבעת ש"נותרה במגירה" אינה מעידה על היותם של הצדדים ידועים בציבור אם לאו.

     

42. העיד התובע כי ראה בנתבעת כבת זוג לכל דבר ועניין וניסה לצייר תמונה של זוג שמרגע ההיכרות ב – ..... ועד ליום הפרידה ב...., ניהל מערכת יחסים זוגית צמודה וקרובה על כל המשתמע מכך. לא הוכיח הנתבע כי הצדדים ניהלו תא משפחתי משותף כל התקופה בה היו בקשר, כלומר לא הוכח כלל ניהול משק בית משותף החל משנת .... ועד למעבר מגורים משותפים במהלך .... למעשה, ניהול מערכת יחסים כלכלית רכושית משותפת החלה בשלב מאוחר בקשר שבין הצדדים, על כך לא הייתה מחלוקת. שעה שכך, השתכנעתי כי בפרק הזמן של שנתיים מאז תחילת ההיכרות בין הצדדים, לא הייתה מערכת יחסים זוגית כלכלית רכושית משותפת בין הצדדים ועדותה של הנתבעת כי כל אחד מהם התגורר בבית הוריו מקובלת עלי ולא הוכחה אחרת.

     

43. העיד התובע כי בחודש אפריל .... עבר להתגורר עם הנתבעת ובחודש יוני ... זו צורפה לחשבון הבנק שלו כשותפה. הנתבעת אישרה בעדותה את האמור. אם כך, מערכת היחסים שבין השניים קיבלה תפנית ו"עלתה מדרגה" רק לאחר שעבר התובע להתגורר עם הנתבעת וזו צורפה לחשבון הבנק שלו. לחשבון זה, כך אישרה הנתבעת, הופקדה משכורתה ודמי אבטלה. בהמשך, הצדדים רכשו יחדיו דירת מגורים שיש בה כדי להצביע על מחשבה צופה פני עתיד בדבר מערכת היחסים ביניהם. העתיד, שצפו הצדדים, היה קצר מועד עם זאת אין להתעלם מכך.

     

44. הנתבעת ניסתה להקטין את הקשר בין הצדדים עד כדי אמירתה כי מדובר במי שראתה בו כשותף ולא כבן זוג (ראו עמודים 98-99 לפרוטוקול .........). כך העידה כי התובע היה מגיע אליה מדי פעם ומיד לאחר מכן סתרה את עצמה והשיבה, כשנשאלה על כך, כי במשך כ – 9 חודשים טרם נפרדו הצדדים התובע היה מגיע כל יום לדירת המגורים בה התגוררו אולם היה מגיע בשעות מאוחרות, עסוק בענייניו, ישן בחדר נפרד (עמוד 100, שורות 1-6 לפרוטוקול ......). בעדותה, הנתבעת נשמעה כמי שמנסה להתחמק מלתת מענה ברור לשאלות שהיא נשאלה בהקשר זה.

     

45. בתמיכה לעדות התובע העידה אמו, שראתה בנתבעת כבת זוג ואולם הוסיפה כי הרגישה שמשהו לא בסדר במערכת היחסים בין התובע והנתבעת ( ראו סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית של הגב' ....). מעדויות אימהות הצדדים למדתי שהצדדים הציגו עצמם מול בני המשפחות שלהם והקרובים להם כבני זוג. האמור מקבל חיזוק דווקא מעדות אמה של הנתבעת שמאשרת כי היה צורך להסדיר את הפרידה שבין השניים בהסכם.

     

46. הנתבעת ביקשה לתמוך טענתה כי מערכת היחסים שבין הצדדים לא הבשילה לכדי זוגיות שיש לראותם כידועים בצבירו בהתכתבויות בין הצדדים, בהודעות שנשלחו על ידי התובע עצמו לצד ג' ואולם בכל אלו אין כדי לתמוך בעמדתה של הנתבעת כי הצדדים לא ראו בעצמם כבני זוג. דווקא מאלו השתכנעתי כי מדובר במי שראה בנתבעת כבת זוגו.

     

47. עדותה של הנתבעת על היותה שותפה לחשבון הבנק של התובע, על כספים שהוצאו מחשבון זה לטובת רכישת הדירה השנייה והשקעות כלשהן בדירה זו תוך שהיא מייחסת את הכספים לעצמה כשותפה לחשבון זה מחזקת את גרסת התובע עצמו בדבר ראייתם את עצמם כידועים בציבור הנושאים גם בחובות כלכליים משותפים. הנתבעת אף ייחסה לעצמה את הכספים שבחשבון המשותף בטענה כי אין לראות בתשלומים עבור רכישת הדירה או כל הוצאה אחרת כהוצאה שהוצאה על ידי התובע עצמו ומנכסיו, אלא מנכסים משותפים.

     

    עדותה של הנתבעת עוד נסתרה על ידה עת מחד טענה כי אין לראות בתובע כבן זוגה, כידוע בציבור, וכי הוא עצמו לא ראה בה כבת זוג אלא ניהל איתה קשר רק בשל נוחות כלכלית, ומאידך מעידה בתצהירה כי התובע הוא זה שרצה להיפרד ממנה ואף הייתה לו הקלה לאחר הפרידה. תלונותיה של הנתבעת כלפי התובע אינן כשל מי שלא ראתה בתובע כבן זוגה וכמי שלא תכננה תכניות ארוכות טווח עמו.

     

48. כפי שנקבע בהלכת פלוני, נדרשת אני לנקוט משנה זהירות טרם אקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור החל מפברואר ..... ועד פרידתם ביוני ..... מדובר באנשים צעירים אשר כל אחד מהם והעדה מטעמו העידו על מערכת היחסים ביניהם כך שלאחר שמיעתם ובבחינת האסמכתאות שהונחו לפני, התרשמתי כי מדובר במערכת יחסים זוגית שעתידה נבחן על ידי שניהם, על זוגיות שהתפתחה לאיטה, על רצון לבחון התאמה גם במגורים משותפים ובהתאמה לכך גם בחינה של המשאבים הכלכליים שכל צד ישקיע לטובת האמור מתוך ראיה של "נשיאה בנטל" בעבור מגורים אלו. על כך ארחיב עוד בהמשך.

     

49. בשונה ממערכת נישואין, שיום הנישואין הוא יום ברור שמסמן את תחילת המערכת הזוגית הכלכלית הרכושית, אצל זוגות ידועים בציבור הדבר נבנה בהדרגה. גם בענייננו, הדבר נעשה בהדרגה. בתום שמיעת העדויות התרשמתי כי החל מחודש ....התנהגו הצדדים באופן שמצביע על רצון אקטיבי להחיל עליהם משטר רכושי משותף. על כן לא ניתן לראות בצדדים כמי שהחל מרגע היכרותם ראו בעצמם ידועים בציבור כגרסת התובע. כל אחד מהנתונים שהוכחו על ידו אין בו די כדי שאקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור. אין די בהצגת אסמכתאות על העברת כספים לידי הנתבעת או הוריה כדי להצביע על כוונה לראות בצדדים ידועים בציבור שכן נכון לאותה עת לא היה ברור האם לצדדים כוונה להתגורר יחדיו. כך אין די במגורים משותפים כשלעצמם כדי לראות בהם כידועים בציבור. התובע טען כי הכספים בחשבון המשותף, אלו שמימנו את ההוצאות עבור המגורים המשותפים, תשלומי המשכנתא והכספים ששולמו עבור רכישת הדירה ויצאו מחשבון משותף לאחר הצטרפות הנתבעת לחשבון זה הם כספים שלו ובכך גילה דעתו כי לא ראה במערכת היחסים ביניהם ככזו המקימה שיתוף כלכלי מלא בכלל הנכסים, לכל הפחות גילה דעתו כי אין הצטרפות הנתבעת לחשבונו המשותף מקימה את החזקה של שיתוף כלכלי הרלוונטית להכרעה בשאלה האם ידועים בציבור האם אם לאו. רק צירוף העובדות ושילובן - היינו מעבר למגורים משותפים תוך נשיאה משותפת בהוצאות מגורים, תכנון של רכישת דירת מגורים משותפת והוצאה לפועל של תכנית כה משמעותית זו, שבאה לאחר הצטרפות הנתבעת לחשבון הבנק של התובע - מלמדים על כך שהצדדים הפכו בשלב זה לידועים בציבור תוך שהם מחילים על עצמם משטר כלכלי שיתופי.

     

50. אם לא די בכל אלו, הרי קודם ליום .... פנתה הנתבעת בעצמה לעורכת דין הגב' ..... על מנת שזו תסייע לה להכין הסכם פרידה. אם כך גם לנתבעת הייתה ההבנה כי הצדדים במועד הפירוד הם בני זוג לכל דבר ועניין וכי עליהם להסדיר במסגרת הפרידה ביניהם גם את ההפרדה הרכושית. עדותה של הנתבעת כי הצדדים לא היו בני זוג וכי היא עצמה לא ראתה במערכת היחסים ביניהם כמערכת יחסים זוגית כשל ידועים בציבור אינה מתיישבת עם הסכם הפירוד, הסכם שהוזמן על ידה וטוענת כי יושם במלואו, בפרט בשים לב שנפתח הוא בפרק הצהרות בציון העובדה כי מדובר בצדדים שהם בני זוג המבקשים להסדיר את הפרידה ביניהם.

     

51. מצאתי אם כך כי החל מחודש .... , עת עברו השניים להתגורר יחדיו והחלו לתכנן תכניות בעלות משמעות כלכלית ארוכת טווח יש לראות בהם כידועים בציבור, גם אם לא הספיקו לממש את מלוא התוכניות שלהם עד לפרידתם.

     

    נוכח כל האמור לעיל, מכלל הנסיבות שתוארו, אני קובעת כי הצדדים היו ידועים בציבור וזאת החל מחודש ..... ועד ליום הפירוד בפועל, .....

     

     

    האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בדירה הראשונה, הדירה ברחוב ......?

52. נוכח הקביעה לעיל, הרי עתה יש לבחון את המשטר הכלכלי שהנהיגו הצדדים על עצמם והאם מכוח השיתוף הספציפי לתובע זכויות בדירה הראשונה. לא ניתן לדון בטענות התובע בדבר כוונה לשיתוף ספציפי בדירה הראשונה מבלי להתייחס לכוונת השיתוף ולשיתוף בפועל של הצדדים ברכישת הדירה השנייה שכן לטעמי, וכפי שיבואר בהמשך, הדברים שלובים.

     

53. על שיתוף ספציפי בנכס שהיה רכושו של בן הזוג קודם לכניסת הצדדים למערכת יחסים של ידועים בציבור נכתב בפסיקה רבות. בעמ"ש 4294-03-20 א' נ' נ' (29.11.2020) [פורסם בנבו], נפסק כי יש לערוך מבחן דו שלבי על מנת להגיע לתוצאה הראויה:

     

    "... לערוך מבחן דו-שלבי: השלב הראשון יהא בדיקת מעמדם המשפטי של הצדדים, והשלב השני, בשים לב לתוצאת השלב הראשון, תהא בדיקת כוונת שיתוף הצדדים בנכסיהם. ודוק, אין דין זוג נשוי, כדין ידועים-בציבור, ואין דין ידועים-בציבור, כדין בני-זוג ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר הנישואין."

     

54. התובע הגיש תביעתו בזיקה לזכויותיו בדירת המגורים, הן זו הראשונה והן זו השנייה. לא מצא לנכון התובע לטעון לשיתוף בכלל הנכסים הצבורים החל מיום היותם של הצדדים ידועים בציבור כטענתו. אמנם אין אני נדרשת לשאלה האם יש מקום לבצע איזון בכלל הנכסים הצבורים החל מחודש .... ועד ליום ...., עם זאת עדיין נותרה במחלוקת השאלה האם הייתה כוונת שיתוף בנכס ספציפי, בהתייחס לדירה הראשונה, וזו מתבררת כאן.

     

55. אין מחלוקת בין הצדדים כי הדירה הראשונה נרכשה על ידי הנתבעת עוד קודם להיכרות בין הצדדים. זו נרכשה בחודש .....בעוד הצדדים הכירו רק בחודש ...... ממילא משקבעתי כי הצדדים ידועים בציבור רק החל מחודש ....., הרי הרכישה של הדירה דנן בוצעה קודם למועד זה. הנתבעת דחתה כל טענה בדבר שיתוף התובע בזכויות בדירה הראשונה נוכח מועד רכישתה. עם זאת, מועד הרכישה, היינו מועד החתימה על הסכם הרכישה של הדירה הראשונה, אינו מייתר את בירור המחלוקת שכן לו הייתה נרכשת הדירה מאוחר להיכרות בין הצדדים הייתה אולי גם מתייתרת השאלה האם מדובר בשיתוף בנכס ספציפי. בצד זאת מצאתי כי הוכח שחלק מהתשלומים שולמו לאחר שהכירו הצדדים וכי לתובע מעורבות בפירעון חלק מאלו ועדיין נותרה במחלוקת השאלה האם הייתה כוונת שיתוף בנכס ספציפי – דירת המגורים הראשונה – אם לאו.

     

56. הגם שאישר התובע כי מרבית הכספים למימון רכישת הדירה הראשונה הגיעו מהנתבעת ובני משפחתה, טען כי בעל זכויות הוא ובשיעור של מחצית מהזכויות של התובעת בדירת המגורים הראשונה עת אכלסו הצדדים את דירת המגורים דנן החל מחודש ......, התגוררו יחדיו ונשאו בהוצאות עבור המגורים המשותפים. התובע הציג אסמכתאות בדבר השקעתו הכספית בדירה הראשונה על סך כולל של 234,584 ₪, מהם טען כי סך של 10,000 ₪ שולם עבור תשתית מזגנים וסך נוסף של 40,000 ₪ עבור התקנת מערכת מיזוג בדירה, סך של 100,000 ₪ עבור שיפוצים שונים וכיסוי הוצאות שונות עבור הדירה, סך של 47,000 ₪ ששולמו לטובת הקבלן וכן סכומים נוספים בסך כולל של 37,584 ₪ עבור רכישת ריהוט, מזרונים ומיטלטלין שונים לרבות מוצרי חשמל. בסעדים הנתבעים, אלו שנתבקשו כסעדים חלופיים, ביקש התובע החזר עבור כל הוצאות אלו שהוציא עבור הדירה הראשונה. הנתבעת דחתה טענותיו אלו של התובע ולשיטתה לא הייתה כל השבחה של הדירה הראשונה ולא בוצע כל שיפוץ בדירה. עוד טענה כי לא שולמו כלל כספים על ידי התובע שניתן לייחס אותם עבור הדירה הראשונה.

    התובע הציג אסמכתאות על העברת התשלומים הנטענים על ידו. מאלו ניתן ללמוד על מועדי התשלום בפועל. מכלל המסמכים שהציג התובע ניתן ללמוד על העברת כספים בשיעורים לא מבוטלים עבור מימון הוצאות עבור הדירה הראשונה שכן קודמים אלו לרכישת הדירה השנייה. כל ההסברים של הנתבעת בחקירתה הנגדית – אלו הדוחים את הטענות על התשלומים או ייחוסם אם כבר לדירה השנייה - אינם מתיישבים עם המסמכים שהוצגו והמועדים שבהם הועברו או שולמו הכספים על ידי התובע והוריו.

     

57. יש לומר כבר כאן, לא כל הוצאה שהוצאה עבור המגורים המשותפים היא הוצאה שמקימה זכויות בנכס מקרקעין ומלמדת על שיתוף בנכס ספציפי. כך למשל תשלום הוצאות שוטפות לרבות ארנונה, וודאי שאינם יכולים להקים זכות במקרקעין. בין היתר טען התובע כי השקיע כספים בסך של כ – 37,584 ₪ עבור הוצאות שונות כגון רכישת ריהוט, מזרונים ומיטלטלין שונים. בתמיכה לאמור הוצגו תדפיסי תנועות כרטיס אשראי. מעבר לכך שלשיטתי לא די בכך כדי להוכיח טענתו, הרי ממילא רכישות מסוג זה אינן מהוות השקעה בנכס מקרקעין ואינן מלמדות על כוונת שיתוף בנכס ספציפי ובכלל. לכל היותר מדובר במיטלטלין ששימשו גם את התובע עצמו, מהם נהנה גם הוא עצמו, והתובע היה רשאי לברר אופן חלוקת המיטלטלין דנן, אם בכלל, בין הצדדים. אפשר כי בפועל כבר חולקו המיטלטלין בהתאמה להשקעה ולאופן רכישתם על ידי כל אחד מהצדדים, אולם כאמור מצאתי כי אין בסכומים אלו כדי להצביע על כוונת שיתוף והשקעה בנכס מקרקעין ומכאן שאין סכומים אלו יכולים לסייע לתובע בתביעה שלפני.

     

58. חלק ניכר מהכספים שולם קודם למעבר המגורים המשותפים בחודש ..... כך שולם סך של 10,000 ₪ עוד ביום 2.12.2019, סך נוסף של 40,000 ₪ למחרת וכן סך של 100,000 ₪ שהועבר לחשבון הוריה של הנתבעת ביום ...... תשלומים אלו הוכחו על ידי התובע והגם שניסתה הנתבעת להציג כאילו כל סכום ששולם היה עבור הדירה השנייה, הרי זו טענה שאין בה ממש.

     

59. הנתבעת בחקירתה הנגדית התעקשה כי כל התשלומים עבור הדירה הראשונה שולמו על ידה וקודם לתחילת הקשר שבין השניים. כשנשאלה הנתבעת על פירעון תשלום לקבלן של הדירה הראשונה מיום .......על סך של 47,000 ₪ תשובותיה היו לא סדורות, מבולבלות ומלמדות על ניסיונות להתחמק מהודאה בדבר תשלום הכספים על ידי התובע( ראו לעניין זה עדותה הארוכה של הנתבעת בעמודים 82-84 לפרוטוקול מיום .......). ניסתה התובעת להצביע על כך שמדובר בתשלום עבור הדירה השנייה ואולם עדותה זו, מעבר לכך שאינה מתיישבת עם העובדות, ממילא נסתרה על ידי אמה שאישרה כי אכן במועד זה בוצע תשלום אחרון לקבלן עבור הדירה הראשונה.

     

    כב' הש' אקוקה: גבירתי יודעת מתי היא קנתה את הדירה ב......

    העדה, גב' ....:ב.... קנינו בנובמבר 2017 קנינו את הדירה, אני לא וזכרת את היום המדויק, נובמבר 2017, קנינו את הדירה אני זוכרת בבירור...

    ש.מתי שילמתם את כל התשלומים?

    ת.כזה, תוך אני חושבת חצי שנה משהו כזה

     

    שורות 24-29 עמוד 125 לפרוטוקול מיום ......

    עוד העידה אמה של הנתבעת בזיקה לתשלום האחרון ששולם לקבלן ואישרה את גרסתו של התובע:

     

    ש:אז לקח זמן, התשלומים לקחו זמן, ואז קיבלתם מפתח?

    ת:לא, התשלומים נגמרו.

    ש:מתי?

    ת:התשלומים נגמרו. אני חושבת בסביבות מרץ התשלומים נגמרו או לפני.

    ש:מרץ ..... התשלומים הסתיימו?

    ת:כן, ב – ...... התשלומים הסתיימו, כל התשלומים כי אם לא, אולי היה משהו בסוף של הפרדי הצמדה כי אם לא עומדים בדיוק בחוזה ל הקבלן אז יש איזשהם הפרשי הצמדה שצריך לשלם כדי לקבל את המפתח, זה הכל. התשלומים המאסיביים של המיליון ועוד חצי מיליון, עוד זה, עוד זה, התשלומים הגדולים סיימנו אני ובעלי.

    ש:את ובעל שילמתם?

    ת:כן, נשאר רק משהו שאת בסוף עושה גמר חשבון כדי לקבל את המפתח פיזית.

    ש:מתי זה היה בערך?

    ת:זה היה במרץ או אפריל שנתיים אחרי, במרץ או אפריל .......,

    ש:ומי שילם את זה?

    ת:מי שילם את זה? אני שילמתי את זה.

    ש:את שילמת את זה?

    ת:כן.

    ש:כסף יצא מהחשבון שלך? אפשר יהיה לראות את זה אם אני אצטרך להתחקות אחרי זה?

    ת:רגע, חכי, תני לי להיזכר, אני זוכרת שהייתי בבית חולה עם הניתוח ונתתי ל....את השובר רכישה והוא נסע, הבנקים ב.... היו סגורים אני חושבת בקורונה, אני חושבת שהוא נסע ל..... עם אימא שלו לשלם את זה.

    [...]

    ת:(...) אם הוא שם משהו אז זה היה בסוף שהם היו צריכים להיכנס לדירה כנראה את הפרשי ההצמדה הוא שילם. שאני אמרתי על השובר האחרון שהוא נסע עם אימא שלו ל....... "

     

    שורות 6-30 עמוד 126 ושורות 14-16 עמוד 127 לפרוטוקול מיום ...... בהתאמה.

    הנה כאן, גם אמה של הנתבעת ניסתה לצמצם את חלקו של התובע בתשלום זה עבור הקבלן ואולם גרסתו של התובע הייתה מונחת לפני הנתבעת ואמה קודם לעדותן, כבר עם הגשת כתב התביעה, ויכולה הייתה הנתבעת להציג אסמכתה המאמתת את גרסתה של אמה כי היא זו שהעבירה לתובע את הכסף. עם זאת, אסמכתה אין. לעומת זאת אסמכתה של התובע כי הכסף עבור תשלום השובר לקבלן לדירה הראשונה הוצגה על ידי התובע ובצד זאת תדפיס תנועות חשבון הבנק המלמד כי הכסף עבור תשלום זה יצא מחשבונו של התובע עצמו.

    אמה של הנתבעת אישרה בעדותה, בסופו של דבר, כי נתקבלו מאת התובע כספים גם עבור השקעות בדירה (שורות 21-23 עמוד 127 לפרוטוקול מיום .......) ובהמשך אישרה היא את קבלת סך של 100,000 ₪ מהוריו של התובע והעידה כי הסכום דנן לבסוף יועד לטובת הדירה השנייה (ראו עדותה בשורות 18-19 עמוד 128 לפרוטוקול הדיון מיום .......). מעדות זו אפשר רק ללמוד כי התשלום דנן, שהתקבל חודשים לפני שבכלל נרכשה הדירה השנייה, הושקע ברכישת הדירה הראשונה שעם מכירתה, תמורתה במלואה יועדה לרכישת הדירה השנייה.

     

60. מעבר לכך, שהאסמכתאות שהציג התובע מחזקות את טענתו כי ראה במערכת היחסים עם הנתבעת כמערכת יחסים מחייבת גם במובן הכלכלי תוך שהם צופים פני עתיד, יש באסמכתאות גם כדי להצביע על השקעת כספים בדירת המגורים שנרכשה על שם הנתבעת, השקעה שמעידה על כוונת שיתוף. מטעמים אלו, לא מצאתי שיש ממש בטענת הנתבעת כי המגורים המשותפים כאילו ונכפו עליהם עת אולץ התובע לעבור אל הנתבעת בשל סילוקו מבית הוריו מחשש שידביקם ב"קורונה" לאחר שובו מחו"ל. גם אם הייתי מקבלת את עמדת הנתבעת כאילו המגורים המשותפים נכפו על הצדדים וכי הנתבעת עדיין לא ראתה בתובע כבן זוג, הרי נהנתה היא מהשקעות של הנתבע בדירת המגורים או ממימון הוצאות מסוימות שיש בהם כדי להצביע על כוונת שיתוף.

     

61. בעדותה, מאשרת הנתבעת כי לטובת רכישת הדירה השנייה נדרשו הצדדים ליטול משכנתא. אין מחלוקת כי התובע עצמו לא היה זכאי לקבל הלוואה מהבנק, משכנתא, לבדו והנה הנתבעת עצמה מאשרת בעדותה כי בזכות העובדה כי הייתה בבעלותה דירה , הדירה הראשונה, היו זכאים שניהם יחדיו ליטול הלוואה מהבנק:

     

    "כב' הש' אקוקה:איך בסוף הוא כן קיבל משכנתא, כי המשכורת של גבירתי לא מספיקה. אז איך הוא קיבל משכנתא?

    העדה, גב' ...:כי הבאתי את הדירה שלי.

    ש:כי מכרת את הדירה שלך?

    ת:כי הבאתי אותה כערבון, שיש לי דירה."

     

    (ראו שורות 27-31 עמוד 114 לפרוטוקול מיום .......)

     

    הנתבעת אמנם לא ידעה להשיב האם הבנק רשם משכנתא על הדירה הראשונה כדי להבטיח את החזר תשלומי המשכנתא אם לאו, אם כי נחזה שלא נרשם האמור עת נרשם המשכון על הדירה, עם רכישתה של הדירה השנייה. האמור לא נטען על ידי מי מהצדדים וממילא הדירה הראשונה נמכרה לאחר שנפרדו הצדדים ותמורתה מימנה את יתרת התמורה שנדרשה לרכישת הדירה השנייה. עניין זה מקבל משמעות בהתייחס למערכת היחסים שבין הצדדים ולכוונת השיתוף בדירת המגורים הראשונה ועם זאת רלוונטי העניין ומשמעותי הרבה יותר בזיקה לפירוק השיתוף בהתייחס לדירה השנייה.

     

62. על אף כל הקביעות העובדתיות שמצאתי לעיל, אין אני מוצאת צורך לקבוע דבר לעניין זכויות התובע בדירה הראשונה. הלכה למעשה, אין 2 דירות שיש לאזן בין הצדדים נכון למועד הגשת התביעה. ויותר מזה, התביעה היא לביטול הסכם פירוד והסכם מכר ולפירוק השיתוף בדירת המגורים השנייה מחדש, בחלקים שווים בין הצדדים. תביעתו של התובע, לקביעה כי היה שיתוף ספציפי בדירה הראשונה, התייתרה עם מכירת הדירה וייעוד התמורה שהתקבלה עבורה ברכישת הדירה השנייה. מקום שהתמורה של הדירה הראשונה יועדה לרכישת הדירה השנייה, שמעמד הרכישה היה משותף בחתימה יחדיו על הסכם מכר, ללא שנעשה הסכם ממון בין הצדדים לעניין המימון של רכישת הדירה השנייה, ובפרט רישום הזכויות בפועל על שם הצדדים וכוונתם לשאת בהחזר הלוואת המשכנתא בסך של 1,000,000 ₪ מהחשבון המשותף, אין עוד מקום לדון בזכויות על הדירה הראשונה שכן שותפים הצדדים יחדיו ובחלקים שווים על הזכויות בדירה השנייה נכון למועד הפרידה. ומכל הטעמים דנן אני גם דוחה טענתה של הנתבעת גם הצדדים לא היו שותפים בחלקים שווים בזכויות בדירה השנייה. העובדה כי בפועל סולקה המשכנתא על ידי הנתבעת מתמורת המכירה של הדירה השנייה אינה משנה דבר במעמד החתימה על הסכם המכר והשיתוף לו התכוונו הצדדים במעמד זה שכן סילוק המשכנתא מאוחר לחתימה על הסכם הפרידה ועל הסכם המכר.

     

63. עתה כל שיש לברר הוא זכויותיו של התובע במעמד הפירוד ובזיקה לשני ההסכמים שנחתמו על שם שני הצדדים והאם ישנה זכאות לתמורה נוספת.

     

     

    התוקף המשפטי של הסכם הפירוד והסכם המכר

64. אין חולקים הצדדים על כך שנחתמו שני הסכמים, במועדים שונים. התובע למעשה הגיש תביעתו לביטול שני הסכמים הקשורים אחד בשני: הסכם פירוד מיום ...... (פרק ב. סעיף 3.1 לכתב התביעה) והסכם המכר שנחתם ביום ......(פרק ב. סעיף 3.2 לכתב התביעה).

     

65. בסיכומיו נחזה כי ויתר התובע על טענתו כי יש להורות על ביטול הסכם הפירוד ועניין זה אינו ברור מקום שהסכם הפירוד מהווה את הבסיס לחתימה על הסכם המכר והתנאים הקבועים בו. על כן, על מנת שלא להותיר פסק דיני בחסר, ועל אף הוויתור של התובע בסיכומיו על טענה שיש לבטל את הסכם הפירוד, מצאתי לדון במשמעותו בהיותו הבסיס להסכם המכר.

     

66. הסכם הפירוד נחתם ביום .... ונושא הוא עמוד אחד בלבד. הסכם הפירוד קובע בפרק ההצהרות שלו כך:

     

    "והצדדים הינם בי זוג המסכימים כי ברצונם להיפרד, מבקשים לסכם ביניהם בהסכם זה את כל אשר קשור לדירה שרכשו בבניין רח' .... .. ב.... הידועה כחלק ...."

     

    ובהמשך קבעו הם כי תמורת חלקו של התובע, תשלם הנתבעת סך של 300,000 ₪ ואלו כונו "תשלומי איזון" ותבצע את סילוק יתרת המשכנתא ששיעורה המלא עמד על סך של 1,000,000 ₪. לסיום, קבעו הצדדים כי ההסכם דנן מסלק את כל המחלוקות ביניהם.

67. הצדדים כאמור הוכרו על ידי כידועים בציבור ואלו אינם חבים בהסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון שכן זה חל רק על זוגות נשואים, שנישאו לאחר כניסתו של החוק לתוקף, בלבד. על כן את ההסכם יש לבחון רק בזיקה לדיני החוזים. הסכם המכר, המאוחר להסכם הפירוד, הוא אינו אלא שיקוף של ההסכמות של הסכם הפירוד והאופן שבו תבוצע העברת הזכויות כפוף לפירעון התשלום הקבוע בהסכם הפירוד. גם הסכם זה ייבחן בזיקה לדיני החוזים.

     

    האם קיימות לתובע עילות ביטול של הסכם הפירוד או הסכם המכר בגין הטעיה או עושק?

68. דינה של טענת התובע לבטל את הסכם הפירוד להידחות הן מבחינה דיונית עת זנח טענה זו בסיכומיו והן מבחינה מהותית, כפי שיפורט להלן.

     

69. בכתב התביעה ביקש התובע את ביטול ההסכמים מחמת עושק והטעיה, סעיפים 15 ו – 18 בהתאמה לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). בסיכומיו הרחיב התובע טענותיו לגבי עילות הביטול- של הסכם המכר בצד ויתור על ביטול הסכם הפירוד. כך מבקש הוא כי בית המשפט יורה על ביטול הסכם המכר מחמת חוסר תום לב, עשיית צדק, חוסר הוגנות, חוסר יושר וניצול לפי סעיף 12 וסעיף 39 לחוק החוזים הקובעים, בהתאמה, תום לב במשא ומתן וקיומו של החיוב בתום לב. סיכומיו של התובע התמקדו דווקא בהתנהלותה של עו"ד ..... אשר ערכה, כנטען, את ההסכמים והחתימה את הצדדים שניהם על הסכם המכר, ובתמיכה לטענתו כי היא פעלה מטעם הנתבעת תוך סירוב להעביר את ההסכם לעיונו קודם לחתימה, הסתרתו והפרת התחייבות בעל פה.

     

70. בסיכומיה חוזרת הנתבעת על עמדתה בהתייחס להסכמים, שניהם, וכי אלו נחתמו מתוך הבנה והסכמה מוקדמת בין הצדדים, בגמירות דעת כאשר לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, אם בכלל.

     

71. בכתב התביעה, שתי העילות (הטעיה ועושק) מבוססות על טענה זהה והיא כי לא היה מיוצג ולא היה לו ניסיון, פיננסי או אחר, בהסכמים מהסוג שנחתם, כי נתפס בשעה שכאב את הפרידה של הצדדים תוך שהובטח לו, על ידי אמה של הנתבעת, כספים נוספים תוך דאגה כי "הוא לא יקופח במסגרת הפירוד הכולל, ויקבל את שמגיע לו עד השקל האחרון." חולשה זו והעדר הניסיון שלו נוצלו על ידי הנתבעת ואמה.

     

    בישיבת ההוכחות, חקירתו של התובע התמקדה בשאלה כיצד נוצלה חולשתו, העדר הניסיון הנטען ומהי ההטעיה הנטענת. בתום שמיעת העדויות, מצאתי כי דין שתי טענותיו אלו של התובע להידחות. ואלו טעמיי.

     

72. סעיף 15 לחוק החוזים קובע כך:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

     

73. סעיף 18 לחוק החוזים קובע מהי עילה לביטול הסכם מחמת עושק:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

     

74. ההלכה קובעת כי על הטוען לעושק, להוכיח מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית וחוסר ניסיונו ובלבד שקיים חוסר איזון בין העושק ובין הנעשק, היינו שתנאי החוזה הם גורעים במידה בלתי סבירה מהמקובל. על העשוק להוכיח את שלושת התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים.

    על כך אמר כב' השופט (בדימוס) י. טירקל ב- ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון,פ"ד לו(1) 762:

     

    "על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")....  מבחינה מילולית נראית לי פרשנות של כבוד השופט אלון בע"א 719/78(1)הנ"ל, בעמ' 684-685, לפיה מדובר במצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי או חולף. כך נובע גם מהעובדה, שבביטוי "יבעתהו צר ומצוקה" (איוב טו, כד [ג] נתפרשה המלה כ"לשון לחץ ודוחק, ובא לרוב צמוד ומקביל אל לשון 'צר'" (פירוש "דעת מקרא", עמוס חכם (מוסד הרב קוק, תש"ל), איוב, טו, כד [ד]). אולם עד כאן לעניין הפירוש המילולי. לעומת זאת, אין לגרוס שהמשמעות של המושג בו עסקינן חופפת אף היא את הפרשנות המילולית. מבחינה זו הצעתי היא, שננהג גמישות ולא נקבע מסמרות מעבר לנושא המסוים העומד לדיון".

     

75. על עילת העושק נכתב על ידי בית המשפט העליון ב עא 403/80‏ ‎ ‎חי סאסי‎ ‎נ' נעימה קיקאון, פ''ד לו(1) 762 כך:

     

    "אין צריך לומר, שאף אחד מאותם דברים שמנינו בעשוק, לפי היסוד הראשון של עילת העושק, אינו עולה כדי אותם פגמים, שנמנו במי שבאים לפסול אותו לפי סעיף 8 לחוק הכשרות. כן אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (est factum non) (לבירורה המקיף של סוגיית non est factumלעומת טענת השפעה בלתי הוגנת ראה:ב ע"א 413/79 (3)). מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה.

    כובד משקלו של כל אחד מן הרכיבים הנזכרים אין לו שיעור, ועל בית המשפט לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות. אין מקישין ממצוקתו של פלוני על מצוקתו של אלמוני, כשם שאינה דומה מצוקה, הפוגמת בעיסקה פלונית, למצוקה, הפוגמת בעיסקה פלמונית, ודברים אמורים אף ביתר הרכיבים. כן ייתכנו מקרים, שבהם נלחץ העשוק על-ידי יותר מגורם אחד, שאז ישקול בית המשפט את משקלם המצטבר, אפילו כל אחד מהם אין די בו כשלעצמו."

     

76. מקריאת כתב התביעה ישנו קושי ממשי ללמוד מהי אותה הטעיה שבבסיס כתב התביעה מכוחה מבקש התובע לבטל את ההסכמים. אין בפי התובע כל טענה כי לא גולו לו כל העובדות או הנסיבות שעל הצד השני היה לגלותן. התובע רכש את הדירה השנייה יחד עם הנתבעת ותמורתה ידועה לו. כך גם ידע היטב מה סך הכספים שהושקעו על ידו בעבור רכישת הדירה השנייה ולעניין זה בידיעתו גם המידע עבור הכספים שהושקעו, לטענתו, בדירה הראשונה. על כך העיד התובע הן בתצהיר עדות ראשית והן במעמד חקירתו הנגדית. אם כך, מלוא הנתונים העובדתיים הרלוונטיים להסכם הפירוד, בהמשך גם להסכם המכר, ידועים היו היטב לתובע. ההטעיה לכל היותר היא בזיקה לתנאים חיצוניים להסכמים.

     

77. בענייננו, לא הוכיח התובע את 3 היסודות המצטברים שבסעיף 18 (מצבו של העשוק, התנהגותו של העושק ותנאי הסכם בלתי סבירים) על מנת להצביע על עילת העושק. על אף הכותרות בכתב התביעה, עיון מעמיק בעילות התביעה ובעובדות המקימות את המסגרת הדיונית, אינן מציירות כל תמונה של חולשה גופנית או שכלית של התובע. כל שנטען הוא שהתובע חסר ניסיון בהסכמים מסוג הסכמי פירוד האו הסכם מכר, לא התלווה אליו עורך דין והוא לא קיבל יעוץ משפטי קודם לכן והאמור היה ידוע היטב לנתבעת ובפרט, טוען הוא, כי האמור נחתם בעת שהיה בצער כל פרידתו מהנתבעת.

     

78. כאב הפרידה והעדר הניסיון של התובע, כנטען על ידו, אינו מלמד בהכרח על חולשה, וודאי לא חולשה שכלית. על נסיבות הפרידה חלקו הצדדים שכן לטענת הנתבעת התנהגותו היא זו שהובילה לפרידה. כאב הפרידה טבעי הוא, ואין זה משנה מי מהצדדים יזם את הפרידה בפועל, ומוכנה אני לקבל את גרסת התובע על הצער שחש כתוצאה מהפרידה, אולם אינו יכול להוות בסיס לטענת חולשה ללא שהאמור יוכח. התובע העיד על ניסיונו הצבאי והתעסוקתי שיש בהם להעיד על יכולות אינטלקטואליים שוודאי יש בהם כדי להצביע על הבנתו השכלית של התובע. לאחר הפרידה ואף בימים שקדמו לחתימה על הסכם המכר המשיך התובע לעבוד ולתפקד בחיי היום יום כרגיל. למעט טענתו של התובע, שלא נתמכה ולו בראשית ראיה, לא הוכחה החולשה הנטענת. אף אמו של התובע העידה כי הניחה לו להתמודד עם הליך הפרידה והמשמעויות של הדבר לרבות ההפרדה הרכושית כתוצר של הפרידה, היינו אף משפחתו הקרובה של התובע, אמו שאל ביתה שב לאחר הפרידה, על אף שראתה את כאב הפרידה של בנה לא ראתה חולשה מיוחדת אצל בנה המחייבת התערבותה. זו אף העידה כי סמכה עליו (עדותה בעמודים 54-55 לפרוטוקול מיום ......).

     

79. לאחר ששמעתי את התובע לא השתכנעתי כי במעמד הסכם המכר סבל מבעיה כלשהי שהגבילה את יכולתו להבין את משמעות ההסכם. לא הוכחה כל חולשה או מצוקה של התובע ויותר מזה, לא הוכח כי הנתבעת ידעה על האמור וכי תנאי ההסכם בלתי סבירים מן המקובל. יותר מזה, התובע ואמו העידו כי הטיב התובע להבין את תנאי ההסכם וסבר כי על אף שחתם על התנאים כפי שהם באו לידי ביטוי בהסכם המכר, עדיין יהיה זכאי להשבת יתר הכספים שהושקעו על ידו בדירה הראשונה שלא באו לידי ביטוי לטענתו בהסכם המכר (שורות 30-35 עמוד 17 לפרוטוקול מיום ....). גרסתו העובדתית של התובע היא כי הסכם המכר עוסק רק בהעברת הזכויות בנוגע לדירה השניה (שורות 13-14 עמוד 19 לפרוטוקול מיום .....) על כן, עת גרסתו של התובע כי עניינו של הסכם המכר רק בדירה השנייה בעוד קיבל הוא התחייבות שבעל פה עבור השבת כספים שהושקעו על ידו ברכישת הדירה הראשונה, הרי ממילא אין עילת ביטול של הסכם המכר.

     

80. התובע טען כי נעדר הוא ניסיון מסוג הסכם הפרידה והסכם המכר עליהם חתם. אזכיר שוב כי ויתר התובע על טענתו כי יש לבטל את הסכם הפירוד וממילא זה נושא עמוד אחד, בשפה פשוטה וברורה כך שלא מצאתי כי יש הכרח בניסיון כלשהו על מנת להבין ולקבל את האמור בהסכם זה. ולעניין הסכם המכר, גם טענה זו של העדר ניסיון דינה להידחות ולו מהטעם כי פרק זמן קצר קודם לפרידה והחתימה על ההסכם חתם התובע על הסכם רכישה של הדירה השנייה. עניינו של הסכם המכר בדירה שנייה רק שהפעם התובע עבר ממעמד הקונה למעמד המוכר. גם הסכם המכר שנחתם בין הצדדים כתוב בשפה פשוטה וממילא הסעיף היחידי, שבגינו נטען כי יש לבטלו, הוא סעיף התמורה. סעיף התמורה מופיע בפרק קצר, כאשר סכום התמורה היה ידוע כבר שבועיים קודם לכן.

     

81. בענייננו כאמור ידע התובע על תנאי הסכם הפרידה וידע היטב כי תנאי הסכם המכר משקפים מבחינת העברת הזכויות וגובה התמורה את התנאים של הסכם הפרידה. התובע אף ידע במעמד החתימה על ההסכם סך התמורה לה זכאי בתמורה למכירת זכויותיו שהרי כבר במעמד זה, העיד, קיבל את ההבטחה כי לא יינזק ויקבל את כל מה שמגיע לו, לשיטתו. דווקא טענתו של התובע כי ניתנה לו הבטחה כי ישולם לו כל המגיע לו מנוגדת לכל טענותיו בדבר עילות לביטול ההסכם שהרי הבטחה שכזו לא יכולה הייתה להינתן לתובע אלמלא הוא דרש זאת. דרישה שכזו יכולה לבוא רק מקום שמודע צד להסכם על תנאי ההסכם ומתמקח עליהם. והתמקחות מלמדת על הבנת מלוא התנאים בהסכם.

     

82. על אף שנדחו 2 יסודות סף מעילת העושק, גם התנאי השלישי אינו מתקיים בעניינו של התובע. הצביע התובע על סך הכספים שהושקעו על ידו והועברו על ידו או על ידי הוריו לטובת רכישת הדירה הראשונה ולאחר מכן לטובת הדירה השנייה כך גם ברור כי ביום הפרידה ואף ביום החתימה על הסכם המכר, לא שולמה כל התמורה עבור הדירה השנייה. התובע מבקש להיפרע בשיעור של מחצית משווי הדירה השנייה כפי שוויה נכון ליום הפרידה כאילו במעמד הסכם המכר שילמו הצדדים את מלוא התמורה על הדירה וכי לא הייתה משכנתא לסלק.

     

    בהקשר זה אני מפנה להוראות סעיף 8.1 להסכם המכר הקובע את התמורה לה זכאי התובע והיא אינה כטענתו סך של 300,000 ₪ כך:

    "בתמורה לנכס ישלם הקונה למוכר סך של 1,284,614 ₪ (במילים: מיליון מאתיים שמונים וארבע ושש מאות וארבע עשרה ₪), בתנאים ובמועדים כדלקמן:

    8.1.1 במעמד חתימת הסכם זה ישולם על ידי הקונה בהעברה בנקאית לפקודת בנק דיסקונט לישראל בע"מ סך של 984,614 ₪ במילים: תשע מאות שמונים וארבעת אלף ושש מאות וארבע עשרה ₪) המהווה את מלוא סכום המשכנתא הנותרה לסילוק על שם הצדדים...

    8.1.2 היתרה בסך של 300,000 ₪ (במילים: שלוש מאות אלף ₪) ישולם על ידי הקונה למוכר עד למועד מסירת החזרה המשפטית בדירה בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם זה..."

     

     

    ביטול הסכם המכר, לכל היותר, מחזיר את המצב לקדמותו ועתה יש לבחון את המצב במועד החתימה, היינו ...... במועד זה, אף אם תתקבל עמדתו כי זכאי הוא למחצית משווי ההסכם, הרי במעמד זה רבצה על הדירה משכנתא שנפרעה באופן חלקי בלבד (העידו הצדדים כי פרעו 8 תשלומים בלבד).

     

    גם לו הייתה מתקבלת טענת התובע כי בעבור הזכויות או שווי הזכויות עבור הדירה הראשונה זכאי הוא למחצית מכוח השיתוף הספציפי הרי הדבר מה הנוסף שמצביע על שיתוף בנכס שנרכש קודם להיכרותם של הצדדים הוא העובדה כי הנתבעת בחרה לרכוש ביחד עם התובע את הדירה השנייה כאשר המימון שלה בשיעור ניכר ממנו הוא כתוצאה ממכירת הדירה הראשונה. במילים אחרות, לו הייתה מתקבלת טענת התובע במלואה הרי היה נהנה לכאורה משווי זכויות של שתי דירות כפי חלקו, מחצית בכל דירה, בעוד הנתבעת נותרת עם שווי של מחצית דירה אחת, הדירה השנייה, וכאמור זוהי תוצאה שאינה מתקבלת.

     

83. לא מצאתי כי תנאי ההסכם הם בלתי סבירים באופן קיצוני גם בזיקה לשיעור הכספים שהושקעו בפועל. גם אם לא קיבל התובע את מלוא סך השקעתו, הרי ההפרש אינו כזה המלמד על אי סבירות קיצונית כמחויב במסגרת בירור טענת עושק.

     

84. על מנת להצביע על כך שתנאי ההסכם בלתי סבירים מהמקובל, צורפו לכתב התביעה 2 חוות דעת של שמאי מטעמו. ראשית ולעניין השימוש בחוות דעת השמאיות יובהר אלו הוגשו בניגוד לתקנה 25(ח) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי – דין) , התשפ"א – 2020. התובע לא ביקש למנות מומחה מטעמו וגם לא קיבל אישור להגיש חוות דעת מטעמו. ממילא לא נדרש זימונו של המומחה לדיון וזה לא נחקר על חוות הדעת שלו.

85. .... כאמור, בסיכומיו זנח התובע את תביעתו לביטול הסכם הפירוד ואם כך, הרי ידע והסכים הוא כי לטובת סילוק כל המחלוקות והעברת זכויותיו בדירה השנייה לטובת הנתבעת, זכאי הוא לסך של 300,000 ₪. תנאי זה, הקובע את שיעור התמורה, חוזר בדיוק בהסכם המכר.

    בין מועד הסכם הפירוד ובין מועד הסכם המכר חלפו 13 ימים, בהם כבר ידע התובע על התנאים הבסיסיים בהם יבוצע הלכה למעשה פירוק השיתוף בין הצדדים. מלין התובע על כך שבמעמד החתימה על הסכם המכר לא היה מיוצג, לא קרא את הסכם המכר קודם למועד החתימה והפגישה עם עו"ד ..... ונוצל במעמד זה לטובת החתימה על הסכם המכר. עם זאת לא הוכח כי 13 הימים שחלפו מהסכם הפרידה ועד החתימה על הסכם המכר נוצלו על ידי התובע לטובת שיפור תנאי הסכם הפרידה, לביטולו או לבחינת המשמעות של כל האמור. התובע הכיר את הסכם הפירוד היטב וקרא אותו גם לאחר החתימה שלא במעמד הנתבעת עת הודיע לה כי שם לב שהצדדים חתמו כל אחד במקום רעהו ועל כן נחתם הסכם הפירוד בשנית. במילים אחרות, אישרר התובע את תנאי הסכם הפירוד עת חתם עליו בשנית, למחרת היום.

     

86. העידה עו"ד .... לעניין זה כי במעמד הפגישה הציגה לתובע את ההסכם והסבירה את תנאיו במלואם. טענה זו לא נסתרה בעדותו של התובע. ויודגש, אין הסכם המכר מתייחס להיותם של הצדדים ידועים בציבור, אינו מתייחס לפרידה ולמשמעויות שלו. כל מטרתו הוא להסדיר את העברת הזכויות של התובע לנתבעת תמורת הסכום המוסכם בהסכם הפרידה. אישרה עו"ד .... כי לא שוחחה עם התובע ישירות קודם למועד הפגישה על הסכם המכר וכי הפגישה תואמה באמצעות הנתבעת ואמה, שגם נכחו במעמד זה. בנוסף העידה עו"ד ....כי הציעה לתובע כי תייצג אותו לצורך הוצאה לפועל של הסכם המכר והתובע חתם על יפוי כוח המסמיך את עו"ד ... בעניין זה. אין חשיבות לשאלה מי נשא בשכר טרחת עו"ד .... לטובת האמור וממילא הייצוג המשפטי לטובת ביצועו של הסכם המכר אין בו כדי ללמד שעו"ד .... הייתה יועצת משפטית עבור התובע בהליך הפרידה בין הצדדים, ועל כך הרי מלין הוא.

     

87. פרק הזמן שחלף ממועד החתימה על הסכם הפירוד ועד להסכם המכר, היה די והותר על מנת לאפשר לתובע לקבל יעוץ משפטי או לבחון את האמור, אף אם הייתה מתקבלת טענתו כי ישנה עילה לביטול הסכם הפירוד, טענה שכאמור מצאתי לדחות. אם כך, אין לתובע להלין אלא על עצמו מקום שלא פנה לקבלת ייעוץ משפטי קודם לחתימה על הסכם המכר. ויותר מזה, אם סבר התובע במעמד הסכם המכר כי ההסכם אינו ברור דיו וכי מבקש הוא יעוץ משפטי נפרד וייצוג משפטי בהסכם המכר שלא באמצעות עו"ד ...., הרי יכול היה לסרב לחתום על ההסכם או לבקש לקבוע מועד חדש לחתימה לאחר שישיג לעצמו מייצג וזאת לא עשה (עדותו של התובע בשורות 10-11 עמוד 20 לפרוטוקול מיום ....). לא נטען כי נדרשת לתובע שהות לטובת בחינת הסכם המכר וכי מבקש הוא לקבוע מועד חדש לחתימה על ההסכם וממילא לא הוכח כי לו היה מבקש את האמור היה נדחה על ידי הנתבעת.

     

88. התובע מאשר כי לאחר החתימה על הסכם המכר לא עשה דבר על מנת לבטל אותו (שורות 14-27 עמוד 20 לפרוטוקול הדיון מיום ......). התובע מאשר כי המתין לקבלת הכספים על ידי הנתבעת, היינו, רצה את אכיפתו והמתין לביצועו. התובע העיד ואישר כי חלף זמן לאחר קבלת הכספים מאת הנתבעת עד שביקש את ביטולו של ההסכם וזאת מהטעם שלשיטתו לא שולמו לו מלוא הכספים שהובטחו לו, הבטחה מעבר להסכם בכתב (שורות 3-23 עמוד 22 לפרוטוקול מיום .....)

     

    גם אמו של התובע העידה כי לאחר החתימה על הסכם המכר ידעה היא על תנאיו מבנה היינו, התובע שיתף את אמו בתנאי ההסכם ואף אם סברה האם במעמד זה כי פגוע הבן וגם זכויותיו בדירה נרכשו במחיר פעוט, עדיין לא נעשה דבר לאחר החתימה.

     

89. יש לזכור בהקשר זה את הוראת סעיף 20 לחוק החוזים הקובעת כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". גם אם נכונה הטענה שהתובע סבל מחולשה כלשהי במעמד החתימה על הסכם המכר, וכי חולשה זו נוצלה על ידי הנתבעת, הרי לאחר החתימה הסתיים הניצול והצדדים נפרדו. מרגע זה ולמצער עד לקבלת כספי התמורה, הייתה בידי התובע האפשרות לבדוק את תנאי ההסכם או לפנות ליעוץ משפטי שנטען. התובע לא הוכיח כי לאחר ההסכם פעל לקבלת יעוץ משפטי לבדוק את משמעותו של ההסכם. התובע העיד כי המתין לקבלת התמורה עליה התחייבה הנתבעת בהסכם הפירוד ולאחר מכן שוב בהסכם המכר. המתנה זו למעשה מלמדת על רצונו של התובע לקיים את ההסכמות בין הצדדים.

    בהקשר זה יפים של כב' השופט ע. פוגלמן ב- ע"א 7730/09 נסים כהן נ' מבני גזית (2000 בע"מ) [פורסם במאגרים משפטיים] 06.06.2011, פסקה 16:

     

    "....גם אם היינו מניחים כי נתמלאו כל יסודות סעיף 15, יש לזכור כי עילת ההטעיה מקימה לצד הנפגע זכות לביטול החוזה במקום שבו הצד שכנגד הטעה אותו בטרם כריתת החוזה (פרשת סאסי, פסקה 16; פרשת שלפרד, בעמ' 672-671; פרידמן וכהן, בעמ' 1085; להרחבה, ראו גם: ש' מנהיים, "ביטול חוזה מחמת הטעיה      ותוכן החוזה" הפרקליט לז 477 (1986)). סעד הביטול מבטא את התפיסה לפיה מקום בו נפגע רצונו של אחד הצדדים בחוזה – באופן העולה כדי פגם בכריתה – אין עוד מקום להמשיך ביחסים החוזיים. התפיסה היא, שעקרון חופש החוזים, אשר מתיר לאדם להתקשר בחוזה, צריך אף לאפשר לו להשתחרר מהחוזה, מקום שבו הרצון שהביא להתקשרות היה פגום מלכתחילה (שלו, בעמ' 355). לכן, ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו תלוי ברצונו של המתקשר ומתבצע על-ידי פעולה שלו. קרי, חוזה שנפל פגם בכריתתו אינו מתבטל מאליו, אלא, נדרש מעשה אקטיבי של ביטול מצידו של הנפגע. סעיף 15 לחוק מורה, כי הנפגע "רשאי לבטל את החוזה" [ההדגשה הוספה, ע.פ.]. אכן, הנפגע רשאי לנצל את ברירת הביטול שעומדת לרשותו, אולם, הוא אינו חייב לעשות כן. המדובר בזכות ביטול, ולא חובה (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים, פסקה מ' ([פורסם בנבו], 10.11.2009) (להלן: פרשת מגדלי כספי)). כל עוד הוא אינו מפעיל את זכות הביטול שקמה לו, נשאר החוזה תקף ומחייב. יש אף הרואים באי-ביטול החוזה במקרה של פגם בכריתה, כויתור על ברירת הביטול או אישרורו של החוזה (להרחבה ראו: שלו, בעמ' 356-355; פרידמן וכהן, בעמ' 1141-1124).

     

    פעולת הביטול חייבת להיעשות תוך זמן סביר, ובאופן המקובל (שלו, 368-361; פרידמן וכהן, בעמ' 1002-1087). אין מדובר בדרישה טכנית גרידא. הדרישה להודעה סבירה מצד הנפגע באה להגן על האינטרסים של הצד הפוגע. התפיסה היא, שאין לחשוף צד לחוזה אשר כלכל צעדיו בהתבסס על קיומו של חוזה, לאי-בהירות בנוגע למעמדו ומצבו במשך זמן ארוך מדי (השוו: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 838-837 (2003); פרידמן וכהן, בעמ' 1086; שלו, בעמ' 362). סעד הביטול, והדרישות הצורניות הנלוות לו, מבטאים אפוא את כיבוד חופש ההתקשרות של הנפגע, כמו גם הגנת אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד".

     

     

90. טענת התובע כי הבטחות אמה של הנתבעת והנתבעת לא התקיימה והוא לא קיבל את "מלוא המגיע לו" בשל השקעותיו וזכויותיו בדירה, אם זו הראשונה ואם זו השנייה, מנוגדת לכל עילות לבטלות הסכם.

    במהלך ניהול התיק ובפרט במהלך ישיבת ההוכחות, כך גם בסיכומי התובע, התחדדה הטענה של התובע כי תביעתו מבוססת על הבטחה שניתנה לו על ידי אמה של הנתבעת בטענה כי זו הייתה הבטחת סרק. הבטחה זו, ככל שניתנה, ניתנה מעבר להסכמים בכתב וטענת הפרתה מנוגדת לכל טענות המקימות עילת ביטול הסכם.

    לשיטת התובע, לו היה מקבל את מלוא הכספים שהשקיע, היה די בכך כדי לסלק את טענותיו במלואן (שורות 24-34 עמוד 22 לפרוטוקול מיום ......) ולמלא אחר הוראות ההסכם בין הצדדים. בכך יש ללמד בעצם על כוונתו האמיתית של התובע והיא אכיפת ההסכם, השבת כל הכספים שהוא שילם, הא ותו לא. בכתב התביעה עתר התובע לסעדים חלופיים, ביטול ההסכם ולחילופין אכיפת ההסכם והשבת הכספים ששולמו על ידו במלואם. הסעדים מנוגדים זה לזה ובהתאם לפסיקה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לעניין זה ראו נא תא (ת"א) 187/93‏ ‏ ‏Foundation Sansounimaille ‎נ' פרי ישראל, פורסם במאגרים משפטיים, 09.09.2007, כפי שאושר על ידי בית המשפט העליון ב עא 9528/07 ‏ ‏ ‏Foundation Sansounimaille‏ נ' ישראל פרי, פורסם במאגרים משפטיים, 16.11.2011, שם נפסק על ידי כב' השופטת רות רונן כך:

     

    "ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי:

    "נניח שנודע למתקשר כי הצד השני היטעה אותו... למרות זאת הוא דורש מן הצד השני לקיים את החוזה. ... ברור שאם הצד השני נעתר לכך, הרי שבזה אכן נסתם הגולל על אפשרות הביטול. זו היתה בחירה, שאין ממנה חזרה, בברירת הקיום" (ר' פרידמן-כהן בעמ' 1129 וכן רע"א 244/89 מקור הנפקות וזכויות נ' משרד הבטחון פ"ד מ"ד (1) 710; ע"א 398/70 גזית ושחם נ' מפעלי הנדסה כ"ו (1)446 וכן ע"א 5403/90 מ"י נ' ראם פ"ד מ"ו (3) 459.

     

    101.קבלת תשלום מכוח ההסכם שמבוקש לבטלו מחמת פגם מרצון, היא אינדיקציה חזקה לכך שהנפגע בחר במסלול של קיומו של ההסכם. אין לאפשר לו לחזור בו מבחירה זו, לאור הציפיות שיצר אצל הצד השני, ומאחר שהתנהלות זו מלמדת על ניצול שלא כדין של הברירה בין התרופות, בהתאם לתנאי השוק.

    כך, בע"א 759/83 חצרוני נ' זוהר , פ"ד מ (1) 85 נקבע כי:

    "קבלת הכספים וביטול ההסכם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.... מה לו למשיב ולחלק בכספי החברה, אם ביטל את ההסכם לרכישת המניות בה וכל זכויותיו מתמצות בזכות ההשבה ופיצויים?"

    עוד נקבע בפסה"ד הנ"ל כי קבלת כספים מכוח הסכם, יש בה כדי להשליך על שאלת הזמן הסביר לביטול ההסכם:

    'ביטול לאחר קבלת הכסף מהחברה, קבלה שיש בה מימוש זכויותיו על פי ההסכם כאילו לא הופר... אינו ביטול תוך זמן סביר... הרעיון לטעון לביטולו של ההסכם על ידי עצם הגשת התביעה... הינו פרי מחשבה מאוחרת... אין הצד הנפגע יכול לקבל ולהחזיק בתמורה המובטחת לו בחוזה וגם לבטלו ולתבוע השבה. .. מסתבר שהמשיב נכשל בעסקה בלתי מוצלחת. אך את התוכן הכלכלי של מה שחצרוני התחיב לתת לו... קיבל. הוא לא ביטל את ההסכם עקב ההפרה לפני שקיבל זאת. הוא לא ביטל את ההסכם תוך זמן סביר. הוא אינו רשאי לבטלו, לאחר שהפיק ממנו את אשר היה מגיע לו על פי אלמלא הופר'."

    (כל ההדגשות במקור, ל.א).

     

91. לסיכום פרק זה, דין טענות התובע להורות על ביטול הסכם הפירוד או הסכם המכר, להידחות.

     

    האם יש הסכמות מעבר להסכמות בכתב בהסכם הפירוד או בהסכם המכר והאם הופרו הסכמות אלו?

     

92. בפרק 3 לסיכומים, מסביר התובע את הסעד החלופי והוא השבת מלוא ההשקעה של התובע. בפרק 3, סעיף 14 לסיכומים מסביר התובע כי הוא זכאי לאמור, נוכח ההבטחה של אמה של הנתבעת כי תעביר לו את הסכומים הנוספים להם זכאי. הבטחה זו כאמור ניתנה בזיקה ישירה להסכם הפירוד ולהסכם המכר.

     

93. התובע טוען כי הסכם המכר אינו משקף את מלוא התנאים עליהם הסכימו הצדדים ועליהם התחייבה בפניו אמה של הנתבעת.

    הטענה דנן היא כאמור טענה בעל פה כנגד הסכם בכתב. מדויק יותר לומר כי הטענה דנן היא טענה בעל פה כנגד שני הסכמים בכתב: הסכם הפירוד והסכם המכר. שני ההסכמים נוקטים בשני התנאים שאותם מבקש התובע לבטל: ביטול העברת הזכויות לנתבעת תמורת סך של 300,000 ₪. ההסכמים ברורים ואין טענה כי עמומים הם ויש לפרשם באופן שונה מהאופן שבו בוצעו ההסכמים על ידי הנתבעת.

    לעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט שטיין ב עא 7649/18  ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים, 20.11.2019:

     

    "בקצה השני של הספקטרום, נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (ראו גואץ וסקוט, 1091-1090). חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמליים, שעיקרם דרישת הכתב. כוונתי לא רק לדרישת הכתב כתנאי קונסטיטוטיבי לכריתתו של חוזה, דוגמת זה שנקבע בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, או כתנאי להוכחת קיומה של עסקה שעל פי הרגיל והנהוג נעשית בכתב, כאמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אלא – ובעיקר – לכלל שפוסל עדות בעל פה אשר באה לסתור את הכתוב בחוזה (ה-parol evidence rule, שאותו קלטנו מהמשפט המקובל האנגלי; ראו לדוגמא: ע"א 52/53 אל-כירי נ' שפיר, פ"ד ט 1382, 1389 (1955); ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1480 (1957)). הכלל האחרון מאפשר הבאת עדויות בעל פה בנוגע לחוזה כתוב אך ורק למטרת פרשנות, וזאת רק מקום שקיימת עמימות גלויה על פני הכתוב (ראו אליהו הרנון דיני ראיות א 174-173 (1970)). על פי רוב, אם כי לא תמיד, חוזים סגורים מכילים בתוכם הוראה כתובה בדבר היותם ממצים את מכלול החיובים והזכויות שהצדדים ביקשו ליצור עבור עצמם, אשר גם מבהירה כי שום תנאי מתנאי החוזה לא ישונה אלא בהסכם בכתב החתום בידי הצדדים. הוראה כאמור תחסום כל עדות אשר באה לסתור את תנאי החוזה, לרבות עדות המייחסת לבעלי החוזה הסכמה מאוחרת לשנות תנאי מתנאיו. בעניין זה, קובע סעיף 23 לחוק החוזים כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." הווה אומר: משקבעו הצדדים את דרישת הכתב כבסיס ליחסיהם החוזיים, רצונם יכובד (ראו שלו וצמח, בעמ' 377 וכן בעמ' 511; פרידמן וכהן, כרך א בעמ' 387)."

     

     

94. בענייננו לא הייתה חובה לעשות את הסכם הפירוד בכתב ועם זאת את הסכם העברת הזכויות במקרקעין הייתה חובה על פי דין לעשותו בכתב. על אף החיוב בכתב על פי דין, הרי הסכם המכר הוא רק שיקוף של התנאים שבהסכם הפירוד. הסעד העיקרי בתביעה הוא סעד הצהרתי כאשר הסעד הכספי כסעד חלופי לא נתבע במפורש, כך גם לא שולמה אגרה. וממילא וכפי שפירטתי לעיל, אני סבורה כי מקום שנדרש סעד הצהרתי של ביטול הסכם, לא ניתן לדרוש כסעד חלופי את אכיפתו. התובע טען, כחלק מעילות התביעה, להטעיה וצד אשר טוען להטעיה בהכרח טוען לטעותו (ראו בג"ץ 4392-21 פלוני נ' בית דין הרבני האזורי, פורסם במאגרים משפטיים, 3.10.2021). לעניין זה טענה הנתבעת כי לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה. עם זאת, לאחר ששמעתי העדויות, דווקא נוכח גרסתה של הנתבעת ואמה וכל ניסיונותיהן לדחות את גרסאות התובע המוכחות באסמכתאות בדבר תשלומים או העברת כספים בפועל, אני סבורה כי צדק לא יעשה לו תדחה תביעתו של התובע במלואה.

     

95. בבג"ץ 4392-21 פלוני נ' בית דין הרבני האזורי (פורסם במאגרים משפטיים, 3.10.2021) נפסק כי:

     

    "19.       לא זו אף זו: בהתקיים נסיבות מיוחדות שדורשות זאת, טריבונל שיפוטי היושב לדין לעולם רשאי ליתן לתובע סעד שלא נתבע מפורשות אם מצא כי הדבר מתחייב מן הצורך – ומן החובה השיפוטית הבסיסית – להגיע לתוצאה נכונה וצודקת (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין [פורסם בנבו] (20.3.2008), פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, והאסמכתאות שם).

    הרשות להפעיל סמכות מיוחדת זו מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים כדלקמן:

     

    "התנאי האחד הוא [...] כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש [...]; השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש [...]; והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת [...]". (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה [פורסם בנבו] (8.6.2005), פסקה 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי).

     

96. סבורתני כי בענייננו מתקיימים שלושת המבחנים הקבועים בפסיקה. ראשית ראוי כי פסק הדין דנן ילבן את כל השאלות שבמחלוקת ואלו מחייבים מתן הסעד אף שהוא נתבקש רק במסגרת סעד חלופי; שנית, הסעד החלופי של השבת הכספים כפי התחייבות הנתבעת ואמה כלפיו הוא סעד שנובע מהסעד שנתבקש בפועל; ושלישית, כל העובדות הדרושות להענקת הסעד מונחות לפני, הסעד נתבקש כסעד חלופי כך שלצדדים ניתנה ההזדמנות הראויה לטעון טענותיהם בהקשר זה ולהוכיח גרסאותיהם כך שאין צורך בהתדיינות נוספת על מנת להכריע באמור. כפי שיפורט להלן, לא כל הסעד הכספי הנתבע הוא מוצדק וזכאי לו התובע.

     

97. התובע טוען כי הייתה כלפיו התחייבות במעמד החתימה על הסכם המכר כי תהא התחשבנות נוספת על כלל הכספים ששולמו על ידו , אלו ישולמו לידו לאחר שתימכר הדירה הראשונה ויהיה בידי הנתבעת כספים נזילים, ובהתאמה לכך שלח לה טבלאות המעידות על כל הכספים שהושקעו על ידו.

     

98. לאחר ששמעתי העדויות, השתכנעתי כי אמה של הנתבעת היא גורם מעורב ומניע בכל המהלכים הרלוונטיים, אם באופן שדרכה הועברו הכספים עבור מימון ההוצאות הנטענות על ידי התובע, אם במעורבותה בהודעת הפירוד והחתימה על הסכם הפירוד ואם בהיותה מעורבת ונוכחת במעמד הסכם המכר. הוכח על ידו כי שלח לאמה של הנתבעת טבלאות ובהן פירוט הכספים שלשיטתו הושקעו על ידו ברכישת הדירה הראשונה ולאחר מכן ברכישת הדירה השנייה. עניין זה אף קיבל אשרור על ידי אמה של הנתבעת שהעידה על כך ואישרה כי הטבלאות והדרישות להתחשבנות נשלחו קודם לדרישה בעל פה לקבלת כספים, היינו התרשמתי כי פעל התובע מכוח אותה הבטחה שבעל פה:

     

    "ש:הוא לא שלח לך מיילים עם טבלאות מסודרות?

    ת:שלח לי מיילים עם טבלאות לא ידעתי אפילו למה הוא מתכוון שם בטבלאות.

    ש:הבנתי.

    כב' הש' אקוקה:ענית לו על זה?

    ת:לא. לא עניתי.

    ש:אמרת לו מה אתה שולח לי טבלאות עם אקסל, סיימנו, סגרנו את הסיפור?

    ת:לא, לא עניתי לו, אמרתי לו אחר כך שנפגשנו אבל לא אמרתי לו שום דבר.

    ש:מתי נפגשתם?

    ת:הוא בא פעם אחת, לא זוכרת מה היה, הוא דיבר עם ......

    ש:אחרי הפירוד ואחרי הסכם המכר?

    ת:אחרי הפירוד, אחרי ה- 15 לאוקטובר, אחרי שנתתי לו את הכסף וזה הוא צלצל הוא אמר שהוא רוצה עוד כסף.

    ש:הוא הסביר לך על מה הוא רוצה עוד כסף?

    ת:שההורים שלו שילמו, שהוא שילם על, על האקסל שהוא אמר לי, אמרתי לו לא הבטחתי לך שום דבר אף פעם, דיברנו על ההסכם מכר, דיברנו על הכסף שאתה נתת, עשינו, עשינו בהגינות את כל הסכומים ששילמת הגענו ל – 300,000, הלכתי לבנק, לקחתי הלוואות, פרעתי את המשכנתא במקומך, במקום שאתה תשלם אותה 30 שנה."

     

    ר' שורות 9-27 עמוד 134 לפרוטוקול מיום .......

     

99. אעיר כי אמנם חזרו הנתבעת ואמה כי הוסכם על סך של 300,000 ₪ תמורת העברת הזכויות בדירה ואולם לא הצליחו הנתבעת ואמה להסביר כיצד בוצע התחשיב דנן ומי ערך את התחשיב למעט גרסה אחת ברורה של שתיהן כי התחשיב נעשה רק על סמך ההשקעות של הכספים בדירה השנייה.

    .

100. גם גרסתה של אמה של הנתבעת כי היא זו שסילקה את תשלומי המשכנתא אינה תואמת לעובדה כי המשכנתא סולקה בסופו של דבר לאחר שנמכרה הדירה הראשונה ומתמורתה סולקה המשכנתא. ממילא הסכם המכר מתייחס לסילוק יתרת חוב המשכנתא ואולם מתקשה אני לקבל את הקביעה כי כל תשלומי המשכנתא עליהם התחייבו הצדדים יחדיו לתקופה של 30 שנה מיוחסים להתחייבות התובע לבדו מקום שהאמור היה עתיד להשתלם מחשבון משותף של הצדדים ולמטרת תשלומי המשכנתא נפתח אותו חשבון.

      

101. על אף ניסיונות הנתבעת לדחות את טענות התובע בהתייחס להשקעות ברכישת הדירה הראשונה, זה הצליח להוכיח את האמור. כל ניסיונות הנתבעת לייחס את כל הכספים שהועברו על ידי התובע, בין אם על ידו במישירין ובין אם על ידי אמו, בין אם לידי הנתבעת או אמה ובין אם לטובת צד ג' בעבור רכישת הדירה הראשונה (כגון תשלום שובר לקבלן), לא צלחו שכן מחד טוענת היא כי כל הכספים שהושקעו על ידי התובע מסתכמים בסך של פחות מ- 300,000 ₪ ובצד זאת ביקשה להוכיח כי כל סך אחר שנתקבל מאת התובע היה במסגרת מתנה.

      

     הטענה של קבלת כספים במתנה, והעדות המיתממת כי לא נתבקשו כספים קודם לרכישת הדירה ועל אף זאת נתקבלו בעבור הנתבעת סכומים משמעותיים, עומדת גם בסתירה לעדות אמה של הנתבעת כי בתחשיב שבוצע לטובת השבת הכספים במעמד הסכם הפירוד ובמעמד הנוסף של החתימה על הסכם המכר ביקשו הן להיות הוגנות עם התובע (עדותה בעמוד 128 לפרוטוקול מיום .....) ועל כן גם הסך של 100,000 ₪ שהועברו לידה מחשבון אמו של התובע נלקח בחשבון. עדות זו אינה מתיישבת כפי שאבאר בהמשך עם התחשיב המלא ועם זאת אפשר לומר כבר כאן כי בתחשיב מאשרת היא בעדותה את הצורך להתחשב גם בסכומים דנן, ששולמו עוד קודם לרכישת הדירה השנייה.

      

102. טענתו של התובע היא טענה בעל פה כנגד הסכם הפירוד, הסכם בכתב, ואולם בתום שמיעת העדויות שוכנעתי כי ניתנה לתובע הבטחה שבעל פה בדבר תשלומים המצדיקים את עריכת ההתחשבנות מעבר לסכום הנקוב הן בהסכם הפירוד והן בהסכם המכר. בהקשר זה יצוין כי בהתייחס להחזר הכספים שהשקיע התובע והם רלוונטיים בעיקרם להשקעות בדירה הראשונה, אין הכרח כי הסכמות אלו יגובשו דווקא בכתב שכן הם אינם עוסקים בהעברת זכויות במקרקעין המחייבת דרישת כתב לפי חוק המקרקעין.

      

103. בדחייתה את טענותיו, טענה הנתבעת כי הסכם הפירוד וכך גם הסכם המכר נחתמו מתוך גמירות דעת של התובע ואולם למדתי כי מאוחר להסכם הפירוד התקיימו בין הצדדים חילופי דברים שעניינם התחשבנות נוספת מחוץ להתחשבנות שכל מטרתה הוא העברת הזכויות בדירה השניה לנתבעת. בהקשר זה, הגם שלא ראיתי הסכם בכתב, התנהגות הצדדים ומעדויותיהם למדתי על האמור.

     בע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (פורסם במאגרים משפטיים, 11.10.2020), התייחס כב' השופט ע' גרוסקופף להעדר נחיצות לבחון את הדברים באמצעות דיני ההצעה והקיבול שבחוק החוזים במקרה של ניהול משא ומתן בין נוכחים מתוך כוונה לגבש במשותף את ההסכמות:

     "במצב דברים זה מקובל לבחון את השאלה האם נכרת חוזה באמצעות הגישה המהותית, דהיינו בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא ומתן ... על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי (פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 166–167 והאסמכתאות המופיעות שם). לצורך כך, אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים). דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (עניין רבינאי, עמ' 286; שלו וצמח, דיני חוזים, עמ' 159 והאסמכתאות המופיעות שם) ..."

      

     ולענייננו, כאמור מצאתי כי הדברים שנאמרו לתובע בדבר השבת הכספים ששילם "בהגינות ובישירות" (כפי עדות אמה של הנתבעת שורות 30-36 עמוד 128 לפרוטוקול מיום .....) מלמדת על התחייבות של ממש כלפיו להשיב לו את מלוא הכספים שהוא השקיע ברכישת נכס מקרקעין.

      

104. התובע מסכם בסעיף 13 לפרק 3 בסיכומים כי סה"כ הוצאותיו הברורות הסתכמו בסך של 780,514 ₪ מתוכם קיבל סך של 300,000 ₪. טענה זו בסיכומים שונה מהסכום המפורט בעדותו של התובע בתצהיר עדות ראשית מטעמו, שם העיד כי סך הכספים שהושקעו על ידו מסתכמים בסך של 555,510 ₪ בתוספת מדד תשומת הבניה, מתוכם העיד כי קיבל 300,000 ₪. .

      

105. בסיכומים מסביר התובע כי במסגרת הסעד החלופי, השבה של הכספים בשל התחייבות בעל פה, זכאי הוא למחצית מהשבח על הדירה הראשונה בסך של 125,000 ₪ ומחצית מהשבח על הדירה השנייה בסך של 100,000 ₪ ואולם לא נטען ולא הוכח כי במעמד החתימה על הסכם המכר דובר על החזר הכולל גם חישוב השבח דנן ובכלל על תחשיב שמתייחס לעליית ערך אילו מן הדירות. דרישה זו של התובע נולדה רק בזיקה לתביעתו לביטול ההסכם כך שלא היה מקום לבצע תחשיב של האמור כאילו מדובר בהתחייבות של הנתבעת כלפיו להשבת כספים מעבר לאלו שנכתבו בהסכמים בין הצדדים.

      

106. דרישתו זו של התובע, לקבלת תמורה בעבור עליית ערך, אינה מוצדקת. מהעדויות עולה בבירור כי במעמד החתימה על הסכם המכר המאוחר להסכם הפירוד - לאחר שניתנה לו השהות לשקול את סך התמורה המוצע כשהוא גם הציב כפי עדותו דרישות לתשלום נוסף מעבר לסך המוסכם בהסכם הפירוד – שקל התובע את מלוא השיקולים הכלכליים במהלך המשא ומתן וקודם לחתימה. רק בזיקה להגשת התובענה עלתה דרישה זו מצד התובע ומלמדת היא על טעות מצידו של התובע אם כי לא טעות המקימה לו את הרשות לדרוש את ביטול ההסכם כפי הוראת סעיף 14 לחוק החוזים. זוהי אם כן טעות בכדאיות העסקה.

      

107. כפי שפירטתי לעיל, לא כל סכום שיצא מכיסו של התובע הוא סכום שזכאי הוא להשבה במסגרת אכיפת ההסכמות שבעל פה. הסכומים שהוכחו כי הושקעו על ידי התובע בעבור דירת המגורים הראשונה הם כדלקמן: סך של 10,000 ₪ שהועברו ביום .....; סך של 40,000 ₪ שהועברו ביום ......; סך של 100,000 ₪ שהועברו ביום .....; סך של 47,000 ₪ ששולמו לקבלן ביום ...... עוד הוכח כי מהחשבון המשותף הוצא סך של 35,000 ₪ אם כי רק מחצית ממנו יכול התובע לייחס לעצמו שכן לא הוכחה הפרדה רכושית של הכספים בחשבון המשותף. עוד הוכח כי הועבר ביום ...... סך של 55,000 ₪ מחשבון הורי התובע להורי הנתבעת וביום .....סך של 30,000 ₪ שהועברו אף הם לחשבון הורי הנתבעת. הוכח וגם אושר על ידי אמה של הנתבעת כי נתקבל אצלה סך של 160,000 ₪ שהועברו על ידי התובע ביום ...... מעבר לכל אלו שולמו מהחשבון המשותף 9 תשלומים עבור החזר משכנתא ובסך כולל של 33,930 ₪. גם תשלום המשכנתא שנפרע מהחשבון המשותף אין ניתן ליחסו רק לתובע מקום שלא הוכחה הפרדה רכושית של הכספים בחשבון הבנק נכון לאותו מועד, על כן מסך זה מיוחס לתובע רק שיעור של מחצית.

      

     סה"כ שילם התובע סך של 476,465 ₪.

      

108. יצוין כי הנתבעת ואמה אישרו כי אכן בחודש .....חל השלב השלישי של תשלום התמורה עבור הדירה השנייה ועל כן ביום .... שולם סך של 300,000 ₪ . הנתבעת אישרה כי התובע פרע סך של 160,000 ₪. על אף זאת, התקשתה להודות כי פרע התובע סך נוסף של 30,000 ₪. הן התובעת והן אמה העידו כי מתוך הסכום המלא שנפרע (300,000 ₪) הן נשאו רק בסך של 110,000 ₪ בלבד. גרסה זו של הנתבעת מלמדת כי יש ממש בטענתו של התובע בדבר פירעון סך של 190,000 ₪.

      

109. הסך של 300,000 ₪ שולם לידי התובע ביום ...... לעניין זה אפנה להוראות הסכם המכר הקובעות כי התשלום יפרע לפי הוראות סעיף 8.1.2 להסכם המכר ואין נקבע כי זכאי הוא להפרשי ריבית והצמדה עד לאותו יום התשלום בפועל.

      

110. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי זכאי התובע להשבת סך הכספים שהושקעו על ידו, סך כולל של 476,564 ₪ בניכוי סך של 300,000 ₪ נכון ליום 14.10.2021.

      

      

     סיכום:

      

111. הנתבעת תפרע לידי התובע סך של 176,564 ₪ ערך ליום ......

      

112. שאלת ההוצאות - בהתאם לתקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 אני מוצאת לפסוק את ההוצאות בהתחשב בהיקף הדיונים, בתוצאה אליה הגעתי לעומת זו שנתבעה ובשים לב כי התוצאה נובעת בשל התנהלותה של הנתבעת ואמה במהלך שמיעת העדויות והסתירות בגרסתה העובדתית. זה המקום לציין כי בפסיקת ההוצאות אני חוזרת להחלטתי בה קבעתי כי אשקול את עניין האיחור בהגשת סיכומי הנתבעת ואולם עניין זה אינו בעל משקל משמעותי בחיוב בהוצאות. נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על חיובה של הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 25,000 ₪.

      

113. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותואיל נא לסגור את התיק.

      

114. מתירה פרסום פסק הדין תוך השמטת כל פרט מזהה של הצדדים.

      

      

      

     ניתן היום, י"ח ניסן תשפ"ג, 09 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.