פס"ד בתביעת ילדי המנוח לזכויות ברכוש הרשום בבעלות האלמנה

עניינו של פסק דין זה בשאלת הזכויות בדירה הרשומה בבעלות הנתבעת ונרכשה טרם נישואיה. ילדי בעלה המנוח של הנתבעת טוענים כי הדירה שייכת גם למנוח מכח שיתוף ספציפי, בעוד הנתבעת טוענת כי מדובר בדירתה שלה מכח הוראות החוק ומציאות חייהם של הצדדים.

רקע עובדתי:

1. המנוח היה נשוי לרעייתו הראשונה משך שנים רבות, במהלכן רכשו משק במושב והביאו לעולם את שני ילדיהם.

2. בשנת 1982 נפטרה רעייתו הראשונה של המנוח.

3. בסוף 1982 או בשנת 1983 נוצר קשר בין המנוח לבין הנתבעת, שהיתה אחייניתו (בת אחותה של רעייתו הראשונה של המנוח).

4. יום 29/1/84 רכשה הנתבעת דירה בעיר מאת שיכון עובדים בע"מ, אשר בנייתה עתידה היתה להסתיים בתוך כשנתיים. לשם כך נטלה האלמנה הלוואה מובטחת במשכנתא, כאשר המנוח וילדיו משמשים ערבים לאותה הלוואה.

5. ביום 6/3/84 הנתבעת נישאה למנוח, מבלי לחתום על הסכם ממון.

6. ביום 27/1/86 הדירה שרכשה הנתבעת הושכרה ודמי השכירות הופקדו לחשבון הבנק ששימש את הצדדים.

7. ביום 24/1/12 העביר המנוח את כלל זכויותיו במשק לנכד א.

8. ביום 1/2/12 ערך המנוח צוואה מפורטת, בה ציין כי המשק הועבר לנכד א., כאשר לרעייתו זכות מגורים במשק עד אחרית ימיה. עוד הורה כי את שאר רכושו מוריש לרעייתו, לילדיו ולנכדיו בחלקים שונים המפורטים שם. בנוסף נתן הוראות מפורטות לגבי רכישת קלנועית חדשה לרעייתו ואף בעניין אוסף הבולים שלו. בצוואה אין כל אזכור לדירה הרשומה בבעלות רעייתו ואשר בעניינה מתנהל ההליך.

    

9. ביום 28/12/16 המנוח נפטר והלך לבית עולמו.

10. כחודש לאחר מכן עזבה גם הנתבעת את המשק ועברה להתגורר בדיור מוגן. הדירה בעיר המשיכה להיות מושכרת כאשר דמי השכירות הועברו לטובת הנתבעת.

11. ביום 28/1/18 ניתן צו לקיום צוואת המנוח האמורה לעיל.

     

    ההליכים המשפטיים:

     

12. ביום 17/1/19 הגישו שני בניו של המנוח כתב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בו עותרים להצהיר כי הדירה הרשומה בבעלות האלמנה, למעשה שייכת גם למנוח. לפיכך טוענים כי מחצית מדירה זו היא חלק מעזבונו ואמורה להתחלק על פי הוראות הצוואה, באופן בו כל אחד מהם יקבל 27% מתוך מחצית הדירה. לטענתם, רישום הדירה בבעלות האלמנה נעשה משיקולי נוחות בלבד, אך בפועל מדובר בדירה משותפת.

     

13. ביום 3/2/19 ניתן צו איסור דיספוזיציה לגבי דירה זו על ידי כב' הרשמת הבכירה צ.אביטן (כתארה אז), לבקשת התובעים. ביום 6/6/19 נקבע כי התובענה תועבר לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בשל מקום מגוריו האחרון של המנוח.

     

14. ביום 3/11/19הגישה האלמנה כתב הגנה, בו טענה כי מדובר בדירתה שלה, אותה רכשה טרם הנישואין, על מנת להבטיח את עתידה הכלכלי. במהלך כל שנות הנישואין הדבר היה ברור גם לה וגם לבעלה המנוח. מטעם זה דירה זו אינה נזכרת בצוואתו והיא שלה במלואה.

     

15. במהלך דיוני קדם המשפט ניתנו החלטות לגבי צווים לקבלת מידע לגבי מסמכים שונים לרבות חשבונות הבנק ותשלומי המשכנתא ולגבי הגשת תיקי מוצגים.

     

16. ביום 20/5/20 הגישו התובעים תיק מוצגים, ביום 29/7/20 הגישו תדפיסי בנק נוספים (מינואר 1984). ביום 22/7/20 הודיעה הנתבעת כי כלל המסמכים מטעמה צורפו לכתבי הטענות וביום 10/9/20 הגישו התובעים מוצגים נוספים.

     

17. בישיבת ההוכחות מיום 19/9/21 נשמעה עדות האלמנה (בת 81), בישיבה מיום 31/10/21 נשמעה עדות הבן הצעיר יותר (בן 69), ולאחר מכן עדות הבן הבכור ( בן 73) באמצעות היוועדות חזותית. בישיבה האחרונה מיום 29/11/21 נשמעה עדות אחיינה של האלמנה.

     

18. בתום דיוני ההוכחות הוצעה לצדדים דרך לסיום ההליך בהסכמה, אך הדבר לא נסתייע ועל כן נקבעו כי יוגשו סיכומים. התובעים הגישו סיכומים מטעמם ביום 9/5/22, אך הנתבעת לא הגישה סיכומים מטעמה, חרף הארכה שקיבלה לעשות כן עד ליום 31/10/22.

     

19. במצב דברים זה ולאור תקנות 74 ו- 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 יש לבחון האם התובעים הוכיחו תביעתם על יסוד הראיות שנתקבלו.

     

    עיקרי טענות הבנים (התובעים):

     

20. לטענתם, אביהם המנוח היה בעל המשק, בעוד הדירה שהיתה רשומה בבעלות הנתבעת (רעייתו השניה), למעשה היתה נכס משותף לה ולמנוח. הסיבה היחידה לכך שנרשמה בבעלותה היא מאחר ומדובר בדירה ציבורית, אותה לא היו יכולים לרכוש ככל שהיו נשואים, שכן בבעלות המנוח היתה נחלה וזכות במקרקעין לבן ממשיך באותו מושב. עוד טענו כי כדי לרכוש הדירה כאשר האלמנה עודנה רווקה, דחו במעט את מועד החתונה.

     

21. בנוסף טענו כי התשלום הראשוני עבור הדירה נעשה מחשבון הבנק של המנוח. לשיטתם, האלמנה לא הצליחה להוכיח כי מדובר בכספים שהעבירה היא לחשבון הבנק של המנוח. בין השאר טענו כי את כספי הפיצויים שקיבלה מגרמניה החלה לקבל רק בשנת 1992 ולכן אין יסוד לטענתה לפיה העבירה לו כספים אלה.

     

22. עוד טענו כי המנוח וילדיו היו ערבים להלוואה המובטחת במשכנתא שניטלה לשם רכישת הדירה. בנוסף, ההלוואה עצמה נפרעה מחשבון הבנק של המנוח, כמו גם תשלום דמי הביטוח עבור הדירה והתשלום עבור קו הטלפון.

     

23. עוד ציינו כי החזקה בדירה נמסרה רק ביום 27/1/86 ויועדה להשקעה, כאשר המנוח טיפל באופן שוטף בעריכת חוזי השכירות, תחזוקה, או כל פעולה אחרת הקשורה לדירה, באופן המבסס טענה בדבר מנהג בעלים.

     

24. מן הבחינה המשפטית, טוענים כי ניתן לקבוע שיתוף ספציפי גם בנכסים שנרכשו לפני הנישואין לרבות נכסים אשר התקבלו בירושה/או מתנה, כאשר מדובר בנשואים ארוכים בהם קיימו הצדדים משק משפחתי במאמץ כלכלי משותף.

     

25. על השיתוף העקרוני בנכסים מבקשים ללמוד גם מצוואת המנוח אשר ציין כי שניהם יחד העבירו את הזכויות במשק לנכד א. לשיטתם, הואיל ומדובר במשק חקלאי אשר על פי טיבו אמור היה להיות בבעלות המנוח בלבד, העובדה שהמנוח בצוואתו התייחס לנכס כאל משותף, מלמדת על כך שהצדדים נהגו שיתוף מלא בכלל נכסיהם.

     

    עיקרי טענות האלמנה (הנתבעת):

     

26. טענתה המרכזית היא כי הדירה בעיר אשר נרכשה טרם הנישואין ונרשמה בבעלותה הנפרדת היא דירתה שלה בלבד.

     

27. באשר לתשלום הראשוני עבור הדירה, מודה כי התשלום יצא מחשבון המנוח, אך טוענת כי מקור הכספים בסכומים שהעבירה מחשבון הבנק שלה בקריית שמונה, לחשבון הבנק של המנוח, בו עשו שימו שניהם במהלך חייהם המשותפים.

     

28. באשר להלוואה המובטחת במשכנתא, מציינת כי היא היתה הלווה היחידה, בעוד המנוח, ילדיו ואחיינה שימשו ערבים בלבד. המנוח לא היה לווה במשותף עימה והערבות וודאי אינה מלמדת על בעלות.

     

29. משך 32 שנות נישואיהם היה ברור לה והמנוח כי המשק שייך לו, בעוד הדירה שייכת לה. אילו רצה לשנות דבר מה בחלוקה זו, יכול היה לעשות כן משך שנים רבות אך נמנע מכך.

     

30. בהקשר זה מפנה לצוואת המנוח, בה יש התייחסות פרטנית לכל נכס השייך למנוח, לרבות המשק עצמו, תכולת המשק ,כלי רכב, קלנועית, חשבונות בנק , קופות תגמולים וקרן פנסיה. הנכס היחיד שאינו נזכר בצוואה הוא הדירה האמורה, וזאת בשל כך שהיה ברור לשניהם כי זו נמצאת בבעלותה המלאה.

     

31. טוענת כי העובדה שהצוואה נערכה בסמוך למועד בו הורה על העברת הזכויות במשק לנכד א., מדגישה עוד יותר את העובדה כי מדובר בדירתה שלה, לגביה לא נערך כל מסמך.

     

     

32. עוד טוענת כי הסיבה האמיתית להגשת התובענה היא ההליך המתנהל בבית המשפט לעניינני משפחה בקריית שמונה, בו עותרים אותם תובעים לבטל צו קיום צוואה שניתן לטובת אחיינה עוד בשנת 2006. ההליך כאן נפתח רק על מנת להפעיל לחץ שיגרום לו לשלם להם סכומים משמעותיים.

     

33. מן הבחינה המשפטית, לטענתה, על התובעים מוטל נטל מוגבר לשם הוכחת שיתוף ספציפי בנכס שנרכש טרם הנישואין ונרשם בבעלות אחד הצדדים לפני הנישואין.

     

     

    המסגרת הנורמטיבית :

     

34. באשר לעצם זכאותם של התובעים לעתור לקביעת אופן חלוקת הרכוש של אביהם המנוח, הלכה פסוקה היא לפנינו כי על הטוענים לכך מוטל נטל מוגבר במיוחד, הואיל והמנוח עצמו אינו מסוגל להעיד על עניין זה. ראשיתה של הלכה זו בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת יהלום (ע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח בחיפה, פ"ד מה (3) 372; והמשכה בהלכת פישלר (ע"א 4649/90 פישלר נ' שיין (נבו, 26.7.94); כאשר מגמת הצמצום הנמשכת משתקפת גם בעמ"ש (נצרת) 33417-06-20 א.ס. נ' ר.א.נ. בה נפסק כי לא הורם הנטל הנדרש לשם הוכחת כוונת המנוח ביחס לנכס שאינו דירת המגורים המשותפת.

     

35. באשר למערכת היחסים החלב על רכושם של המנוח והאלמנה, הואיל ונישאו ביום 6/3/84 חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 ( להלן: "החוק"). בהעדר הסכם ממון, חל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק. בסעיף 5(א)(1) לחוק נקבע כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במסת הנכסים העומדת לחלוקה, זאת כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך הסכם ממון.

     

36. הלכה פסוקה היא לפנינו כי על מנת להוכיח שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, יש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף", כאשר הנטל בעניין זה מוטל על התובע.

    ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, (נבו, 1995)

    רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, (נבו, (2002)

    ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, (נבו, (2005).

    כאשר מדובר בדירת מגורים משותפת הנטל קל יותר, בעוד שכאשר מדובר בנכסים עסקיים או בדירה להשקעה, שאינה דירת מגורים, הנטל כבד יותר.

    ר' תמ"ש (ב"ש) 50571-10-12 פלוני נ' פלונית (נבו, 20/8/20).

     

    דיון והכרעה:

     

37. עיון בכלל טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהביאו, מובילים למסקנה כי התובעים אמנם המציאו שלל מסמכים, אך לא עמדו בנטל הנדרש מהם על מנת להוכיח כי כוונתו של אביהם המנוח היתה ליצור שיתוף בנכס לגביו החליטו הוא ורעייתו להשאיר בבעלותה הבלעדית, והכל כפי שיפורט להלן.

     

38. ראשית, מדובר בדירה שנרכשה טרם נישואי הצדדים ונרשמה בבעלות הנתבעת, כמפורט בהסכם המכר מיום 29/1/84 (מוצג 1 בתיק המוצגים הראשון). הדירה אמנם נרכשה זמן קצר לפני הנישואין ביום 6/3/84, אך טענת התובעים לפיה מועד הנישואין עוכב על מנת לרכוש דירה זו לא הוכחה. מדובר בטענתם שלהם, לגביה לא הפנו לנתבעת כל שאלה בחקירתה הנגדית, מטעמים השמורים עימם. מכל מקום, לאור הוראת סעיף5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, די בכך שמדובר בנכס שהיה בבעלותה ערב הנישואין כדי שלא ייכלל במסת הנכסים העומדת לחלוקה.

     

39. שנית, טענת התובעים לפיה הדירה נרכשה ע"ש האלמנה טרם הנישואין רק משיקולים כלכליים, הואיל ובמידה והיתה נשואה לא היתה מקבלת זכות לרכוש דירה משיכון עובדים, מוטב שלא היתה נשמעת. מדובר בטענה לפיה הצדדים בחרו לשקר לשיכון עובדים על מנת לזכות בהטבה שאינם זכאים לה ואילו נתקבלה טענה זו, אפשר כי עסקת הרכישה מתבטלת בשל כך שנעשתה שלא כדין.

     

40. שלישית, מדובר במצב שהיה מוסכם על הצדדים משך 32 שנות נישואיהם, כפי שהעידה הנתבעת בעמ' 30 ש' 19-17:

     

    "את הדירה רציתי שיהיה לי בית כי (בעלי) אמר לי שאת המשק הוא ישאיר לילדים. רציתי שיהיה לי משהו, שיהיה לי בית ואז החלטתי שאני קונה בית ואז הבית הזה עד היום כתוב על השם (שלי) כל פעם גרים שם דיירים והם יודעים שזה הבית שלי."

     

    ובעמ' 33 ש' 27:

    "הוא אמר לי תמיד את זה, שהמשק חצי של (הבן הבכור) וחצי של (הבן הצעיר) ולי יש את הבית בעיר".

     

    גם הבן ג. הודה בעדותו (עמ' 41 לפרוטוקול) כי המנוח דאג לרעייתו והוקיר אותה:

     

    ש.אני רוצה דרכך להבין קצת את הלך הרוח של המנוח. האם נכון היית מסכים איתי שהמנוח אהב מאוד את הנתבעת?

    ת.אהב והעריך.

    ש.האם נכון להגיד שהוא גם דאג לה מאוד ?

    ת.נכון.

    ש.כלומר הם היו זוג ללא ילדים משותפים ובמשך 32 שנים חיו אחד עם השני ?

    ת.נכון ואותנו. אבהיר שזה הדדי מ. ואני והנכדים.

     

     

41. רביעית, העובדה שמשך 32 שנות נישואין לא ערכו כל הסכם ממון מדברת בעד עצמה. זאת, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בשני אנשים משכילים אשר יכולים היו לעשות כן בנקל. מכתב התביעה עצמו (סע' 20) עולה כי המנוח היה אדם אמיד, בעל משק חקלאי, עסק בחקלאות, שימש מזכיר מושב XXX ועובד שכיר ב"XXX" כך שלא היה לו כל קושי לרשום הזכויות בדירה גם על שמו., אילו היה סבור כי כך פני הדברים. בעניין זה העיד בנו ג. לגבי אביו (עמ' 41)

    ש.זה לא איש "פשוט" נקרא לזה, זה מישהו שמבין עניין ?

    ת.לגמרי.

     

    כפי שהעביר המנוח את זכויותיו במשק לנכד וכפי שערך צוואה מפורטת, יכול היה בנקל לערוך הסכם ממון ובחר שלא לעשות כן. הדבר מדבר בעד עצמו.

     

42. באשר למימון רכישת הדירה, טענת התובעים בעניין זה לא הובררה עד תום. בהסכם המכר אמנם צויין כי הנתבעת רכשה את הדירה משיכון עובדים תמורת 36,216 $. הנתבעת העידה כי חשבון הבנק שלה טרם הנישואין התנהל בקריית שמונה ובסמוך לנישואין העבירה את יתרת הזכות שהיתה לה שם לחשבון הבנק של המנוח, אשר שימש חשבון הבנק המשותף של שניהם. התשלום הראשון עבור הדירה בסך 1,654 ₪ (שהם 1,764,000 שקלים "ישנים" כמפורט בקבלה שצורפה כנספח 3 לתיק המוצגים הראשון, בה מצויין כי שם הרוכשת הוא ש. ו'.) אכן יצא מחשבון הבנק של המנוח, אך לא ברור כיצד נכנס לחשבון סכום זה. עיון בדפי הבנק של המנוח (הוגשו ביום 29/7/20 ) מלמד כי נמצאו שם פעולות הפקדה רבות ופעולות משיכה רבות, אותן לא ניתן לזהות.

     

    האלמנה העידה כי טרם נישואיה (בגיל 44) עבדה, כאשר משכורתה הופקדה לחשבון הבנק שלה בקריית שמונה ומשם לחשבון המנוח לאחר הנישואין. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעים. האלמנה אמנם טענה בתחילה כי מדובר בכספי פיצויים מגרמניה ובהמשך התברר כי כספים אלה החלו להגיע אליה רק בשנת 1992, אך עדיין יש הגיון רב כי כאשר נישאה בגיל 44 הספיקה לצבור כספים משל עצמה וכך העידה (עמ' 30 ש' 12-12):

     

    "היה לנו חשבון משותף. אני כבר לא זוכרת בדיוק. בסה"כ קיבלתי כסף משני מקומות, מהעבודה שלי ומהאוצר כסף ושני הכספים הלכו לזה ואף פעם לא בדקתי כמה פ. מרוויח. באופן אוטומטי כשעברתי לחשבון שלו עבר כסף, אז היה לי סכום".

     

    ובעמ' 33 ש' 20:

    "אבל אני עבדתי, הכסף שלי היה בחשבון שלו יחד, עבדתי 25 שנה."

     

    אפשר בהחלט כי חלק מפעולות ההפקדה לחשבון המנוח נעשו על ידי האלמנה עובר לנישואיהם ועל כן הסכום הראשוני, שלה הוא.

     

43. באשר להתנהלות כלפי הבנק למשכנתאות, האלמנה היתה הלווה היחידה, כאשר המנוח ובניו שימשו ערבים בלבד, כפי שמצויין מפורשות בהסכם ההלוואה על סך 2,032,000 ₪ (נספח 2 לתיק המוצגים מטעם התובעים). טענתם הראשונית של התובעים לפיה המנוח שימש לווה יחד עם האלמנה, התבררה כשגויה. באשר לתשלומים השוטפים כלפי הבנק למשכנתאות, העובדה שהכספים יצאו מחשבון הבנק ששימש את הצדדים יחדיו והיה רשום כחשבונות של המנוח, אין בו כדי ללמד על שיתוף בדירה. מדובר בהתנהלות מקובלת של בני זוג אשר ניהלו כספיהם בחשבון אחד וממנו ביצעו התשלומים לבנק למשכנתאות. אין בכך כדי להקנות למנוח זכויות בדירה. הטענה כי המנוח סייע לאלמנה לטפל בגביית דמי השכירות וכד', אף היא בגדר המקובל בין בני זוג ואינה מבססת בעלות בדירה.

     

44. חמישית, גם בערוב ימיו, כאשר החליט המנוח להסדיר הזכויות בכלל נכסיו, לא שינה דבר לגבי הדירה. לאחר שהמנוח העניק במתנה המשק לנכדו, החתים אותו על התחייבות לאפשר לו ולאלמנה להתגורר במשק עד אחרית ימיהם, תוך חיובו לחתום על הערת אזהרה. ההסכם עם הנכד נחתם ביום 24/1/12 כאשר סמוך לכך ביום 1/2/12 דאג המנוח לחתום על צוואה על מנת להבטיח זכויות האלמנה ובניו. אילו סבור היה המנוח כי הדירה שייכת גם לו, היה דואג לבצע שינוי הרישום או לערוך הסכם ממון סמוך לעריכת ההסכם עם הנכד ועריכת הצוואה.

     

45. שישית, עיון בצוואת המנוח מלמד כי המנוח בעצמו הוציא הדירה מפול הנכסים המשותפים בכך שאינו מתייחס אליה כלל. בשל חשיבותה להלן נוסח הצוואה:

     

    1.2.2012

    צוואה

     

    1. אני חתום מטה פ. י. ת.ז. XXX תושב במושב XXX וגר בבית מס. XX כדייר, אחרי מסירת המשק לנכדי פ. א. ת.ז. YYY, אני עורך בזה את צוואתי בהיותי צלול בדעתי ונפשי, בהכרה מלאה, בהביני היטב מעשיי ונפקותם המשפטית, תוך רצון חופשי לחלוטין, ללא לחץ, השפעה זרה, אילוץ, כפיה, כוח, פיתוי, רמיה, אלה במודעות מירבית ובהיותי שלם ממעשי זה, זאת היא צוואתי האחרונה ואני מצהיר בזה כי כל הצוואות אשר ערכתי לפני כן הן בטלות ומבוטלות וזאת היא צוואתי האחרונה התקפה והיחידה.

    2. מסרנו אנוכי ואישתי ש. ת.ז. SSS, את זכויותינו במשק מס. XX כולל הקרקע ומבנים חקלאיים וכולל בית המגורים לנכד פ. א. והוא התקבל לאגודה החקלאית של XXX באסיפה הכללית_ של האגודה בתאריך 24.1.12. בהסכם בינינו ובין א. נאמר שזכויותינו להתגורר בבית הקיים במשק כל ימי חיינו או לפי רצוננו. זכותינו זאת ירשם באזהרה במנהל מקרקעי ישראל שזכות זו תישמר גם במקרה העברת בעלות במשק לצד שלישי_.

    3. אני מוריש לאישתי SSS לבעלותה הבלעדית ומוחלטת את כל תכולת הבית בו אנו גרים כגון ריהוט, ציוד חשמלי, תכשיטים, כסף מזומן, דברי ערך אחרים הנמצאים בדירה.

    4. אני מצווה למכור את אוסף הבולים, את המכונית, הקלנועית ולקנות קלנועית חדשה עבור ש. לפי בחירתה. הכסף יצורף ל__כספי החסכונות, העומדים לרשותה בבנקים וקופות הגמל.

    5. אני מוריש כל חסכונותי הנמצאים בחשבונות על שמנו, פרט ח"ן עו"ש בבנק הפועלים לגביו חתמנו אנוכי ואשתי על הצהרה על נהנה בזכויות בחשבון כדי להבטיח משיכת מזומנים לפי הצורך ולגבי הצוואה כולה.

       להלן מקורות הכספים:

       1. בנק הפועלים אשקלון סניף 111 חשבון מס. 222.

       2. עוצם קופת תגמולים של עובד ציבור במושבים ח"ן 333.

       3. תגמולים במושבים בניהול של הלמן אלדובי ח"ן 444.

       4. או בכל מקום אחר שעלול להימצא בעתיד ואינו ידוע לי כעת.

          בקופת תגמולים של עוצם ושל המושבים קיימים מינוי נהנים. צריך לכלול את סכומי החסכונות למרות כתבי מינוי אלה בחלוקת הכספים לפי הרשימה להלן:

          1. לאשתי ש. SSS 27% או ליורשים לפי החוק.

          2. לבני MMM 27% או ליורשי לפי החוק.

          3. לבני GGG XXX 27% או ליורשי לפי החוק.

          4. לנכדיי (8) כל אחד 2.4%.

              

    6. כל שאר נכסי, רכושי מכל סוג, אם זה מקרקעין, מיטלטלין, כספים, זכויות .... וכל דבר בעל ערך אחר, יחולקו בין שני בני MMM ו- GGG או יורשיהם על פי חוק באופן שיתחלק 50% - 50%.

    7. רצוני להיקבר על יד אישתי הראשונה SSS ז"ל, המצבה תהיה דומה לשלה ויכתב עליה נוסף לשמי שם אמי ואבי/ תאריכי לידה ופטירה שלי בעברית ולועזית. הוצאות הקבורה ישולמו מכספי העיזבון.

    8. מלבד אלה אשר פורטו מפורשות בצוואה זו, לא יירש ולא יהנה אף אחד אחר מרכושי או מהעיזבון ולא יהיה בו כל חלק או נחלה.

    9. לאות ולראיה כי זו צוואתי הקובעת והאחרונה ולהוכחה על רצוני החופשי לערוך צוואה זו בהיותי כאמור בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אני חותם היום 4.2.2012 בXXX בנוכחות שני עדים.

        

       שני הצדדים ראו בצוואה מסמך פרשני, ואכן כך פני הדברים. כידוע, סעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה , ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". סעיף זה קובע כי אומד דעתו של המצווה הוא הקו המנחה שלפיו יש לפרש צוואה ופרשנותה נועדה לוודא כי מטרתה של הצוואה תוגשם.

        

       בעניין שלפנינו, כאשר המנוח מתייחס בצוואה בפירוט רב לכל רכושו, למספרי החשבון, למיטלטלין בבית תוך שמונה אותם: ריהוט, ציוד חשמלי, תכשיטים, כסף מזומן בהמשך מתייחס אף לאוסף הבולים שלו, ואף על פי כן אינו מתייחס כלל לדירה נשוא התובענה, פשיטא כי המנוח עצמו לא ראה בדירה נכס השייך לו ולכן נמנע מלציינה.

        

        

        

       טענת הבנים לפיה העובדה שראה במשק נכס משותף מלמדת על ראיה כללית של שיתוף בנכסים, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. נהפוך הוא, הדבר מלמד על כך שהצדדים אכן חיו חיים משותפים וראו בכלל רכושם כרכוש משותף, להבדיל מהדירה בXXX, בה ראו רכוש נפרד. לשון אחר, מכלל "הן" אתה שומע "לאו".

        

       טענת התובעים לפיה המילה "מקרקעין" מקפלת בתוכה את דירת המגורים של האלמנה בXXX, אינה מתיישבת עם רוח הצוואה. מדובר בצוואה מפורטת ביותר. אין כל סיכוי לכך שהמנוח לא יתייחס לדירה קונקרטית ויסתפק בביטוי הסתמי "מקרקעין".

        

46. למעלה מן הצורך יצויין כי נראה שזכויות התובעים לא קופחו (לשון המעטה). ככל הנראה קיבלו תשלום משמעותי כאשר הבעלות במשק עברה לנכד' יש להניח כי העברה זו אף היא בוצעה בשם אותם "שיקולי מס" בגינם עדיף היה לרשום את הזכויות במשק על שם הנכד ולא על שמם שלהם. הבן ג. מחשב היטב מילותיו בבואו להעיד על התמורה בגין המשק, ואלה דבריו (בעמ' 41):

    ש.הוא קיבל במתנה את המשק מהנתבעת ומאביך המנוח ?

    ת.אני לא אמרתי במתנה, כתוב פה שאבא שלי מסר לו את המשק.

     

    הבן מ. גם הוא מסר עדות מפותלת (בעמ' 49):

    ש.כמה כסף שילמת לג. תמורת חלקו במשק שעבר לא.?

    ת.אני לא שילמתי לו כסף.

    ש.כלומר לא התחשבנתם על החלוקה?

    ת.זו שאלה אחרת מה התחשבנתי ומה לא, אבל לא שילמתי לו כסף.

    ש.אתה יכול להסביר איך כן התחשבנתם לגבי החלק של המשק?

    ת.אני לא חייב הסבר על זה.

     

47. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא פשוטה: המנוח והאלמנה גם יחד ראו בדירה הרשומה בבעלות רעייתו בXXX כרכושה שלה, משך כל שנות הנישואין. מדובר בנכס שנרכש טרם הנישואין, נרשם בבעלותה שלה, שימש לפרנסתה וכך ראה אותו המנוח גם בצוואתו. הראיות שהביאו התובעים, ילדי המנוח, אין בהן כדי לסתור את כוונתו המפורשת והברורה של המנוח עצמו. אין ספק כי אילו ניתן היה לשאול את המנוח לפשר הבעלות בדירה זו, היה משיב כי מדובר בדירת רעייתו.

     

     

    לאור דברים אלה, נפסק כדלקמן:

    1. התובענה נדחית בזאת. הדירה ברח' XXX בXXX נמצאת בבעלות הנתבעת בלבד.

    2. נוכח התנהלותו הדיונית של ב"כ הנתבעת, ולאור התנהלותה הראויה של ב"כ התובעים, אין צו להוצאות.

       פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

        

       ניתן ביום, כ"ה סיוון תשפ"ג, 14 יוני 2023, בהעדר הצדדים.