פס"ד דוחה תביעה למתן פס"ד הצהרתי בדבר זכויות במקרקעין שניתנו לטענת התובעים כתנאי לנישואין

• רקע בתמצית

1. פסק דין זה עניינו בתביעה שהגישו התובעים, לפסק דין הצהרתי בה עתרו למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיהם בדירה (בעלת 2 קומות) ובגג שמעליה (תיקרא להלן: "הדירה"), אשר נבנתה על גג הבית בבעלות הנתבעים, בתמ"ש 31149-10-19.

2. התובע הינו בנם של הנתבעים והתובעת הינה אישתו של התובע.

3. לטענת התובעים הם זכאים להירשם כבעלים של הדירה, לאחר שזו ניתנה להם מאת הנתבעים במתנה, בטקס האירוסין שהתקיים ביום 4.6.2010.

4. לטענת הנתבעים, לא ניתנה לתובעים כל מתנה, ואין הם זכאים להירשם כבעלי זכויות בדירה, ועל כן עליהם להסתלק ממנה.

5. במהלך ההליכים הנתבע 1 הלך לעולמו (להלן: "המנוח"). אף על פי כן ולשם הנוחות בפסק הדין, בכל מקום בו לא מדובר בעדות ספציפית של הנתבעת, ירשם "נתבעים".

6. בין הצדדים עומדים ותלויים מספר הליכים נוספים, הקשורים זה לזה.

• תביעה לסילוק ידם של התובעים מהדירה, שהוגשה על ידי הנתבעים, במסגרת תמ"ש 25793-01-20.

• תביעה למתן צו קיום צוואה, שהגישה הנתבעת – אישתו של המנוח, בת"ע 50559-10-20.

• התנגדות למתן צו קיום צוואה, שהגישו התובעים, בת"ע 50583-10-20 .

• בקשה למתן צו הצהרתי הקובע כי הדירה, אינה חלק ממסת עיזבון המנוח, שהגישו התובעים, בתמ"ש 79383-12-20.

7. נוכח מהות ההליכים, נהיר כי יש להכריע ראשית בתביעת התובעים שבכותרת, שהרי –

• הכרעה בהליך זה תשפיע באופן ישיר על תביעת הנתבעים לסילוק יד ממקרקעין.
• הכרעה בהליך זה תשפיע על היקף עיזבון המנוח ובאופן ישיר על שני ההליכים הקשורים לקיום ו/או התנגדות לקיום, צוואתו של המנוח.

8. לאור האמור בית המשפט קיים דיוני הוכחות בתביעה שבכותרת בלבד, ולאחר הכרעה זו ובהתאם לה, ידונו ההליכים הנוספים.

• טענות התובעים בתמצית

9. ביום 5.5.2010 התקיימה פגישת היכרות בה נכחו התובעים, הנתבעים, הורי התובעת ואחותה. פגישה זו התקיימה על מנת לבקש את ידה של התובעת – מהוריה.

10. כבר בפגישת ההיכרות עלה נושא מגוריהם של התובעים, ובמהלכה ניתנה התחייבותם של הנתבעים, להוריה של התובעת, לתת לתובעים במתנה דירה מגורים, כנהוג במגזר הערבי.

11. בערך חודש לאחר מכן, נתנו הוריה של התובעת את הסכמתם שבתם תתארס עם התובע, ונקבע מועד לאירוסין ליום 4.6.2010.

12. ביום 4.6.2010 התקיים טקס האירוסין.

13. במהלך טקס האירוסים נחתם חוזה האירוסין, בנוכחות שייח. מדובר בטקס דתי, בו לא דנים בסוגיית המגורים, כי ענין זה חייב להיסגר בשלב מוקדם יותר. במקרה דנן השייח אירס את התובעים בעל פה, על סמך ההסכמות שניתנו בפגישת ההיכרות, ובכללן ההתחייבות של הנתבעים להעניק לתובעים דירה במתנה.

14. לאחר האירוסין החלו התובעים לבנות את הדירה.

15. התובעים מימנו מכספם ומכספים שקיבלו מאת הוריה של התובעת את בניית הדירה, בהיקף של כ- 800,000 ₪.

16. הדירה, אשר כוללת 2 קומות ועליית גג, הינה על שטח כולל של כ- 300 מ"ר.

17. ביום 26.3.2013 התובעים נישאו, ומיד לאחר נישואיהם עברו להתגורר בדירה.

18. נישואי התובעים לכשעצמם מהווים ראיה למתן המתנה, שאלמלא היא, לא היו נישאים.

19. יתר על כן, לטענת התובעים, הנתבעים תלו שלט מול ביתם, ואף פרסמו בעיתונים, על כוונתם לבנות לתובעים דירה, על מנת לבחון האם מישהו מהשכנים מתנגד לבנייה.

20. היתרי הבנייה שהוצאו, לשם בניית הדירה, הובאו לתובעים על ידי הנתבעים, כחלק מהמתנה.

21. הנתבעים רשמו את שמו של התובע בעירייה לצורך תשלום הארנונה, מהיום הראשון.

22. לטענת התובעים, הנתבעים חזרו בהם מהמתנה, וזאת חרף הצהרותיהם והתחייבותם הבלתי חוזרת.

23. לטענת התובעים לא היו משקיעים כסף רב לו היה מדובר במתנה שניתן לבטלה.

24. לטענת התובעים, התובעת לא היתה נישאת לתובע לולא הוריו (הנתבעים) הבטיחו להוריה ליתן להם דירה במתנה.

25. נהוג במגזר הערבי להבטיח את מדורה של האשה, כאשר באים לבקש את ידה מהוריה, וכך נעשה גם במקרה דנן.

26. מאחר והמתנה ניתנה טרם נרשמו זכויות הנתבעים כבעלים במקרקעין, מדובר במתן זכויות במתנה, ולא במקרקעין, ועל כן מתנה זו איננה דורשת רישום בכתב.

27. חרף כל זאת, כ- 10 שנים לאחר הענקת המתנה, שניתנה כאמור כתנאי לנישואי הצדדים, ביקשו הנתבעים מהתובעים לפנות את הדירה.

28. בקשת הנתבעים לפינוי הדירה הינה תוצאה של סכסוך קשה בין הצדדים.

• טענות הנתבעים בתמצית

29. לטענת הנתבעים לא התקיימה כלל וכלל פגישה בין הנתבעים להורי התובעת, ביום 5.5.2010.

30. יתר על כן, גם אם היה מפגש שכזה, לפי עדות התובעים, היה זה המפגש הראשון שבין התובעת והתובע, ובין הוריהם, ולא ניתן לקבל את גרסת התובעים, שבמפגש ראשון מתחייבים הורי החתן, ליתן לזוג המיועד דירה במתנה, ששוויה כה משמעותי.

31. לטענת הנתבעים, הפגישה המדוברת, התקיימה בכלל ביום 28.5.2010, והיה זה מפגש היכרות ראשון בין משפחות התובעים, בה ביקש התובע את ידה של התובעת מהוריה.

32. בפגישה זו (28.5.2010), טוענים הנתבעים, לא עלה כלל וכלל נושא המגורים, לא ניתנה שום הבטחה לתובעים, או להוריה של התובעת, בוודאי לא הבטחה למתן דירה במתנה.

33. ביום 4.6.2010 התקיים טקס האירוסין במסגרתו נחתם חוזה נישואין.

34. לטענת הנתבעים, התובעים הסתירו את חוזה הנישואין בתביעתם ואף בעדויותיהם, וזאת משום שהוא סותר את טענתם בדבר הענקת דירה במתנה.

35. על מנת לתמוך בטענה זו, הציגו הנתבעים סרטון של טקס האירוסין, בו רואים את אירוע חתימת חוזה הנישואין, ולא נשמעה בו הבטחה כלשהי למתן דירה במתנה.

36. לטענת הנתבעים חוזה הנישואין עומד בסתירה לטענת התובעים, מאחר והוא קובע שאין בין התובעים שום תנאים לנישואין. אם אכן היה תנאי שכזה בוודאי שהיה נרשם בחוזה הנישואין, במיוחד לאור עדותו של אבי התובעת, לפיה ללא הענקת המתנה לא היו מתקיימים הנישואים.

37. לטענת הנתבעים, ככל שהיתה מוענקת מתנה, בדמות דירה, בשל חשיבותה, הורי התובעת היו דואגים להבטיח זאת במסמך כלשהו בכתב.

38. אין כל ראיה בכתב התומכת בטענת התובעים כאילו ניתנה להם הדירה במתנה. אין הסכם, אין תצהירי מתנה, לא ניתן ייפוי כח בלתי חוזר, לא נחתם תשריט חלוקה ולא דווחה שום עסקה לרשויות המס.

39. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין היא קוגנטית ומהותית, ובענייננו לא נעשה כל רישום שכזה.

40. היתרי הבניה שהוצאו, הוצאו על שם המנוח, ולא על שם התובעים, ולא בכדי.

41. עצם רישום התובע כמחזיק, לצורך תשלום ארנונה, לא מלמד על בעלות בדירה ו/או על התחייבות לתת מתנה.

42. לטענת הנתבעים במהלך השנים 2010-2013 נבנתה הדירה, על ידם, והתובעים עברו להתגורר בה.

43. לטענת הנתבעים, לתובעים ניתנה זכות מגורים בדירה, כברי רשות בלבד.

44. לאחר כ- 6 שנים פרץ סכסוך קשה ומר בין הנתבעים לתובעים, אז הודיעו הנתבעים לתובעים כי הם נדרשים לעזוב את הדירה.

45. לטענת הנתבעים מדובר בתביעה קניינית בלבד ואין התובעים תובעים את עלויות הבנייה, שלשיטתם שילמו. יחד עם זאת הנתבעים מכחישים את טענות התובעים בענין השקעותיהם בבניית הדירה, ומוסיפים כי מימון בניית הדירה נעשה על ידם, ולראיה הציגו מסמכים, קבלות, דפי חשבון בנק, וכיוצ"ב.

46. לטענת הנתבעים, לתובעים לא היתה כל יכולת כלכלית לממן את הבנייה. התובע היה סטודנט, אשר גם לימודיו מומנו על ידי הנתבעים, ולאחר מכן קיבל גמלת הכנסה. גם כשהחל לעבוד השתכר סך של כ- 5,500 ₪ בלבד. התובעת במקביל, לא עבדה כלל וכלל.

47. התובעים לא הוכיחו כי מי מהם, ואף לא אביה של התובעת, מימן עלויות בנייה באיזשהו אופן, לא צירפו כל מסמך ואף הודו כי אין בידם מסמכים לתמוך טענות אלה.

• דיון

עדויות וראיות

48. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 10.5.23 העידו 2 עדים מטעם התובעים, והתובעת עצמה. הראשון שבעדים השייח שאירס את התובעים, מר נ' (להלן: "השייח") והשני – אביה של התובעת, מר ע' א' ג' (יקרא להלן: "ג'").

תצהיר השייח ועדותו –

49. תצהירו של השייח הוגש ימים ספורים טרם הדיון, ולאחר הגשת תצהירי הצדדים. ב"כ הנתבעים התנגד לעדותו. לאחר שבית המשפט נדרש לטענות הצדדים, עדותו אושרה.

50. על מנת שלא להאריך יובהר כי עדותו של השייח לא סייעה לתובעים להוכיח את הטענה כי הדירה ניתנה להם במתנה, וזאת חרף העובדה שהשייח תיאר לבית המשפט את הנוהג הקיים במגזר הערבי. כאשר בית המשפט שאל את השייח מה היה במקרה הנוכחי, ולא מה קורה בחברה הערבית באופן כללי, ענה השייח ביושר "מאיפה אני יודע" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמ' 22, שורות 9-10). למעשה, די בכך כדי ללמוד כי אין בעדותו של השייח כדי לסייע לתובעים.

51. אולם לא רק, מעדות השייח ניתן היה ללמוד כי תפקידו היה להחתים את הצדדים, לרשום את הנישואין, לציין אם נקבעו תנאים נלווים מיוחדים לאחד הצדדים, לציין מה מקום המגורים המוסכם לאחר הנישואין - עיר בלבד, אולם לא היה זה מתפקידו לקבוע את תנאי הנישואין.

52. נכון הדבר כי ניתן היה ללמוד מעדות השייח מה נהוג בחברה הערבית, ועל כך הרחיב בעדותו, ואף להבין מה ההבדל בין מוהר לבין מוהר דחוי, אולם לא ניתן היה לקבל מעדותו מידע איך נהגו הצדדים במקרה דנן, משום שהעיד, כאמור מעלה, שלא היה נוכח כלל וכלל במועד בו, לטענת התובעים, ניתנה ההתחייבות.

53. ניתן לומר כי עדות השייח היתה מיותרת, או לכל הפחות, לא היה בה כדי לסייע לתובעים.

תצהיר ג' - אביה של התובעת, ועדותו –

54. גם עדותו של "ג'" לא סייעה רבות לתובעים, אולם מסיבות אחרות.

55. ג', בניגוד לשייח, היה נוכח במפגש האירוסין – המפגש בו הובטחה לתובעים, כך לטענתם, הדירה. משנשאל ג' האם יש בידו מסמך אחד שמלמד על הבטחת הנתבעים, השיב: "בדרך כלל שמסכמים חתונה, נפגשים ומסכמים דברים ולא מחתימים אותם על ההתחייבות שלהם...." (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 23, שורות 10-14), ובהמשך, כנשאל שוב, האם יש בידו משהו כתוב, השיב "לא, כי לא נהוג בחברה שלנו" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 23, שורות 15-16).

56. משנשאל ג' מדוע בהסכם האירוסין לא נרשם תנאי זה, השיב: "לא רושמים שום תנאים.... כי לא רושמים תנאים אלא מה שסיכמו מראש" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 25, שורות 17-18), ובהמשך חזר על אותה התשובה "בכתב אירוסין לא רושמים שום תנאים, במיוחד אצלנו זה המסורת שלנו" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 25, שורה 20).

57. גם כאשר נשאל במפורש, מדוע הוא בעצמו, כאשר נשאל על ידי השייח בטקס האירוסין אם יש תנאים, ענה שאין, השיב "בעת שמכינים את כתב האירוסין לא מסכימים ולא שואלים מה התנאים, אבל הוא שאל ואני עניתי שאין תנאים, כי כך מוסכם מראש, אחרת יתחילו לשאול איזה תנאים..... הוא שאל יש תנאים, עניתי אין תנאים" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 25, שורות 27-33) (ההדגשות שלי – ש.ש.).

58. משברור שאביה של התובעת יתמוך בטענתה, לענין הבטחת המתנה, היה מצופה שעדותו תיתמך בראיה, ובמקרה דנן, אף במקום בו יכול היה לספק כזו, לא צלח.

59. ג' אף נשאל לגבי מימון הוצאות הבנייה, האם יש בידו אסמכתא אחת ממנה ניתן ללמוד שהוא תמך כלכלית בבניית הדירה, ותשובתו היתה "כרגע לא, אין לי אסמכתא" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 27, שורה 18).

60. כאשר בית המשפט שאל את ג' למה התכוון כאשר כתב בתצהירו שהוא ואישתו סייעו במימון הבנייה בסכום לא מבוטל, סיפק ג' גרסה תמוהה של העברות כספים במזומן, הוצאת קבלות ללא תשלום ועל פי בקשה, ביצוע עבודות אחרות כנגד חוב כספים, ורישום חיובים בכרטסת הנהח"ש – גרסה שקמה לראשונה בעדות, מבלי שהוזכרה בתצהיר, ומבלי שנתמכה בראיות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 29, שורות 6-18).

61. כאשר עד מעיד כי השקיע מכיסו סכומי כסף, בוודאי כאשר נטען לסכומים של מאות אלפי שקלים, ללא כל תמיכה באסמכתאות, ומבלי להציג ראשית ראיה, לא ניתן ליתן לעדות זו משקל משמעותי, אם בכלל.

מעדותה של התובעת

62. באותו הדיון העידה גם התובעת, אולם לא היה בעדותה בכדי לסתור את טענות הנתבעים לגבי העדר מסמכים בכתב. התובעת אישרה כי אין כל מסמך בכתב אודות המתנה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורות 8-9). התובעת גם העידה כי היתר הבנייה הוצא על שם הנתבעת (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורות 10-12), בהמשך אישרה כי אין תצהירי מתנה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורות 13-15) ואף הוסיפה והעידה כי עסקת המתנה לא דווחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורה 18).

63. יחד עם זאת עמדה התובעת על טענתה כי מדובר בהתחייבות בעל פה, וכל הנישואין נבנו על זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורות 24-26).

64. לטענת התובעת לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים משום שלא ניתן היה לרשום הערה כזו, כי בעת קבלת המתנה גם הנתבעים לא היו רשומים כבעלים של המקרקעין. התובעת אף הוסיפה כי הנתבעת בעצמה ביצעה עבודה לא חוקית במקרקעין, ועל כן לא היה ניתן לרשום את הדירה על שם התובעים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 32, שורות 30-34 ועמוד 33, שורות 7-15). לענין זה יצוין כי מדובר בטענה שנטענה לראשונה בעדות, ואין היא עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה יש היתר בנייה ל- 4 קומות.

65. התובעת העידה כי הבנייה, עד כניסת התובעים למגורים, עלתה כ- 800,000 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 36, שורות 13-14), וכשנשאלה מנין היה בידי התובעים (בידה ובידי בעלה) סכום זה, פירטה כי היא חסכה כ- 150,000 ₪ מדמי כיס שקיבלה מהוריה, אותם שמרה לעצמה, כי הכל קנו לה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 34, שורות 10-12), בתוספת הלוואות שנטלו מהבנק (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 34, שורות 19-26), מחסכונות של התובע בסך כ- 100,000 ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 36, שורה 15), מכספים שקיבלה מהוריה (מבלי שנקבה בסכום) ומכספים שקיבלה מאימה כתמורה לתכשיטים שמכרה בסך של כ- 70,000 ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 36, שורות 16-17).

66. בדיון הוכחות נוסף שהתקיים ביום 18.9.2023 העידו התובע והנתבעת.

מעדותו של התובע –

67. עדותו של התובע הצטרפה לעדותה של התובעת לענין היעדר מסמכים בכתב, ועדות זו תמכה למעשה בטענת הנתבעים כי לא קיים שום מסמך כתוב בין הצדדים אודות המתנה, לא טיוטא, בוודאי לא מסמך חתום, ובמילותיו: "אין לי מסמכים כל היה בעל פה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 53, שורה 8).

68. לשיטתו של התובע הבטחה שניתנה בעל פה כמוה כהתחייבות, וכך העיד: "התחייבות ב- 05/05 וזהו זה כמו תנאי לחתונה אין לא חוזרים מהתנאי הזה ב- 05/05 הבטיחו להורים של ס' ולפני זה גם הבטיחו לי לפני שהלכנו לשם שזה הבית שלך" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 53, שורות 8-10).

69. עוד טען התובע כי מדובר בהבטחה שניתנה במפגש הראשון בין הורי התובעים, ביום 5.5.2010 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 43, שורה 32), ואילו בטקס האירוסין, ביום 4.6.2010, לא דיברו על זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 58, שורות 14-16).

70. התובע הוסיף כי הבטחת מתן דירה במתנה היתה תנאי לאירוסין (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 61, שורות 14-17, ושורות 28-30, וכן עמוד 52 שורות 4-8) אולם משנתבקש להסביר מדוע אם כך, תנאי זה לא נרשם במפורש בחוזה הנישואין, חרף העובדה שיש מקום ספציפי בו לשם כך, תחת הכותרת "תנאים נלווים של אחד הצדדים" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 50, שורות 18-21 ושורות 28-30, וכן עמוד 52 שורות 4-8), הסתבך, ובעיקר לא הצליח לשכנע את בית המשפט, שלו באמת היה זה תנאי בסיסי לנישואין, הוא לא היה נרשם (ראו:פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 62, שורות 3-13).

71. התובע העיד כי במקרה בו הורי הכלה עומדים על רישום תנאי זה בחוזה הנישואין, התנאי נרשם, ואף על פי כן העיד כי במקרה דנן, חרף טענתו שזה היה תנאי להסכם, לרבות תנאי של הורי התובעת, לא נרשם דבר תחת הכותרת "תנאים נלווים של אחד הצדדים" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 64, שורות 3-5).

72. התובעת, כאמור מעלה, טענה כי הצדדים השקיעו כ- 800,000 ₪ בבנייה, כאשר סך של 100,000 ₪ מכספי התובע. גם התובע טען כי הושקעו מטעם התובעים יחדיו סך של כ- 800,000 ₪ בין השנים 2010-2013 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 48, שורות 31-34), יחד עם זאת העיד התובע כי הוא והתובעת ניהלו, ועדין מנהלים, חשבונות בנק נפרדים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 44, שורות 6-10), כי חשבון הבנק שלו נפתח במאי 2009 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 44, שורות 27-36) וכי בעת פתיחתו הוא היה מאופס (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 45, שורות 28-30), וגם לאחר מכן לא נכנסו לחשבון הזה כספים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 43, שורה 32).

73. עוד העיד התובע כי למרות שעבד לא הצהיר על הכנסותיו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 44, שורות 13-20) וכי גם לתובעת לא היו באותה העת כספים בחשבון הבנק שלה ולמעשה בכלל לא עבדה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 46, שורות 24-32).

74. כשנשאל התובע האם יכול להציג לבית המשפט איזו שהיא אסמכתא על המימון, השיב "אני יכול לדבר על זה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 49, שורה 1) ולבסוף הסכים כי אין בידו אסמכתאות פרט לשיק אחד בסך 16,000 ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 49, שורות 4-15).

75. התובעים טענו כי הנתבעים בעצמם השקיעו בבניה סכום פעוט. וכך העיד התובע: "אני לא זוכר אבל בין 100 ל- 200 אלף שקל לא יותר מזה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 50, שורה 8). מאחר ולטענת הנתבעים הם אלה שמימנו את בניית הדירה – טענה שהוכחשה על ידי התובעים בתצהירם, נשאל התובע האם הסתכל על הנספחים שצירפו הנתבעים ומה עמדתו בענין זה, וזה השיב, בניגוד לטענתו בתצהיר, כי הנתבעים מימנו כאמור בין 100 ל- 200 אלף ₪ בלבד מכיסם (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 50, שורה 8 ועמוד 61, שורות 2-4). לאחר שהופנה לקבלות שהנתבעים צירפו לכתבי הטענות ונשאל גם לגבי הסכומים, השיב כי הסכומים אינם עולים בקנה אחד עם העבודות בפועל (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 50, שורות 26-28, וכן עמוד 51, שורות 2-7) וכי חלק מהצ'קים שהוצגו שולמו עבור בניית יחידות דיור אחרות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 50, שורות 18-21 ושורות 28-30, וכן עמוד 52, שורות 4-8).

76. התובע נשאל מדוע לא נקט בשום צעד, מאז 2010, עת עבר להתגורר עם התובעת בדירה, לשם רישומה על שמו ותשובתו היתה כי במגזר, בשל הכבוד להורים, לא עושים את זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 56, שורות 33-35, עמוד 57, שורות 10-14). אשר על כן נשאל התובע מה לשיטתו היה המועד שהזכויות היו צריכות לעבור על שמו, ותשובתו היתה מתחמקת "לא. זה בסופו של דבר כמו שאמרתי לך זה הבית שלי בסופו של דבר" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 57, שורה 26) ובהמשך "כי זה לא היה התחייבות כאילו היה הכל דיבור כאילו לא היה התחייבות על כתב" (שורות 29-30).

מעדותה של הנתבעת

77. הנתבעת העידה כי הציעה לתובע לגור בקומה השניה שמעל ביתה, לאחר שזו היתה ריקה, ומאחר והוא התחתן לפני אחיו הבכור (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 76, שורות 3-8 ושורות 15-16). לטענת הנתבעת דברים אלה נאמרו לאחר האירוסין, קרי לאחר 4/6/2010 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 76, שורות 26-31).

78. ב"כ התובעים ניסה שוב ושוב לשמוע מהנתבעת שבמגזר הערבי נהוג שההורים מבטיחים לילדים שלהם דירה במתנה. גם כאשר הנתבעת אישרה מנהג זה, שבה וחזרה על כך שבמקרה שלה, למרות שהיו דיבורים באויר, מתוך דאגה לילדים, למגורים וללימודים, לא הבטיחה לתובעים דירה במתנה (פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 84 שורות 31-34).

79. לענין מימון הבנייה והשיפוץ, סיפקה הנתבעת מסמכים התומכים בתשלומים בהיקף של כ- 750,000 ₪. גם הנתבעת, כמו התובע, העידה כי לבעלי המקצוע משלמים במזומנים וכי הפועלים לא נותנים חשבוניות וכי לקבלן שולמו בערך 83,000 ₪ במזומן ובעבור החלונות שולמו 35,000 ₪ במזומן, וכי סה"כ שילמה במזומנים כ- 300,000 ₪ (פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמודים 122-123), אולם בניגוד לתובעים שלא הציגו אף מסמך הנתבעת צירפה מסמכים.

• הכרעה

סוגיית הרישום - 

80. אין מחלוקת כי הנתבעים רשומים כבעלי הזכויות במקרקעין, עליהם בנויה הדירה.

81. חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע, כי רישום לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו.

82. ההלכה היא, שהנטל לסתירת חזקת הבעלות העולה מהרישום, והוכחה כי הרישום של הזכויות אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, הוא נטל כבד מאוד (ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם בנבו] (1.2.2006)).

83. ההלכה דומה גם כאשר מדובר בקשרי משפחה או בהסכמה משפחתית, ונקבע כי אין בכך, בקשרי המשפחה, כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין ((ראן: בע"מ 1469/15 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (25.2.2015)).

84. מצופה היה שאילו הכוונה היתה להקנות את הדירה במתנה היה מוסדר הרישום בהתאם, היתה נרשמת הערת אזהרה, או לכל הפחות היה איזה שהוא תיעוד בכתב לכך. בענייננו אין מחלוקת, וכך גם אישרו התובעים בחקירתם, כל אחד בנפרד, כי אין כל מסמך שיש בו כדי להעיד על כוונת העברת הזכויות בדירה אליהם. העובדה שמשך השנים בהן התגוררו התובעים בדירה, לא בוצעה הסדרה של הרישום, יכולה ללמד כי לא היתה כוונה להקנות את הזכויות בה במתנה.

85. יתר על כן, הנתבעת העידה כי במהלך שנת 2014 העבירה לתובעים הסכם שכירות, שהורידה מהאינטרנט, לחתימתם ואלה לא הסכימו לחתום. לטענת הנתבעת מטרת ההסכם היתה לקבל סיוע בשכר דירה מהמדינה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 113, שורות 7-9). ב"כ התובעים ניסה לזקוף זאת לטובת התובעים, ושאל את הנתבעת מדוע, בעת סירובם של התובעים לחתום על הסכם השכירות, לא כתבה להם מכתב או ביקשה מהם לחתום על כך שאין להם זכויות בדירה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 114, שורות 1-3) והנתבעת השיבה "אני לא יכולה הם גרים שם, לא עושים לנו בעיות גרים. מה להגיד להם צאו? (ראו:פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023 עמוד 114, שורה 4 ).

86. עם כל הכבוד, נראה כי במקרה דנן, היה מצופה דווקא מהתובעים לפעול לשם רישום הדירה על שמם, במיוחד בעת שהתבקש מהם על ידי הנתבעת לחתום על הסכם שכירות. אם סבורים היו התובעים בזמן אמת, ולכל הפחות בעת שנדרשו לחתום על הסכם שכירות, כי הם בעלי הזכויות בדירה, היה מצופה מהם לפעול לשם הסדרת הענין ורישום הזכויות כנדרש. משלא עשו כן, לא במכתב, ואף לא בדרישה לרישום, הדבר נזקף לרעתם.

87. הסכסוך בין הצדדים פרץ, כעולה מטענת הנתבעת, בשנת 2019. עד אז, לפי דברי הנתבעת, מערכת היחסים היתה טובה. ב"כ התובעים שאל את הנתבעת האם עד אז, היה ברור לה, שהדירה היא הבית של התובעים, והנתבעת הסבירה כי עד אז (פרוץ הסכסוך) התכוונה לתת להם זכות מגורים. (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 114, שורות 28-29). יחד עם זאת, אין בכך בכדי לחייב את הנתבעת להמשיך לאפשר לתובעים מגורים בדירה כאשר קיים בין הצדדים סכסוך, ובוודאי שאין בכך בכדי ליתן לתובעים זכות בעלות בדירה.

סוגיית המתנה  –

88. חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע, כי "בעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

89. אולם כאשר מדובר במתנה של נכס מקרקעין, חלות הוראות החוק המיוחדות לענין זה, חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק").

90. סעיף 7 לחוק קובע כי " עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ועסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה", ואילו סעיף 8 לחוק קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

91. יצוין כי לא בכל מקום נקטו התובעים בצורה מפורשת במונח "מתנה" ו/או טענו טענות על בסיס דיני המתנה, אולם לאורך כל ההליך שבו וחזרו, הן בכתבי הטענות והן בעדויות, כי מדובר במנהג ידוע לתת דירה במתנה במגזר הערבי כתנאי לנישואין, וכי הסכמת התובעת לנישואיה לתובע, התבססה על הבטחת הנתבעים ליתן לה ולתובע דירה במתנה.

92. בענייננו, הדירה אינה רשומה על שם התובעים ולא קיים כל מסמך בכתב בקשר לעסקת המתנה. לכאורה, די בכך בכדי לדחות את התביעה. יחד עם זאת יש לבחון האם המקרה דנן נופל בין החריגים המצדיקים סטייה מדרישת הכתב.

93. על פי גרסת התובעים עסקינן בעסקת מתנה, שניתנה בהבטחה בעת טקס אירוסין, כתנאי לנישואים, לפיכך אבחן טענה זו תחת השאלה האם מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מדרישת הכתב.

94. אולם רגע לפני, ומאחר ומדובר בתביעה בקשר לדירת מגורים, שאינה בבעלות מי מבין התובעים, שהינם בני זוג, אפנה ראשית לע"מ (חי') 330/05 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (28.5.2006) שם בחן בית המשפט את מידת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח מתנה במקרקעין כאשר מדובר בדירת מגורים שאינה בבעלות מי מבני הזוג וקבע, כך: "מידת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח מתן מתנה במקרקעין גבוהה במידה ניכרת ממידת ההוכחה הנדרשת כאשר מלוא הזכויות בדירת המגורים רשומות על שם אחד מבני הזוג".

95. הרציונל לקביעה זו הוא שכאשר מדובר בדירת מגורים שהבעלות בה היא של צד שלישי, כמו במקרה דנן, כאשר לא מתקיימת מערכת שותפות הנובעת מחיי הנישואין, נקבע כי "כמות הראיות הנדרשת כדי להרים את נטל ההוכחה במידה הנדרשת רבה יותר מזו הנדרשת בין בני זוג".

הבטחה –

96. משקל רב נתנו התובעים לטענה, כי ההתחייבות למתן הדירה במתנה, היא חלק מההתחייבויות הכרוכות בנישואין, כחלק מהנוהג המקובל במגזר הערבי, וללא הסכמי מתנה ו/או תיעוד בכתב.

97. לטענת התובעים קיים מנהג בחברה הערבית לפיו הורי החתן נותנים לחתן, ולמי שעתידה להיות כלתו, דירה במתנה, ואין בעובדה שלא בוצע רישום בפועל, בכדי לפגוע בנוהג זה.

98. התובעת העידה בענין הנוהג הקיים במגזר הערבי ככלל, ועדותה היתה אמינה, וכך גם עדותה לגבי המקרה הספציפי הנדון. התובעת פירטה באיזה משפחה גדלה – משפחה עשירה וידועה, והוסיפה ותיארה שהיתה תלמידה מצטיינת עם שאיפות. כך גם הסבירה כי לא רק שלא היתה נישאת לתובע ללא הבטחה זו, הוריו של התובע – הנתבעים, לא היו מעיזים לבוא ולבקש את ידה מהוריה, ללא הבטחה לתת מתנה בדמות דירה, והיא לא היתה מסכימה להינשא למישהו שיש לו פחות ממנה ולגור איתו בשכירות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 36, שורות 20-25).

99. התובעת אף תיארה במדויק את ההליך, שלטענתה הוביל את הצדדים למגורים בדירה הספציפית – הדירה שבמחלוקת, והוסיפה כי היתה מעדיפה לגור בדירה נפרדת, ולא על גג ביתם של הורי התובע (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 36, שורות 28-30) ובהמשך הסבירה ביתר פירוט מה היו האופציות, ומדוע בחרו את האופציה של בנייה על בית הנתבעים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 37, שורות 7-34).

100. התובעת הוסיפה וטענה שמדובר במתנה שניתנה לשניהם – לה ולתובע, שהם יחיו באותו הבית, כי אם לא, לא היתה חתונה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 10.5.23, עמוד 37, שורות 1-3).

101. יחד עם זאת, לא הביאה התובעת שום ראיה חלופית, משמעותית ומוצקה, שיש בה בכדי לתמוך בטענה של הבטחה בעל פה לתת את הדירה במתנה, וגם אם מדובר היה בהסכם שבעל פה, לפי הנוהג הקיים בחברה הערבית, כבר הובהר בפסיקה כי עצם העובדה שחוזה נערך בין בני משפחה אינה פוטרת אותם מדרישותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין.

102. הנתבעת מנגד, לא הכחישה את המנהג הקיים בחברה הערבית, ואף העידה שנהוג במגזר לתת לבנים, כי הבנות מסודרות על ידי הבעלים שלהם, אבל אף פעם בעדות לא אמרה שהבטיחה לתת לתובעים במתנה את הדירה, אלא שבה וחזרה על הטענה כי נתנה להם זכות מגורים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמודים 79-80 ) ואפילו הסבירה שלפעמים נותנים רשות לגור רק בחדר אחד בתוך הבית (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 81) ולפעמים דואגים להם לדירה בשכירות.

103. יתר על כן, לטענת הנתבעים – קיים חוזה נישואין – נספח ג' לתצהיר עדות ראשית, אשר נחתם במועד טקס האירוסין, ביום 4.6.2010, בבית הוריה של התובעת, בו נקבעים תנאי האירוסין, ביניהם, גובה המוהר, מקום המגורים המוסכם לאחר הנישואין, תנאים נלווים של אחד הצדדים, נוסח ההתקשרות, ועוד.

104. חוזה הנישואין נחתם בפני השייח, וזה מעביר את ההסכם לאישורו של בית הדין השרעי.

105. לטענת הנתבעים, לו היתה הבטחה ליתן לתובעים את הדירה במתנה הבטחה זו היתה נרשמת בחוזה הנישואין, במקום המיועד לכתיבת תנאים מיוחדים, תחת ההגדרה "התנאים הנלווים של אחד הצדדים" (להלן: "התנאים הנלווים").

106. משבחוזה הנישואין נכתב "אין תנאים" תחת "התנאים הנלווים", זו ההוכחה כי לא ניתנה כל הבטחה ולא הוסכם על שום תנאי.

107. בענין זה העיד התובע כי בטקס לא היתה דרישה שתנאי זה ירשם (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 65, שורות 1-3), אבל לשיטתו התנאי נאמר לשייח לפני טקס האירוסין. יחד עם זאת הודה כי לא שמע שנאמר משהו לשייח, ואף הודה שהוא בעצמו לא אמר לו את זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמודים 65-66).

108. בסעיף 5 לתצהיר טען התובע כי הצד שלו עדכן את השייח בתנאים, ואילו בעדות העיד אחרת ואמר "אני לא שמעתי", "יכול להיות שהשייח שאל", "במקרה שלנו יכול להיות שלא ידע" , "אני לא יודע – אני לא שמעתי". התובע התבלבל בעדות, ולא ניתן היה להבין מעדותו האם השייח ידע, או לא ידע, שאל או לא שאל, אמרו לו, כן או לא, והאם הוא בכלל מתערב בדברים האלה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023 עמוד 66, שורות 7-8).

109. אם עדותו של התובע בענין זה לא היתה ברורה, השייח בעדותו, כמפורט בסעיפים 49-53 לעיל, הבהיר כי לא שמע מאת מי מהצדדים האם קיימים, במקרה דנן, תנאים מיוחדים והלכה למעשה בחוזה הנישואין לא נרשם שום תנאי, לרבות שלא נרשמה ההבטחה.

110. נוכח כל האמור לעיל, לא מצא בית המשפט לקבל את גרסת התובעים לענין המתנה, אף אם מדובר בנוהגש שקיים בחברה הערבית.

111. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופטת הבכירה ש. ברגר) נדרש בעבר לטענה בענין נוהג קיים של הענקת דירת מגורים במתנה לזוג הנישא וקבע בתמ"ש 26852-09-14 (בסעיף 32), כך: "טענת ב' כי קיים נוהג או מסורת בחברה הערבית שהנכס יירשם על שם האב  מטעמי כבוד  אך הנכס בפועל בבעלות הבן אינו מקובל ואינו משכנע ; הלכה היא שבית משפט אינו נזקק לידיעותיו הפרטיות - להבדיל ממה שנחשב "לידיעה שיפוטית" - על מנת להכריע את הדין בעניין שבפניו (ע"א 4868-90 אברהם אנג'ל עו"ד נ' קוליה בודסקי  פ"ד מו(4), 434).

ודוק, קיומו של נוהג כזה או אחר בחברה מסוימת, אינו בידיעה שיפוטית ומשכך, אין דרכו של בית המשפט להסתמך עליו אלא אם הוכח בפניו בראיות כשרות.

במקרה דנן ב' לא הביא ראיות להוכחת קיומו של נוהג כזה בחברה הערבית; ולא רק זאת, ב' לא הביא ראיות המאשרות, כי הצדדים בנסיבות מקרה דנן פעלו בהתאם לאותו נוהג נטען, אם בכלל" (ראו: תמ"ש (נצ') 29626-07-15 ב.ע.א.מ נ' י.ע.א.מ (פורסם בנבו) 1.12.17).

112. כבוד השופטת ג'מילה ג'אברין כליפה, בתמ"ש 19078-11-15, 5605-12-17, דנה במקרה דומה מאוד וקבעה כי "טענת האשה ובני משפחתה בעדותם כי, קיים נוהג או מסורת בחברה הערבית לפיו "נהוג שכאשר מבקשים את היד של הבחורה מבטיחים כי הבית הוא שלה ושל בעלה", וכי הבית לא נרשם בטאבו על שם האשה היות ו"לא נהוג לעשות הסכם לכל מה שמסכמים בעת שמבקשים את היד של הבחורה" אינו מקובל ואינו משכנע ואף ללא ביסוס וללא הוכחה" (ההדגשות שלי ש.ש.).

ובהמשך אף התייחסה לשאלת התנאים בחוזה הנישואין וקבעה כי "על כן, טענת האשה כי היא הסכימה להינשא לאיש, נוכח הבטחת החם כי יעניק לה ולאיש את הבית לבעלותם הבלעדית, לא הוכחה. כאשר סביר להניח כי במידה והענקת הדירה במתנה היתתה מעיקרי ההסכמה לנישואין, הדבר היה מוצא ביטוי בחוזה הנישואין עצמו או בהסכם בכתב סמוך לנישואין".

113. אוסיף, כי בתלה"מ (נצ') 60777-07-20 ג.ס. נ' מ.ד. [פורסם בנבו] (14.4.2021) ("ענין ג.ס.") קבע כבוד השופט הבכיר א. זגורי, כך: "גם הטענה כי הנכס ניתן לבני הזוג במתנה "כנהוג" בחברה הערבית, אין בה כדי להועיל לאישה. האשה אינה יכולה לטעון למנהג שעומד בניגוד לחוקי מדינת ישראל ובניגוד למרשם, ככזה שיכול להעניק לה זכויות בנכס".

114. במקרה דנן מדובר על טענה שהדירה ניתנה אומנם לשני בני הזוג, אולם אין בכך כדי לשנות את המהות. כך שגם אם היה מוכח הנוהג הנטען ביחס להקניית זכויות במקרקעין עם נישואי הצדדים לצדדים יחדיו, אין בנוהג זה כדי לבסס זכויות שלא בהתאם לדין.

רישום בארנונה ובקשת ההיתר -

115. כתימוך נוסף לטענה כי כוונת הנתבעים היתה להעניק לתובעים את הדירה במתנה, ביקשו האחרונים להסתמך על רישומם בעירייה, לשם תשלום הארנונה. כשנשאלה הנתבעת מדוע לא התנגדה לרישום זה השיבה "זה ארנונה כל אחד משלם ארנונה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 109, שורות 17-18). עם כל הכבוד, בית המשפט אינו יכול לקבל טענה זו, שהרי אין ברישום לשם תשלום ארנונה כדי להעיד על בעלות (וראה לענין זה שוכרי דירות אשר רושמים את שמם בעירייה לשם תשלום ארנונה).

116. הנתבעים צירפו לכתבי טענותיהם את בקשות ההיתר שהוגשו מטעמם, חתומים על ידי המנוח, על מנת לחזק את טענתם לגבי בעלותם בדירה. התובעים טענו כי אין בכך בכדי לתמוך בטענה לגבי בעלות משום שטכנית, לא היתה באפשרותם להגיש את בקשת ההיתר, משום שהמקרקעין לא היו רשומים על שמם. לטענה זו השיבה הנתבעת כי הבקשה לא הוגשה על ידי התובעים משום שהם ידעו שהנתבעים יתנגדו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023 עמוד 107, שורות 1-24).

117. כשנשאלה התובעת בענין זה, האם היא מאשרת שגם היתר הבניה שהוצא לדירה לא היה על שם התובעים, השיבה תשובה לא ברורה "זה מוכיח שהיא רצתה לתת לנו את הגג...." (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 18.9.23 עמוד 32, שורות 10-12), ממנה לא ניתן ללמוד מה דעתה בענין, בוודאי שאין בה בכדי לחזק את טענות התובעים.

118. נכון הדבר כי אין בעצם קיומו של היתר בניה כדי להקנות זכויות במקרקעין (על המשמעות של מתן היתר ביחס להקניית זכות במקרקעין ראו תמ"ש 2690-10-10‏ י.נ נ' ר.נ [פורסם בנבו] (3.3.2013)), אולם ניתן היה לראות במעשה זה, לו היה נעשה, כראשית ראיה על כוונה, ואף את זאת לא עשו התובעים.

משך מגורים

119. בנוסף ביקשו התובעים להסתמך על משך המגורים בדירה כדי להוכיח את כוונת המתנה והבעלות, ואולם, מתן רשות להתגורר חינם בדירת מגורים אינה מצביעה, כשלעצמה, על כוונה ליתן את הזכויות בדירה במתנה.

120. ראה בענין זה את פסק הדין בתלה"מ (נצ') 60777-07-20 ג.ס. נ' מ.ד. [פורסם בנבו] (14.4.2021), בו נקבע כי על מנת להפריך את חזקת הרישום אין די בהוכחת שימוש הנוגד את הבעלות, אלא יש להראות אינדיקציות ברורות לעסקה שחייבת להיעשות בכתב.

121. במקרה דנן העידה הנתבעת, יותר מפעם אחת, כי איפשרה לצדדים לגור בדירה בלבד (כך למשל ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023 עמוד 76 שורות 3-4, ושורות 15-16).

השקעת כספים -

122. התובע העיד כי לא מדובר על תביעה כספית, כי אם על תביעת בעלות (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, עמוד 43, שורות 4-8), ולמעשה בכך מתייתרת שאלת השקעת הכספים. יחד עם זאת, מאחר וסוגייה זו נידונה במהלך ההליך, והתובעים טענו להשקעה כספים בבנייה, בסך לא מבוטל של כ- 800,000 ₪, מוקדש לה פרק קצר זה, אשר כבר בתחילתו אציין כי גם טענה זו לא הוכחה על ידי התובעים.

123. התובעים לא הציגו אסמכתאות על רכישת חומרי בנייה, על תשלום לנותני שירותים, על הוצאות כספיות בקשר לבנייה, ולמעשה לא הוצגה בפני בית המשפט ראיה כלשהי שיש בה כדי ללמד שהתובעים הם אלה אשר מימנו את בניית הדירה.

124. יתר על כן, טענות התובעים לא היו זהות, וכך גם לא עלו בקנה אחד עם עדותו של ג', ובכלל, כל טענותיה של התובעת, לגבי יכולתם של התובעים לממן את הבנייה, בעייתיות, לכל הפחות, מהבחינה הראייתית. עם כל הכבוד, היכולת לחסוך 150,000 ₪ מדמי כיס תמוהה. הטענה של לקיחת הלוואות מהבנק, לא גובתה במסמכים. כספים במזומן שהיו לתובע, נטענו לראשונה בעדות. כספים מההורים לא פורטו, וגם הטענה, לפיה קיבלה סך של 70,000 ₪ ממכירת תכשיטים, לא גובתה במסמכים ולא נטענה בתצהיר.

125. משהתובעים לא סיפקו ראיות התומכות בטענותיהם ואף לא הצליחו להוכיח כי היו בידיהם, או יכלו להיות בידיהם, באותה התקופה, כספים בכלל, קל וחומר של מאות אלפי שקלים, נשאלת השאלה, כיצד בית המשפט יכול לקבל את טענות התובעים, לפיהן השקיעו סכום לא מבוטל של כ- 800,000 ₪, על בסיס טענות בעל פה בלבד ומבלי לספק אף ראשית ראיה??? לתובעים הפתרונים.

126. לא נעלמה מעיני בית המשפט העובדה כי גם הנתבעת לא הביאה לעדות בעלי מקצוע שיתמכו בטענותיה, למרות שהעידה כי היו כ- 15 בעלי מקצוע עימם היתה בקשר (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמוד 127, שורות 12-17) אולם נוכח העובדה שהיא בעלת הזכויות בדירה, נהיר כי נטל ההוכחה הינו על התובעים.

127. רגע לפני סיום יתייחס בית המשפט לטענה נוספת שעלתה על ידי התובעים בענין משמעות הרישום. התובעים ניסו להוכיח כי אין לרישום משמעות של ממש, אף לשיטת הנתבעת, תוך מתן דוגמא להתנהלות הנתבעים אל מול צד ג', ממנו רכשו את המגרש, במהלך כ- 18 שנה. לטענת התובעים, הנתבעים רכשו את ביתם בשנת 1990 אולם חתמו על הסכם רכישה רק בשנת 2008, 18 שנה לאחר מכן, למרות שאת התמורה שילמו במועד הרכישה, בשל אמון שנתנו במוכר. לטענת התובעים לא יכול להיות שהנתבעים יתנו אמון באנשים זרים משך 18 שנים ויתנכרו לאמון שנתנו בהם התובעים, בנם וכלתם, במשך 10 שנים. התנהלות זו של הנתבעים מול צדדי ג' מעידה, לטענת התובעים, כי אין כל קשר בין רישום לבעלות, וכי התחייבות בעל פה, כהתחייבות בכתב וכפי שצד ג' מילא את התחייבותו כלפי הנתבעים, לאחר 18 שנים, כך על הנתבעים למלא את התחייבותם כלפי התובעים, גם כעבור 10 שנים. גם אם יש טעם בטענה זו, אין בכך בכדי להכשיר את התנהלות הצדדים שבנדון, שלא פעלו על פי הדין, לשם רישום עסקת המתנה, ככל שהיתה כזו, בכתב (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2023, עמודים 95-100).

• לסיכום

128. התובעים לא הציגו כל מסמך, ואף לא טענו כי קיים כזה, שיש בו כדי לתמוך בטענתם לעסקת המתנה. אין הסכם, אין טיוטא, אין תצהירי מתנה, אין דיווח לרשויות. מצופה היה שאילו נעשתה עסקת מתנה, היה מוסדר הרישום בהתאם, או לכל הפחות היתה נרשמת הערת אזהרה, שלא לדבר על תיעוד כלשהו בכתב. ובמקרה דנן, נהפוך הוא. במקום היחיד ממנו ניתן היה ללמוד על תנאי המתנה – רישום בחוזה האירוסין, מה שמקובל בחברה הערבית, מבלי לפגוע בכבודו של מישהו, לא נרשם תנאי זה, ולמעשה לא נרשם דבר.

129. לא זו אף זו, התובעים הסתירו מבית המשפט שקיים חוזה נישואין, מה שמחזק את טענות הנתבעים, לפיהן, לו היה תנאי כלשהו לנישואין, תנאי זה היה נרשם בחוזה הנישואין. משכך, בית המשפט מקבל את טענת הנתבעים לפיה משבחוזה הנישואין נכתב "אין תנאים" תחת "התנאים הנלווים", זו ההוכחה כי לא ניתנה כל הבטחה ולא הוסכם על שום תנאי.

130. גם אם סברו התובעים כי על פי הנוהג הקיים בחברה הערבית, לפיה התחייבות בעל פה דינה כהתחייבות בכתב, ושהם סומכים על בני משפחתם, במקרה דנן על הוריו של התובע, או שעצם השקעתם בדירה מעידה על בעלותם בה, היה מצופה שידאגו לעגן זאת בכתב, ולו במסמך פנימי, ואולי אף בפתק אחד, קטן ככל שיהיה, ממנו ניתן יהיה ללמוד כי אכן יש דבר בטענותיהם.

131. לא נעלמה מעיני טענת התובעים כאילו קיים צורך לעשות סדר בעסקאות מתנה בהן המעביר התרשל לאורך שנים תוך שהוא יודע כי הנעברים בוטחים בו וסומכים עליו, יחד עם זאת, הסדר צריך להיעשות בעת המעשה, ולא פחות מאשר על המעביר, על הנעברים. בית המשפט לא מקבל טענה זו, שמשמעותה עשיית סדר בדיעבד, במקום בו יכולים היו הצדדים לעשות את הסדר, בהווה, בטח במקום בו אין מניעה לעשותו.

132. במקרה דנן, לא הצליחו התובעים לשכנע את בית המשפט כי לא היתה בידם היכולת לפעול לשם רישום הזכויות במשך שנים לא מעטות בהם התגוררו בדירה. בית משפט זה סבור כי היה על התובעים, להסדיר את זכויותיהם מראש, ולא בדיעבד, וכי עצם ישיבתם ללא מעש, במשך שנים כה רבות, מטילה עליהם, לכל הפחות אחריות שווה, לאי ביצוע הרישום.

133. זאת ועוד, התובעים כאמור נמנעו מלהביא ראיות שיכולות אולי היו לבוא לטובתם וכידוע, מבחירתו של בעל דין שלא להביא ראיה שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה זו פועלת כנגדו (ראו את שנפסק בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760). ואם לא די בכך, אף העדים שהובאו על ידי התובעים, לא (ממש) תמכו בטענותיהם.

134. על כן, ולאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי המרשם לא משקף את הזכויות בפועל וכי הזכויות בדירה הוענקו להם במתנה.

135. לאחר שהכרעתי, כי לא הוכחה זכות בעלות בדירה, ומשהתובעים פינו את הדירה ואינם מתגוררים בה עוד, אין עוד מקום ליתן הכרעה בתביעה לסילוק יד.

136. למעלה מן הצורך אציין ואומר כי היתר שניתן על ידי בעל המקרקעין להחזיק או לעשות שימוש בנכס מבלי להקנות זכויות בנכס עצמו הוא "רישיון במקרקעין". כך, כאשר מתן הרשות נעדרה כוונת הקניית זכויות בנכס, זכויות בני הזוג אשר עשו שימוש בדירת המגורים תואמות את ההגדרה המשפטית של "בר רשות" (עמ"ש (חי') 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח'‏ [פורסם בנבו] (8.1.2019) ("ענין ע.ח.")). לאור טיבה של הזכות שהוקנתה לתובעים רשאים היו הנתבעים לבטלה בכל עת, וכך עשו.

• סוף דבר

137. לאור ניתוח הדברים כאמור ובהסתמך על המסקנות המפורטות לעיל אני קובעת, כדלקמן:

• תביעת התובעים למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות בדירה, נדחית.

• תביעת הנתבעים לסילוק יד מוצדקת, אולם היא מתייתרת, נוכח פינוי הדירה על ידי התובעים, ועל כן ניתן לסגור את תיק תמ"ש 25793-01-20.

• לאחר שדחיתי את תביעת התובעים, שקלתי את האופן בו התנהלו ההליכים, את מכלול הנסיבות ואת התוצאה אליה הגעתי, אין מנוס מחיוב התובעים בהוצאות הנתבעים. יחד עם זאת, ומאחר וקיימים הליכים נוספים בין הצדדים, בדבר עיזבונו של המנוח, ועל מנת שלא להסלים את מערכת היחסים בין הצדדים, תוך תקווה שעתה ישכילו להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, אני קובעת חיוב בהוצאות על הצד הנמוך, באופן שהתובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 25,000 ₪ בלבד, שישולמו לידם בתוך 30 יום.

138. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

139. המזכירות תסגור את התיק שמספרו תמ"ש 25793-01-20.

140. אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ח שבט תשפ"ד, 28 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.