פס"ד דחיית ערעור על פסק דין שדחה טענות להתנהגות מחפירה לאחר התחייבות לתת מתנה

1.עסקינן בערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 1.7.24, בתיק תמ"ש 23800-10-22 (להלן "פסק הדין קמא").

במסגרת פסק הדין קמא נדחתה תביעתו של המערער להורות על ביטול התחייבותו ליתן מתנה במקרקעין לאחיו, המשיב, מהטעם של התנהגות מחפירה.

רקע

2.כאמור המערער והמשיב הם אחים.

3.המערער הוא הבעלים הרשום של 00/000 חלקים בחלקה 00 בגוש 00000 ב.... (להלן: "המקרקעין").

4.ביום 21.1.2021 העניק המערער בכתב מתנה למשיב אחיו, מחצית מזכויותיו במקרקעין. היות שהמתנה לא נגמרה ברישום, היא בגדר התחייבות ליתן מתנה במקרקעין (להלן: "ההתחייבות").

5.בהתאם להתחייבות הנ"ל, נרשמה לטובת המשיב ביום 13.9.2021 הערת אזהרה על חלק מזכויות המערער במקרקעין.

6.ביום 6.9.2022 המערער שלח למשיב הודעה על ביטול ההתחייבות לתת מתנה, שלאחריה (בחודש 10/2022) אף עתר המערער לבית משפט קמא בתביעה למתן צו המצהיר כי ההתחייבות לתת מתנה היא התחייבות מבוטלת וכי חזרתו מהתחייבותו הנ"ל היא חזרה ממתנה שנעשתה כדין. נימק המערער את טענתו כי הוא זכאי לבטל את ההתחייבות לתת מתנה עקב התנהגות מחפירה מצד הנתבע, כלפיו וכלפי אשתו.

7.טענות המערער לענין ההתנהגות המחפירה הנטענת של המשיב סוכמה בסעיף 5 לפסק הדין קמא, כדלקמן:

א.הגשת תלונה לוועדה לתכנון ובניה נגד המערער;

ב.חסימת החניה ודרך הגישה לביתו של המערער;

ג.הצבת חפצים וחסימת רכבי המערער ואשתו כשהם חונים ליד דירתם;

ד.בניית גדרות המונעות את הכניסה לדירה;

ה.התנכלות כלפי המערער ואשתו מצד המשיב ובני משפחה אחרים, בעידוד המשיב, אשר חייבו נקיטת הליכים בבקשות למתן צווי הגנה.

8.טענות המשיב, במסגרתן דחה את טענת ההתנהגות המחפירה שנטענה כלפיו, פורטו בסעיפים 12-14 לפסק הדין, כדלקמן:

א.לגבי הגשת תלונה לוועדה המקומית לתכנון ובניה – התלונה אכן הוגשה על ידו ביום 29.9.2021 רק לאחר שהמערער סגר את השטח המשותף בשני שערים חשמליים שלא כדין. לכן בית המשפט מתבקש לא לראות בהגשת התלונה כהתנהגות מחפירה המצדיקה חזרת המערער מהתחייבותו לתת מתנה.

ב.לגבי חסימת החניה ודרך הגישה לביתו של המערער – אין אמת בטענה זאת כעולה מגרסתו של המשיב וחקירתו הנגדית.

ג.לגבי הצבת חפצים וחסימת רכבי המערער ואשתו כשהם חונים ליד דירתם – עסקינן בטענות בעלמא של המערער ללא הוכחה או ראיה, ולכן אין לייחס להן כל משקל ראייתי.

ד.לגבי בניית גדרות המונעות את הכניסה לדירה – בניית הגדרות נעשתה בכדי למנוע סכנה בטיחותית הנשקפת לילדיו הקטנים, וללא כל כוונה לקבוע עובדות בשטח או להשתלט על רכוש משותף.

ה.לגבי טענת ההתנכלות כלפי המערער ואשתו מצד המשיב ובני משפחה אחרים, בעידוד המשיב, אשר חייבו נקיטת הליכים בבקשות למתן צווי הגנה – טענות אלה נטענו בעלמא ללא כל הוכחה של ממש. אכן המערער הגיש בקשה לצו הגנה, אך לא קיבל צו במעמד צד אחד ובסופו של יום אף לא התייצב לדיון שנקבע, והבקשה נדחתה.

קביעות פסק הדין קמא בשאלת ההתנהגות המחפירה

9.השופט קמא בתחילת דיונו בשאלת ההתנהגות המחפירה הנטענת, הביע תמיהה מדוע השתהה המערער בהגשת התובענה הנדונה, ככל שאכן כטענתו, היחס המחפיר החל כבר בשנת 2021.

בלשונו של השופט קמא בסעיף 23 לפסק הדין:

"כמו כן, נתתי את דעתי לכך שלא מצאתי כל הסבר ענייני, משכנע, המניח את הדעת לכך שככל והתובע טוען כי הנתבע החל באותו יחס מחפיר כבר בשנת 2021 אזי לא ברור מדוע הוא לא טרח לנקוט בהליכים המתאימים במועדים הסמוכים למועד שבו החלה אותה התנהגות מחפירה".

10.מעבר לכך קבע השופט קמא בפסק הדין, כי לא הוכחה על ידי המערער, התנהגות מחפירה של המשיב כלפיו, וזה לשונו:

"... אף בחינת החומר המונח בפני מוביל למסקנה לפיה דין התביעה להידחות. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח קיומם של המבחנים המשפטיים כפי שהרחבתי לעיל בסקירה המשפטית המצדיקים להיעתר לתביעה. לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח את ההתנהגות המחפירה הנטענת המצדיקה קבלת תביעתו" (סעיף 25 לפסק הדין).

11.השופט קמא התייחס בפסק הדין לכל אחת מטענותיו של המערער, המהוות לגרסתו התנהגות מחפירה כלפיו, ונפרט זאת:

א.בכל הקשור הגשת תלונה לוועדה לתכנון ובניה על ידי המשיב נגד המערער – ציין השופט קמא (בסעיף 30 לפסק הדין) כי "... אין לראות בנקיטה בהליך משפטי כלשהו על פי הוראות הדין כהתנהלות מחפירה. עצם העובדה כי התובע פעל בהתאם להוראות הדין , אין בה לפעול לרעתו ולראות בנקיטת הליך זה כהתנהגות מחפירה".

ב.לגבי חסימת החניה ודרך הגישה לביתו של המערער – הבהיר השופט קמא בסעיף 32-34 לפסק הדין קמא, כי (ונקצר הדברים בלשוננו) אין מדובר בהתנהגות מחפירה של המשיב כלפי המערער (או רעייתו) אלא מחלוקת לגיטימית של חלוקה ושימוש במקרקעין. מחלוקת הנובעת מהעדר הסכם שיתוף ולחלוקה ביחד עם הסכם/תצהירי המתנה.

נצטט הדברים:

"עוד יצוין כי בעדותו של התובע לא מצאתי כי הועלו טעמים משכנעים לאי התייחסות התובע במסגרת המסמכים שהוכנו ונערכו לגבי חלקים לרבות שטח משותף ואשר בעניינם התובע ייחס כי הנתבע התנהג כלפיו וכלפי אשתו בהתנהגות מחפירה. אינני סבור כי עלה בידי התובע להוכיח טענותיו בכל הנוגע לשימוש שעשה הנתבע בשטח המשותף ואשר לטענתו שימוש נטען זה יש בו בכדי להביא לאותה התנהגות מחפירה" (סעיף 32 לפסק הדין קמא);

וכן:

"לעניין זה ראה עדות התובע 'ש. מפנה לתצהיר המתנה שחתמת לאחיך נספח 15 לתצהיר הנתבע. שם, בתצהיר המתנה אתה מצהיר שנעביר 225 מטר בלי לציין לאח שלך, חלוקה או גבולות, רכוש משותף, תגיד בבקשה איך שני [בעלי מקצוע], אתה ואשתך אנשים משכילים, חותמים על תצהיר מתנה שנעשה באופן רשלני מבלי לדאוג לשמור ולהגן על הזכויות שלכם מבחינת כניסה, חניה, חלוקה? ת. אבא ביקש ממני להעביר חצי מהאדמה לאחי ולא ציפיתי שנגיע לסכסוך בקשר לחניות, בקשר לכניסה ומוטב לידי חתמתי על התצהיר כמו שהוא. ש. עם כל הכבוד, קשה לי להאמין, אתה לא שומע על סכסוכים בין אחים או קרובי משפחה, רק בגלל שאביך ביקש על תצהיר מתנה אתה חתמת מבלי לדאוג לזכויות שלך? ת. כן. אתה יודע איך זה במגזר הערבי, אבא אומר משהו והילדים עושים. " [ש' 31 בעמ' 13, ש' 1-9 בעמ' 14]" – (סעיף 33 לפסק הדין קמא).

וכן:

"גרסת הנתבע נתמכה בעדותם של העדים אשר הותירו רושם חיובי עלי. עדותה של גב' ש' (אשת המערער – ח"ש) מחזקת טענות הנתבע. להלן חלק רלוונטי מתוך עדותה של העדה 'ש. לאחר שידעת, לא שאלת את בעלך איך אתה מסכים לחתום על תצהיר מתנה כזה מבלי לעגן את הזכויות שלכם מבחינת חלוקה, גבולות וכל הדברים הנלווים. ת. זה לא היה בכלל ואין מחלוקת על כך. התגוררו שם 9 שנים, יש לנו את הכניסה שלנו, את החניה, האדמה שלנו. לא היתה בכלל מחלוקת. זה הזכויות שלנו אין כאן בכלל שאלה. הוא לא חשב על זה. הוא מסר את זה במתנה כי אח שלו שם והוא בנה את הבית שלו והוא לא חשב שזה ישמש נגדנו. הכל היה מובן מאליו. ש. בגלל שזה מתנה וזה שלכם, אתם צריכים לשמור על הזכויות שלכם. ת. ממי? מאבא שלו?... " [ש' 7-13 בעמ' 18]. עדותה של העדה הותירה עלי רושם חיובי ואני מקבל אותה" (סעיף 34 לפסק הדין קמא).

ג.לגבי הצבת חפצים וחסימת רכבי המערער ואשתו כשהם חונים ליד דירתם – כנ"ל האמור בס"ק ב' לעיל, תוך ציון שהמחלוקת בין הצדדים נובעת מהעדר הסכם שיתוף וחלוקה ביניהם של המקרקעין במקביל לתצהירי המתנה, ואינה עולה כדי התנהגות מחפירה.

בנדון ציטט השופט בסעיף 37 לפסק הדין קמא מעדותו של עו"ד אדהם, שערך את תצהירי המתנה בין האחים, הצדדים דנן, לגבי אי הסדרת וקביעת זכויות, חלוקה כניסה וגבולות במסגרת תצהירי המתנה, כדלקמן:

"הסכם המתנה היה ברור, לגבי החלוקה והגבולות אני לא מתערב כי אחרי שעשיתי עסקת מתנה כל מה שקרה לעניין החלוקה והגבולות זה תלוי במהנדס ובמודד שמטפלים בהוצאת היתר הבניה. זה היה ברור לשניהם שהיתה שם דרך השטח שהיה מועבר לר' הוא מחצית מהמגרש נטו אחרי שמורידים את הכביש מהשטח הכולל של החלקה [ש' 23-31 בעמ' 30]".

אי הסדרת זכויות השימוש במקרקעין במסגרת הסכם שיתוף הוביל למחלוקות בין האחים, שכאמור אינן עולות כדי התנהגות מחפירה.

ד.לגבי בניית גדרות המונעות את הכניסה לדירה – השופט קמא דחה טענה זאת של המערער בציינו (בסעיף 31 לפסק הדין קמא) כדלקמן:

"לגבי טענות התובע בעניין הגדרות, קשה לקבל גם את טענות התובע בעניין הגדרות שכן על פי חקירתו הנגדית של התובע בעצמו, טענת הנתבע בעניין המניעים הבטיחותיים מאחורי הגדרות לא נסתרה. להלן חלק רלוונטי מתוך עדותו של התובע. 'ש. קודם אמר שזה נכון שחזית דירתו של אחיך צמודה לכביש הראשי. אתה מסכים שקרבה כזו מהווה סכנה לילדיו הקטנים של הנתבע. ת. הוא ציין שהם גדלו מאז. כשהיו קטנים זה לא היה מהווה סכנה? ש. כשהיו קטנים הכוונה תינוקות שלא מסתובבים בחוץ. אבל עכשיו קרבה כזו מהווה סכנה? ת. תלוי באיזה גיל. ש. אתה מכיר את ילדיו של אחיך. ת. כן. הם בני 8 ו- 3. ש. ילדים בגילאים כאלה, קרבה לכביש הראשי, מהווה סכנה עבורם. ת. כן. ש. אביך הגיש תצהיר בו הצהיר כי לאחר שהתערב ביניהם, הסכמת שאחיך יבנה את הגדרות. ת. זה לא נכון. לא הסכמתי' [ש' 6-16 בעמ' 17]. עוד יצוין כי לא שוכנעתי כי טענותיו של התובע כפי שהועלו הוכחו. בפני לא הוצגה תשתית עובדתית וראייתית המחזקת טענות התובע בעניין זה כך שמן הדין לייחס לנתבע התנהגות מחפירה".

ה.לגבי טענת ההתנכלות כלפי המערער ואשתו מצד המשיב ובני משפחה אחרים, בעידוד המשיב, אשר חייבו נקיטת הליכים בבקשות למתן צווי הגנה –

השופט קמא לא השתכנע כי המערער הוכיח טענותיו בנדון.

ראו לענין זה סעיף 35 לפסק הדין קמא, שם ציין השופט קמא, כדלקמן:

"הבאתי בחשבון את תשובותיה של אשתו של התובע כפי שאביא להלן ואצטט מתוך עדותה אשר מחלישות טענות התובע בעניין ההתנהגות המחפירה. : 'ש. האם הגשת נגד גיסתך תלונה למשטרה בעקבות הדברים שאת מייחסת לה בסעיף 6 לתצהיר שלך. ת. אני לא הגשתי. היא הגישה. ש. במידה וטענתך נכונה, מדובר באיום רציני. ת. איזה טענה? ש. אמרת שהיא אמרה לך שנדאג שרישיונך ישלל. ת. נכון. היא התכוונה לרישיון שלכם. אני אמרתי לבעלי. כשבעלי חזר הביתה אמרתי לו. אז כשהם יצאו וקיללו לא הוצאתי מילה ולא עשיתי כלום, אז אני אלך למשטרה להתלונן על האיום הזה? סיפרתי לבעלי וזהו. ש. מפנה לסעיף 7 לתצהירך, זה היה לאחר מתן צו המניעה לבימ"ש. ת. נכון. ש. בעלך לא הזכיר עובדה זו בתצהירו. ת. כי האירוע קרה איתי, לא עם בעלי. הוא הגיע אחרי שהזמינו משטרה, וגם תקפו אותו מילולית ופיזית. ש. יידעתם את עו"ד יאסין ב"כ הקודם לגבי חציבת תעלה זו, לאחר מתן צו המניעה'. לאחר התנגדות שהעלה ב"כ התובע ולאחר ששמע הערת בית המשפט חזר בו מהשאלה. עוד נשאלה העדה " למה חמת וחמותך יסיתו נגדך, על פי מה שכתבת בסעיף 6 לתצהירך מאיזה סיבה. ת. סכסוכים במשפחה.. זה שנים. עד עכשיו אנו לא יודעים למה. נשמח אם יש לך תשובה'[ש' 17-34 בעמ' 18 וראה ש' 5-6 בעמ' 19]".

12.מעבר לדחיית טענת המערער לביטול ההתחייבות מהטעם של התנהגות מחפירה מצידו של המשיב כלפי המערער ורעייתו, הוסיף השופט בפסק הדין קמא עוד שני נימוקים התומכים באי ביטול ההתחייבות כדלקמן:

א.מכוח אינטרס ההסתמכות ושינוי מצב המשיב לרעה – בכך שנטל הלוואות מהבנק, בנה בית על המקרקעין ושילם תשלומי מיסים על הסכם המתנה (סעיפים 25-27);

ב.בסעיף 4 לתצהיר המתנה ויתר המערער על זכותו לחזור בו מהמתנה. בכך יש להחליש את טענותיו כי הוא יכול לחזור בו מהמתנה (סעיף 22).

13.נקדים ונציין כבר כאן, את טענותיו של המערער בהודעת הערעור, כי עילת החזרה מהתחייבות ליתן מתנה הקבועה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפיו או כלפי בן משפחתו, היא עילה עצמאית, ותקפה אף אם היה ויתור על זכות החזרה מההתחייבות (כבמקרה דנן), ואף במקרה של הסתמכות (תוך הדגשה כי הטענה רלוונטית לדיני הרשיון במקרקעין).

בנדון נפנה לאמור בנדון בהודעת הערעור סעיפים 25-30, המקובלים עלינו, ובדין יסודם.

לכן שני הנימוקים של השופט קמא המוזכרים בסעיף 12 לעיל, במניעה או בקושי ליתן למערער לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה למשיב, מחמת "התנהגות מחפירה" אינם מדוייקים, ונתעלם מהם.

לכן גם טענת המערער לטעות עובדתית של השופט קמא, שציין בסעיף 27 לפסק הדין כי המשיב שילם את תשלומי המיסים בגין עסקת המתנה, כתמיכה באינטרס ההסתמכות של המשיב (ראו סעיף 33 להודעת הערעור) פחות רלוונטית להכרעה בערעור זה, בטענת ההתנהגות המחפירה.

14.בהינתן כל אלה יש לומר, כי נקודת המחלוקת הנותרת בין הצדדים, והיא העומדת להכרעה בערעור זה, היא – האם הוכיח המערער התנהגות מחפירה מצד המשיב כלפיו או כלפי בן משפחתו המצדיקה חזרה מההתחייבות.

טענות הצדדים בערעור

15.למעשה כל צד, המערער מחד גיסא והמשיב מאידך גיסא, חזר על טיעוניו כפי שנטענו בפני בית משפט קמא, מדוע יש לראות במעשים הנטענים ושפורטו לעיל (חמש נקודות כמפורט בסעיף 7 לעיל) משום התנהגות מחפירה אם לאו.

16.היות שטענות הצדדים בנדון פורטו בהרחבה בפסק הדין קמא (ללא חידוש של ממש בטיעוניהם בהודעת הערעור ובתשובה לה) לא נרחיב בטענותיהם כאן, ונפנה לפסק הדין קמא.

דיון והכרעה

17.מכתב הערעור ומכתב התשובה לו, כמו גם מפסק הדין קמא, עולה כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים נובעת מהעדר הסכם שיתוף ותשריט חלוקה, שיסדירו ביניהם את השימוש במקרקעין, לרבות דרכי כניסה ויציאה, חניות ועוד.

18.הבין זאת המערער היטב עוד טרם הגשת התובענה הנדונה, שכן הגיש תביעת פירוק שיתוף במקרקעין נגד המשיב, ובסופו של דבר מחק התובענה ללא מתן הסבר סביר לכך והגיש את התביעה הנדונה. עובדה זאת אף הוזכרה על ידי השופט בפסק הדין קמא (ראו סעיפים 29, 42 לפסק הדין קמא).

19.מנקודת מבט זאת של הדברים, ונימוקיו של בית משפט קמא בדחייתו את טענת ההתנהגות המחפירה של המערער כלפי המשיב (כמפורט בהרחבה לעיל) בהסתמך על קביעות ממצאי עובדה ומהימנות בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב, והמקרה דנן אינו חריג;

ולאחר ששקלנו את הטענות שהעלו הצדדים בטיעוניהם בכתב ובדיון לפנינו בהתייחס לטענת ההתנהגות המחפירה כמצדיקה חזרה של המערער מן ההתחייבות;

נחה דעתנו לדחות את הערעור מכח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018.

בנדון אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-דינו של בית משפט קמא בהתייחס לקביעותיו בדבר דחיית טענת ההתנהגות המחפירה;

כי הממצאים שנקבעו בנדון תומכים במסקנות המשפטיות שבפסק הדין;

לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק או ביישומו.

20.בישיבת הערעור עשינו מאמצים רבים להביא הצדדים להבנות הנוגעות להסדרת החלוקה והשימוש במקרקעין, על דרך של הפנייתם לעריכת הסכם שיתוף ותשריט חלוקה, ולא הצלחנו בכך. המשקעים (הפחות טובים) בין האחים רבים וגבוהים.

כל צד טוען לחוסר תום לב של הצד האחר (ראו עמ' 2 לפרו' ישיבת הערעור שו' 10-21).

לשון אחרת – כל צד ציפה לגמישות רבה יותר מהצד השני.

במצב דברים זה שוכנענו לא לעשות צו להוצאות, ובכך תהא תרומתנו להשבת השלום בין האחים, בתקווה כי ישכילו להסדיר החלוקה והשימוש ביניהם במקרקעין בהסכמה ובדרכי שלום.

21.הערבון שהופקד בערעור זה על ידי המערער יושב לו באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.