פס"ד הדן בשאלה האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים, אם לאו

לפניי מחלוקת עובדתית בשאלה האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים, אם לאו. בד בבד הצדדים אינם חלוקים באשר לגובה נזקה של התובעת.

1. רקע מתבקש

1. התובעת, ילידת X.X.1987, הגישה את תביעתה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, בגין פגיעתה בתאונת דרכים מיום 9.10.18 (להלן: "התאונה"). אין חולק כי הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נהגה התובעת במועד התאונה הנטענת.

   הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את עצם קרות התאונה, כמו גם את הטענה כי רכב צד ג' פגע ברכב התובעת. בהתאם עתרה הנתבעת לפיצול הדיון בשאלת החבות.

    

2. על אף הכחשת החבות, הדיון לא פוצל. במעט הנדרש לענייננו אציין כי מומחים מטעם בית המשפט קבעו כי כתוצאה מן התאונה נגרמו לתובעת נכויות אורתופדיות בשיעור 2.5% בגין הגבלה בתנועות עמה"ש הצווארי ובשיעור זהה בגין הגבלה בתנועות עמה"ש המותני. עוד נקבע כי נגרמה לתובעת נכות נוירולוגית בשיעור 10%, בגין פגימה עצבית בגב התחתון. המומחה בתחום האורתופדיה אף נחקר על חוות דעתו.

   לאחר האמור הגיעו הצדדים להסכמה בשאלת הנזק, לפיה ככל שתוטל חבות על הנתבעת, יהא עליה לפצות את התובעת בסך 330,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ואגרה.

    

   מכאן ואילך אדרש אך לראיות ולטיעונים בסוגיית החבות, זולת אם יתבקש אחרת.

    

   2. יריעת המחלוקת

3. מלכתחילה הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה ומטעם אימה. לאחר שגובשה הסכמת הצדדים בשאלת הנזק וויתרה על העדת אימה.

    

4. בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת את נסיבות התאונה בטענה כי אגב נהיגתה ברכבה פגע בה רכב צד ג' (להלן גם: "רכב צד ג'" או "הרכב הפוגע") פגיעת חזית-אחור אשר כתוצאה ממנה נגרמו לה נזקי גוף כמתואר לעיל.

    

5. עובר לשמיעת הראיות ביקשה הנתבעת להעיד את נהגת רכב צד ג', גב' י"ט (- להלן: "הנהגת"), אשר הכחישה את קרות התאונה. עם זאת לא הוגש תצהיר מטעמה. לטענת הנתבעת הטעם לכך נבע מקושי באיתור הנהגת, וזו אותרה רק כשבוע עובר לשמיעת הראיות. אמנם מדובר ב"מחדל דיוני" כדברי הנתבעת ואולם התובעת לא התנגדה להעדת הנהגת בלא תצהיר.

    

6. הלכה ולמעשה אין מחלוקת בין הצדדים באשר לזהות התובעת והנהגת, כמו גם זהות רכביהן, כמי שהיו מעורבות בזמן ובמקום האירוע מושא התביעה. המחלוקת מצומצמת לשאלת עצם קרות הפגיעה ברכב התובעת והנזק בעקבותיה. מחלוקת זו מגולמת בעדויותיהן של התובעת והנהגת המכחישות האחת את רעותה, כמבואר להלן.

    

   3. תמצית ראיות התובעת ועדותה

7. בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת כי ביום 9.10.18, בשעה 13:30 לערך, היא נסעה ברכבה מסוג "קיה" שפרטיו צוינו, בכיכר שברח' דרך הבנים בפרדס חנה. במהלך נסיעתה האטה את מהירות הנסיעה כאשר לפתע הרכב הפוגע אשר נסע מאחור לא שמר מרחק ופגע ברכבה.

    

8. בחקירתה הנגדית ציינה בין היתר כי "הייתה מכה בפח מאחורה" בעצמה חזקה ובעקבותיה היא חשה מזועזעת. האיזור היה עמוס עקב נוכחות ילדים רבים שסיימו את לימודיהם בקרבת מקום. לאחר הפגיעה היא יצאה מן הרכב וביקשה מן הנהגת (אותה תיארה כ"מבוגרת") להחליף פרטים, אך זו סירבה בטענה כי לא קרה דבר לרכבה (של הנהגת). התובעת ציינה בפניה כי היא פגעה ברכבה מאחור וכי הוא ניזוק אך הנהגת עמדה בסירובה. בשלב זה נכנסה התובעת לרכבה ורשמה את מספר הרכב הפוגע ולאחר מכן הנהגת נסעה מן המקום. על פי מיטב זכרונה היה ברכב הפוגע אדם נוסף אך היא אינה בטוחה בכך.

    

9. התובעת ציינה כי היא סכרתית וכי לאחר הפגיעה חשה בסחרחורת וכאב ראש. סמוך לאחר מכן נסעה לאימה המתגוררת בקרבת מקום, בכרכור. אימה עדכנה את האב, אשר הגיע מנתניה סמוך לשעה 15:00 והסיעה לחדר המיון בחדרה, אליו הגיעו סמוך ל- 16:30. התובעת הבהירה כי הגעתה למיון בחלוף כשלש שעות מן התאונה היא תולדה של זמני הנסיעות הנ"ל בשעות עומס.

    

10. התובעת אישרה כי בעת התאונה רכבה היה מבוטח בביטוח מקיף אך היא אינה זוכרת אם "הפעילה" אותו. לאחר התאונה שוחחה טלפונית עם נציגה של סוכנות הביטוח ודיווחה למשטרה על אודות התאונה (ראו טופס תאונה ת/1 למוצגי התובעת). לדבריה "הנזק היה לי מאחור לא כזה קשה ותיקנתי הכל. אני לא כזה זוכרת" (ראו חשבונית ת/4 למוצגי התובעת). התובעת שמעה מן הנציגה כי הנהגת סירבה לשתף פעולה. התובעת חששה מהעלאת פרמיית הביטוח בעקבות התאונה. הרכב תוקן במוסך, לרבות נזק שהיה בחלקו הקדמי שאינו כתוצאה מן התאונה. הכיתוב "שיפוץ מגן" המצוין ב- ת/4 מתייחס לנזק לרכב מאחור כתוצאה מן התאונה. התובעת עומתה עם הטענה לפיה עלות תיקון הרכב הייתה גבוהה מגובה ההשתתפות בפוליסה (נ/1) אך לא מסרה הסבר ברור לכך. עוד אישרה כי היא נמנעה מלתבוע את הנהגת בשל הנזק לרכב.

     

    4. תמצית עדות הנהגת

11. בחקירתה הראשית ציינה הנהגת כי היא בת 76, כי היא זוכרת את האירוע והמועד בו קרה ואף מזהה את התובעת אשר נכחה באולם בעת עדותה. לדבריה היא נהגה ברכבה כשבן זוגה לצידה, כשלפניה רכב התובעת ו"פתאום נצמדנו". מהירות נסיעתה הייתה כעשרים קמ"ש לערך. לדבריה "היה פקק והיא עצרה ירדה מהאוטו וצעקה אמבולנס אמבולנס פגעת בי". בן הזוג אמר כי עליהם לעמוד בצד ולאחר שעברו את הכיכר עשו כך והשתיים שוחחו. לדבריה היא הביטה ברכב התובעת, לא ראתה כל סימן לפגיעה בו (במשתמע- מאחור) זולת פגיעה במקום "אחר" ואמרה לתובעת כי היא לא פגעה בה. המרחק בין כלי הרכב היה כחצי מטר. בן הזוג לא הגיע להעיד שכן הוא בן 86 "יש לו מטפל ולא יכולתי להביא אותו לדיון". עם זאת הוא זוכר היטב את האירוע.

     

12. בחקירותיה הנגדית והחוזרת עמדה הנהגת על כך כי היא לא פגעה ברכב התובעת וכי היא לא מסרה את פרטיה משום שאינה חייבת לעשות כן. לו פגעה הייתה מוסרת את פרטיה. לדבריה גבר מחברת הביטוח פנה אליה לראשונה כחודש עובר למתן העדות. קודם לכן לא פנו אליה בקשר לתאונה והיא ממילא מעולם לא הכחישה אותה. כשהתבקשה ע"י ב"כ הנתבעת להדגים את מנח כלי הרכב הדגימה את חזית רכבה כמקבילה לחלק האחורי של רכב התובעת אם כי בהטיה שמאלה באופן המלמד על כך כי ככל שהיה מגע בין הרכבים הוא נגרם בפינה הימנית- אחורית.

     

    5. הערה באשר לטיעוני הצדדים

13. בעלות הדין טענו כל אחת כפי שיטתה מדוע יש לקבל את טיעוניה ובכלל זה מדוע יש להעדיף כמהימנה את עדות התובעת או עדות הנהגת. על מנת שלא להלאות את הקורא בכפל, אמנע מלפרט את טיעוני הצדדים. הטיעונים יבוארו אגב התייחסותי אליהם להלן בפרק הדיון, בהתאם להקשר הדברים.

     

14. יודגש כי אין באי- איזכורה של טענה כלשהי כדי ללמד על התעלמותי ממנה, שכן נתתי דעתי לכלל הנטען.

     

     

    4. דיון והכרעה

15. לאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים והעדויות, כמו גם בחנתי בקפידה את כלל הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

     

    תחילה להערות כלליות באשר לפריזמה מבעדה יש לבחון את הראיות.

     

    4.1. הוראות הדין הרלבנטיות

16. הנתבעת, מבטחת התובעת, מבקשת לדחות את תביעת מבוטחתה על יסוד טענה כי עדותה בלתי מהימנה.

    ההכרעה בשאלת קיומה או היעדרה של התאונה בינארית מטבעה. ככל שלא אירעה תאונה, עדות התובעת בהכרח בלתי מהימנה וממילא אף בלתי אמינה. הדעת נותנת כי תרחיש לפיו לא אירעה תאונה ועם זאת התובעת אמינה שכן היא מאמינה סובייקטיבית כי אכן אירעה- בלתי סביר. משכך, על כרחו למד הלומד כי ככל שלא אירעה תאונה, עדות התובעת בהכרח שקרית וככזו- לא רק נגועה בפגם מוסרי אלא אף מגבשת מעצם מהותה עבירות פליליות מתחום ההונאה ושיבוש מהלכי משפט.

     

17. התובעת נמנעה מלאזכר מפורשות את המילה "תרמית" בהתייחסה לתובעת. עם זאת, כלל טיעוניה מלמדים על כי זהו טיעונה בפועל. הנתבעת לא טענה ולו ברמז בדבר קיומה של אפשרות לפיה התובעת שגתה בתום לב להאמין כי אירעה תאונה על אף שלא אירעה- קרי, נמנעה מלטעון כי התובעת אמינה אך יש לדחות את עדותה כבלתי מהימנה.

     

18. ככלל, על הטוען כוונת מרמה להוכיחה ברמת הוכחה הגבוהה מן הנדרש בהליך אזרחי רגיל, בשים לב לכך כי מדובר בטענה הפוגעת בשמו הטוב של האדם נגדו היא מכוונת. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה ובדרגת שכנוע לגבי כל רכיב מרכיביה [ע"א 400/86 עזבון קריגר נ' קריגר, פ"ד מב(4), 500, 504 והאסמכתאות שם].

     

19. קביעה דומה הוחלה בפסיקה גם באשר לטענת מבטח נגד מבוטח, עת נקבע כי גם אם לא נדרשת רמת הוכחה מוגברת מעבר ל"מאזן הסתברויות" מצופה מן המבטח להוכיח את טענתו כדבעי [ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184].

     

20. יחסי מבטחת ומבוטח אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא כאלה המחייבים הדדית כנות ותום לב מירבי (uberimae fidei) [ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט(2), 749, 770; ע"א (חי') 3116/04 יעקב כרסנטי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 8.1.06]. בכלל זה, חלה על המבטח החובה שלא להאחז בתניות פטור בלתי רלבנטיות על מנת להתנער מחבותו; שלא לנהל הליכי סרק ושלא להטיח האשמות חסרות בסיס בדבר ביום מקרה הביטוח [ירון אליאס, דיני ביטוח כרך א' מהדורה 3, הוצאת נבו (2016), עמ' 286 והאסמכתאות שם].

     

21. בנסיבות בהן טוען המבטח טענות המטילות במבוטח חשד למעורבות במעשים פליליים אין הוא יוצא ידי חובתו אלא אם הניח תשתית ראייתית מתאימה לכך לפי חומרת הטענה. בחשד גרידא לא די וספק פועל לטובת המבוטח [ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661, 681, 684].

     

22. את הראיות שהציגה הנתבעת יש לבחון אם כן לאור חובת האמון הכללית בה היא חבה כלפי מבוטחתה התובעת. על בית המשפט לבחון האם הנתבעת פעלה די הצורך על מנת שלא למהר ולהתנער מן התובעת במצוקתה, בניסיון שלא לשלם את המגיע לה בדין.

     

23. הוראת סע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובעת כי עת עסקינן בעדות יחידה של בעל דין הנעדרת סיוע, חובה על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בה. בצד חובת ההנמקה וכחלק מן השאיפה להגיע לחקר האמת, על בית המשפט ליתן דעתו גם לכך כי לא אחת איתרע מזלו של תובע, ואין בידו להעיד עד מטעמו לחיזוק גרסתו, בין משום שמלכתחילה לא היה עד בנמצא ובין משום שעל אף שהיה, נבצר ממנו מלהעיד מטעם כזה או אחר. בצד החובה לבחון שבעתיים גרסה חסרת תימוכין, יש להיזהר לא פחות שלא לדחות גרסה אך בשל החסר בהם.

     

     

     

24. בשים לב לכלל האמור מעלה, בחנתי במידת הזהירות הנדרשת את עדויות העדות, נסיבות העניין ואותות האמת על פי מבחני השכל הישר וניסיון החיים, הגיונה הפנימי והחיצוני של כל עדות והשתלבותה במכלול הראיות, כמו גם מגבלות הזיכרון האנושי (ראו, בהשאלה מן ה"שדה" הפלילי, קביעות היפות לענייננו, בע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 1.9.08).

     

    ולגופם של דברים.

     

    4.2. קביעת ממצאי עובדה ומהימנות

25. ראש וראשון יצוין כי מצאתי להעדיף באופן שאין ברור ממנו את עדותה של התובעת לפניי כאמינה ומהימנה על קרביה וכרעיה, על פני עדות הנהגת.

     

    בהינתן חשיבותה המכרעת של עדותה, בחנתי בקפידה רבה את התובעת במהלכה. התרשמתי כי התובעת העידה עדות אמת. עסקינן בעדה רהוטה. תשובותיה היו ככלל מדודות וענייניות, בלא ניסיון הפרזה. שפת גופה והתנהלותה הכללית שידרו מתינות ואיפוק, תוך שהרבתה ליצור קשר עין. ניכר כי התובעת דיברה מדם ליבה. תיסכולה בלט לעין עת חשה כי מוטל דופי באמינותה וניכר כי היא אינה חשה בנוח במעמד העדות.

     

26. הן תוכן עדותה של התובעת והן אופן מסירתה גם יחד ביססו היטב את האמור בכתב התביעה. מצאתי כמופרכת את האפשרות לפיה עסקינן במי אשר בדתה יש-מאין את עצם קרות התאונה. לא מצאתי כל הצדקה לקבוע כי התובעת ביקשה להונות את הנהגת ובן זוגה, כמו גם את הנתבעת, בדרך של יציאה מן הרכב והטחת האשמת שווא ביודעין, המלווה לאחר מכן בפניה לסוכנות הביטוח, למשטרה והגשת תביעת שווא.

     

27. עדות התובעת מחוזקת בחשבונית ת/1 המלמדת על תיקון הרכב לאחר התאונה. אני מקבל את כלל טיעוני התובעת בעדותה, לרבות אלה הנוגעים בסוגיות- הלוואי ה"סובבות" את התאונה עצמה. בהתאם אני קובע כי רכב הנהגת פגע פגיעת חזית-אחור ברכב התובעת וכי נגרם לו נזק קל אשר תוקן בהתאם למבואר באותה חשבונית.

     

28. בד בבד אעיר כי מצאתי לדחות חלק מטיעוני ב"כ התובעת ככאלה המחזקים את מהימנותה. מהימנות התובעת אינה מוטלת בספק על אף דחייתי טיעוניו אלה:

    בניגוד לנטען, הנהגת לא אישרה את קרות התאונה, אלא אך ציינה כי היא לא נדרשה בעבר להכחישה. העובדה כי לא הוגש תצהיר מטעם הנהגת חסרת נפקות לשבט או לחסד לצורך ההכרעה שלפניי. האמור בתיעוד הרפואי אמנם מתיישב עם גרסת התובעת אך אין בו כשלעצמו כדי להטות את הכף שכן מדובר בדברים שנמסרו מפיה שלה. סירוב הנהגת לשתף פעולה גם עם סוכנת הביטוח אמנם מתיישב עם טענות התובעת אך גם בו (ובהתעלם כי הוא מבוסס על עדות מפי השמועה) אין כדי להכריע את הכף.

    מצאתי להתייחס כאמור לטיעונים אלה אך למען ניקיון הדעת, תוך הדגשה כי אין בדחייתי אותם כדי לגרוע כמלוא הנימה מקבלתי את עדות התובעת כמהימנה.

     

29. קבלתי את עדות התובעת כמהימנה ממילא מלמדת על דחייתי את גרסת הנהגת. אין בידי לקבוע כי גרסתה בהכרח שקרית. גם אם הנהגת נעדרת רווח כספי כתוצאה ממתן גרסתה יתכן כי עצם ההכרה באחריותה אינה קלה עליה. בד בבד לא ניתן לשלול את האפשרות כי הנהגת לא חשה בתאונה על אף שאירעה. אין מי שידו באש כמי שידו במים, ובעוד בלתי סביר כי הצד הנפגע לא חש כלל בפגיעה שאירעה, האפשרות כי הצד הפוגע לא יחוש בה סבירה מעט יותר. מקל וחמר נכון הדבר בנסיבות בהן מהירות הנסיעה הייתה איטית והמכה לא הייתה מאד חזקה, כנלמד מטיב הנזק.

    אלא שכל זאת צוין מעבר לנדרש, שכן יהיו אשר יהיו מניעי הנהגת, מצאתי לדחות את עדותה כאמור כבלתי מהימנה.

     

30. הנתבעת נמנעה מלהעיד את בן זוגה של הנהגת ולהימנעותה זו נודעת משמעות ראייתית לחובתה. הסברי הנהגת והנתבעת גם יחד לעניין זה דחוקים ולא מצאתי לקבלם. הנהגת העידה כי בן זוגה זוכר היטב את האירוע. גם אם הייתה מניעה כלשהי מהבאתו לאולם, לא הוגשה כל בקשה לדחות את מתן עדותו ו/או לקיימה בהיוועדות חזותית. הימנעות זו פוגמת בתזת הנתבעת ומחזקת בד בבד את גרסת התובעת.

     

31. לא מצאתי כי יש בטיעוני הנתבעת כדי לגרוע ממהימנות התובעת. הנתבעת העלתה טענות שונות שאין בהן, אף לא בהצטברן יחד, כדי לשנות ממסקנותיי לעיל ולהלן. המדובר ברצף טענות חסרות משקל או אף נעדרות רלבנטיות, להן אתייחס להלן.

     

32. הנתבעת טענה כי לתובעת אינטרס כספי בכך כי עדותה תתקבל כמהימנה ועם זאת לא מצאתי במה שונה ממנה הנתבעת לעניין זה, שכן היא בעלת אינטרס זהה, שלא לשלם. הנהגת טענה כי המרחק בין כלי הרכב היה כחצי מטר ואולם עיון מדוקדק בתוכן עדותה מלמד כי לא ברור האם לשיטתה היא יצאה מרכבה מייד לאחר יציאת התובעת ואז הבחינה במרחק זה או שמא מדובר במרחק שנוצר לאחר הזזת כלי הרכב (ויוזכר כי העדות שוחחו לאחר הזזת כלי הרכב, על פי עדותה) או שמא המרחק נוצר לאחר הפגיעה ואין בו כדי לשקף את היעדרה.

     

     

     

33. טענת הנהגת לפיה רכבה היה מוטה שמאלה אינה מאיינת כשלעצמה את הפגיעה בחלק הימני-אחורי של רכב התובעת. אין האחד מוציא מתחולה את האחר.

     

34. הנתבעת טענה כי יש לזקוף לחובת התובעת את אי העדת הוריה באשר לנזק לרכבה. בניגוד לנטען ע"י הנתבעת, התובעת לא ציינה כי מי מהוריה הבחין בנזק. באשר לאם, התובעת העידה (פ' עמ' 18 שו' 7 ואילך) כי היא הגיעה לאימה ו... "היא ראתה, קראה לאבא שלי שייקח למיון...". דבריה הובנו על ידי כך שכוונתה הייתה כי אימה ראתה אותה, ולא את רכבה. כך נלמד גם מהמשכו של המשפט. לא רק שאם התובעת לא ציינה דבר בתצהירה באשר לרכב, הנתבעת נמנעה מלבחון סוגיה זו וחלף לשאול שאלת הבהרה המשיכה בשאלה בלתי רלבנטית באשר לגילה של התובעת.

     

35. בקשת הנתבעת להסתמך על המילה "ראתה" בנסיבות אלה אינה ראויה אם כן, ולא אוסיף. הוא הדין באשר לאב: בסע' 34 לסיכומיה ציינה הנתבעת כי "(ו)ייתכן שנתקל ברכב בתו"- אלא שגם כאן נמנעה הנתבעת מלשאול דבר מה בקשר לכך וממילא אין די בהעלאת טענה בעלמה. לא כך מצופה ממבטחת לבסס את העדר חבותה כלפי מבוטחתה.

     

36. עוד ציינה הנתבעת כי התובעת לא ציינה את המיקום המדויק של הפגיעה ברכבה. כבר מצינו לעיל כי המדובר היה בפגיעת חזית אחור ולא מצאתי כיצד העדרו של דיוק נוסף מעבר לכך משליך על העדר מהימנות התובעת.

     

37. כך הדבר גם באשר לתיקון הרכב בחלוף 41 יום מהתאונה או אי הצגת החשבונית המקורית או דו"ח שמאי ע"י התובעת. אין הדבר מלמד דבר לחובת התובעת ולמעשה הנתבעת אף לא הצביעה מדוע מוצדקת קביעה הפוכה. הוא הדין באשר לטענה בדבר מתן תשובות סותרות כביכול ע"י התובעת באשר לביטוח הרכב. התרשמתי כי התובעת אכן אינה זוכרת לאשורם פרטים שונים ועם זאת גרעין עדותה גם בסוגיה זו נותר איתן.

     

38. לכל היותר עלה בידי הנתבעת לבסס כי התובעת לא התנהלה באופן המיטבי לכאורה לצרכיה שלה. עם זאת גם אם בחרה לתקן את רכבה במוסך בעלות גבוהה יותר מזו בה הייתה נושאת לו הגישה תביעת ביטוח אין בכך כדי להצביע על העדר מהימנותה (יוזכר כי הטיפול במוסך ממילא כלל תיקון פגימה שאינה קשורה בתאונה).

     

39. הנתבעת כינתה "מעשה שטן" את הטענה לפיה הנהגת סירבה לשתף פעולה עם סוכנות הביטוח של התובעת ואולם הדבר מתיישב היטב עם עדות הנהגת בדבר סירובה למסור פרטים לתובעת לאחר התאונה. דווקא תשובות התובעת בסוגיות כגון אי ידיעתה באשר לגובה הפרמיה וכיוצ"ב מלמדות על אודות כנות עדותה. לא ברור כיצד האמור מבסס טענת

     

    מרמה. הוא הדין באשר לטענה לפיה התובעת בחרה לתקן את הרכב במוסך גם לאור נזק מקדימה שאינו קשור בתאונה. התובעת ציינה נתון זה מיוזמתה (פ' עמ' 16, שו' 16).

     

40. הנתבעת הלינה גם על כך כי האם לא העידה; הנהגת לא נתבעה; הרכב לא צולם בסמוך לאחר התאונה והמומחה בתחום האורתופדיה ציין בחוות דעתו כי המידע שהתקבל מפי התובעת סובייקטיבי. לא מצאתי מה מבין כל אלה מבסס טענת מרמה. תצהיר האם נמשך בהעדר רלבנטיות והנתבעת לא ביקשה להעידה כעדת הגנה. העובדה כי הנהגת לא נתבעה אינה מלמדת דבר לענייננו. אי צילום הרכב אינו רלבנטי לאור קיומה של החשבונית וגם הנהגת בתורה נמנעה מלצלם את רכב התובעת. באשר לאמירת האורתופד לא ברור מה נפקות לה ובאיזו אמירה חלופית היה די כדי להניח את דעת הנתבעת.

     

41. לבסוף נטען כי התובעת אינה אמינה שכן במענה לשאלה מדוע לא צילמה את הרכב השיבה הן כי היא הייתה מזועזעת, הן כי סברה שדי למשטרה ברישום מספר הרכב והן כי הטלפון נשאר ברכבה. יגעתי ולא מצאתי מדוע מי מבין תשובות אלה מאיינת את חברתה ומדוע יש בהן כדי לבסס טענת מרמה. ניתן רק לשער כי לו השיבה התובעת תשובה אחת מבין אלה לבדה לא היה בכך כדי לגרוע מטענות הנתבעת.

     

42. לבד מהסתמכות על עדות הנהגת, נמנעה הנתבעת מלקיים בדיקה כלשהי על מנת לבחון שמא היא חבה כלפי התובעת. לא נטען כי בוצעה חקירה כפי שנעשה הדבר לא אחת, או כי נעשה ניסיון כלשהו, בזמן כלשהו, לבחון את רכב התובעת או רכב הנתבעת לאחר התאונה על מנת לאמוד את הפגיעות והנזקים.

     

    לא עלה בידי הנתבעת להביא ראיות שיש בהן כדי להדוף את נטל הראיה המשני שהונח לפתחה ע"י התובעת.

     

43. סופם של דברים הוא כי עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות כי דין תביעתה להתקבל וכך אני מורה.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    סוף דבר

    התביעה מתקבלת אפוא. על יסוד הסכמת הצדדים בשאלת הנזק אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת את נזקה בסך 330,000 ₪, החזר אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, י' אדר א' תשפ"ד, 19 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.