אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד העוסק בבעלות במקרקעין וטענת ההתיישנות

פס"ד העוסק בבעלות במקרקעין וטענת ההתיישנות

תאריך פרסום : 08/06/2021 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי נצרת כבית-משפט לערעורים אזרחיים
17340-04-20
01/06/2021
בפני השופטים:
1. הבכיר שאהר אטרש - אב"ד
2. ערפאת טאהא
3. תמר נסים שי


- נגד -
המערערת:
א.ע
עו"ד זידאן טאטור
המשיב:
ב.א
עו"ד מג'די עאבד ואח'
ערעור

השופטת ת' נסים שי:

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כ' השופטת ר' גורביץ) מיום 29.02.2020 (תמ"ש 21536-06-16), במסגרתו התקבלה תביעתו של המשיב להצהיר כי תת חלקה 1/** בגוש ***** מאדמות ****, לרבות כל אשר הוצמד לה, שייכת למשיב ותירשם על שמו ובבעלותו, ואילו תת חלקה 2/** וכל אשר הוצמד לה, הינה בבעלות המערערת.

 

רקע עובדתי

  1. חלקה ** בגוש ***** ב.... (ולהלן: החלקה) הייתה שייכת למנוח ח.א ז"ל (להלן: "האב המנוח"). המנוח הינו אביהם של המשיב ואחיו, מר ס.א, שאף הוא הלך כבר לבית עולמו (ולהלן: "האח המנוח"). המערערת הינה אלמנת האח.

 

  1. המערערת והמשיב מתגוררים שניהם במבנה הבנוי בחלקה, הכולל שתי דירות, אחת מעל השנייה, וחצר. המשיב מתגורר בקומה הראשונה והמערערת בקומה השנייה.

 

  1. המנוח ערך צוואה מיום 20.6.1974, במסגרתה ציווה את החלקה בחלקים שווים לשני בניו – המשיב ואחיו.
  2. ביום 14.2.1976 ערך המנוח תצהיר מתנה בפני עו"ד, ובו הצהיר כי הוא נותן במתנה לאחיו של המשיב את הדירה בקומה העליונה של המבנה, לרבות גג המבנה, ואת הדירה הנמצאת בקומת הקרקע, הכוללת שטח האדמה, למשיב. שטח כניסת שתי הקומות נשאר משותף לשני האחים (להלן: "הסכם המתנה"). על הסכם המתנה דיווח המשיב לרשויות המס ביום 18.2.1976.

 

  1. בהמשך, יזם האב המנוח רישום הבית כבית משותף. צו רישום הבית המשותף נחתם ונרשם ביום 26.7.1979, באופן בו חלקת משנה 1/** כוללת את דירת המשיב שבקומת הקרקע, ששטחה 100.25 מ"ר, לה הוצמדה חלקת אדמה בשטח של 731.63 מ"ר, וכן שתי מרפסות.

חלקת משנה 2/** כוללת את דירת המערערת בקומה העליונה, בשטח של 118.74 מ"ר, לה הוצמד גג הבית בשטח של 127.6, חדר מדרגות ושטח קרקע ששטחו 50.02 מ"ר.

 

  1. האב המנוח הלך לעולמו ביום 11.1.1983.

 

  1. ביום 5.4.1984 נרשמה צוואתו בטאבו, באופן שבו המשיב ואחיו (וכעת המערערת) הינם בעלים בחלקים שווים בשתי תתי החלקות.

 

  1. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חלוקת שימוש במבנה – קרי בדירות עצמן. עם זאת, כאשר ביקש המשיב להסדיר את הרישום על פי תצהיר המתנה שערך האב המנוח, הוא נתקל בסירובה של המערערת, אשר לטעמה - הצוואה היא שגוברת לעניין חלוקת הזכויות, ותביעת המשיב להכיר בזכותו על פי המתנה התיישנה. מכאן התביעה בהליך קמא.

 

פסק הדין בבית המשפט קמא:

  1. בית המשפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת לצורך סילוקה של התביעה. לקביעתו, המועד בו נודע למשיב על רישום צו קיום הצוואה אינו מכריע את הכף. שכן, אף שחלפו 25 שנה מאז רישום הצוואה, אין בכך כדי ללמד על ויתור ומחילה מצד המשיב על זכויותיו לפי הסכם המתנה. בעניין כאן, תקופת ההתיישנות לא חלפה כל עוד לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים בעניין השטחים המוצמדים, ולא נדרש מהמשיב לעמוד על זכויותיו מכוח הסכם המתנה ורישום הבית המשותף. המחלוקת, כך לקביעתו,  נולדה אך בסמוך להגשת התביעה. מכאן, ובהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה לא התיישנה.
  2. לגופו של עניין, מדובר בסכסוך הנוגע להיקף עזבון האב המנוח, וזאת נוכח טענת המשיב להחרגת החלקה שניתנה לו ולאחיו ז"ל במתנה על ידי המנוח. אכן, אדם אינו יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ושאלות בנוגע לתוקפם של הסכם או מתנה אינן נדונות בהליך הוצאת צו קיום צוואה, שהינו צו המצהיר מי הם זוכיו של הנפטר ומה שיעור חלקם.

 

בעניין כאן, המנוח ערך את תצהיר המתנה לאחר הצוואה. במסגרת התצהיר נתן לכל אחד מהצדדים חלק ספציפי מהחלקה, תוך תיאור גבולותיו. בהמשך אף פעל לרישום בית משותף, באופן התואם את תצהיר המתנה. הבעלות בחלקות המשנה נרשמה על שמו, הואיל ובאותו זמן היה עדיין רשום כבעלים במלוא החלקה, אף כי מכוח תצהיר המתנה כבר לא היו לו כל זכויות בחלקה. רישום הבית המשותף על ידי המנוח נעשה כדי לאכוף את התחייבותו מכוח תצהיר המתנה, וכדי לייחד כל אחת מהדירות שבבית הבנוי על החלקה וכל אשר הוצמד לאותה דירה.  

 

  1. טענת המערערת כי אין תוקף לעסקת המתנה לפי סעיף 13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), בהיותה עסקה בחלק מסוים במקרקעין, נדחתה. בית המשפט קמא אימץ את עמדת המשיב, לפיה עסקת המתנה תקפה לגבי הדירות והמוצמד אליהן מכוח חזקה ושימוש ועם רישום הבית המשותף. לאחר מכן, הושלמה העסקה מבחינת חלוקת הזכויות הקנייניות באופן שהביא לנתק קנייני ביניהן, כך שכל אחת מהן הינה מושא נפרד לבעלות.

 

עיקר טענות הצדדים -

  1. המערערת טוענת כי הבעלות בתתי החלקות 1/** ו- 2/** הנה משותפת לשני הצדדים באופן המקיים את הוראות צוואת המנוח, ועל בית המשפט קמא היה לדחות את התביעה הן במישור הדיוני מטעמי התיישנות, והן במישור המהותי, בהתאם להוראות חוק המקרקעין.

 

במישור הדיוני – מאז עריכת תצהיר המתנה ביום  14.2.1976 חלפו 40 שנה. מכאן, שעילת התביעה התיישנה בחלוף 25 שנה. בעניין כאן אף לא צורף ייפוי כוח בלתי חוזר, שככל שהיה מצורף היה בו כדי להביא לחישוב שונה. גם בהנחה שמועד החישוב החל עם רישום הצוואה כבר חלפו למעלה מ – 25 שנה, כך שאף מועד זה מביא לסילוק התביעה על הסף מטעמי התיישנות.

המערערת טוענת כי חזקה על המשיב שידע על רישומה של הצוואה, שכן הודה שביצע עסקאות בהתבסס על הוראותיה. ממילא חלה ידיעה קונסטרוקטיבית אודות תכנו של פנקס הזכויות. לפיכך, את טענתו בדבר מועד ידיעתו כמאוחרת לרישום, יש לדחות. למצער, היה על המשיב לעמוד בנטל להוכיח את מועד הידיעה בפועל. בהתאם לכך, ביקשה לקבוע כי המועד הקובע הוא מועד הרישום בפועל ולא אחר. בנסיבות אלה, ומשלא נערך בירור עובדתי, היה על בית המשפט לדחות את התביעה מטעמי התיישנות. קביעתו כי המחלוקת נולדה בסמוך לתקופת הגשת התביעה, אינה מבוססת, ואף אינה מתיישבת עם ההסדר הדיוני לפיו עניין השימוש בהצמדות לא היה מוסכם.

 

במישור המהותי, המערערת עמדה על כך שהיה מקום לקבוע כי עסקת המקרקעין אינה יכולה לסכון נוכח הוראת סע' 13 לחוק המקרקעין. עסקינן בחלקה הכוללת מבנה אחד אשר לא ניתן לבצע עסקה בחלקיו, ולא ניתן היה "להכשיר" רטרואקטיבית את המתנה באמצעות רישומו המאוחר של הבית כבית משותף.

 

  1. המשיב מצדו סומך ידיו על פסק הדין קמא ומבקש שלא להתערב בו. לטענתו, הוא ואחיו ז"ל פעלו משך השנים בהתאם למתנה, אשר פועלה הושלם עם רישום הבית כבית משותף. כל אחד מהאחים החזיק והשתמש בחלק שיועד לו על פיה, ועל פי חלקו בצו הבית המשותף.

 

מדובר במתנה מוגמרת, אשר הוציאה מתכולת נכסי העיזבון את החלקה הנ"ל. משכך, אין נפקות לצוואה שנרשמה, ורישומה נעשה שלא כדין, בחוסר תום לב ובמרמה. עוד שב וטען כי לא ידע על רישום הצוואה, והמחלוקת בין הצדדים נולדה בסמוך להגשת התביעה, לאחר שהמערערת ביקשה להשתלט על קרקע שיועדה והוצמדה לדירתו. קביעות בית המשפט קמא בהקשר זה הינן קביעות עובדתיות, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן.

 

כך אף יש לדחות את טענת המערערת כי מדובר בעסקה חסרת תוקף, לפי שנעשתה לגבי חלק מסוים מהמקרקעין. זאת, מאחר שהאב המנוח פעל להשלמת הרישום, על מנת לאפשר מימושה ורישומה כדין.

המשיב מוסיף כי המערערת, אשר כמוהו קיבלה זכויותיה מכוח המתנה, אינה יכולה לטעון להתיישנות בדומה לטענה שמשמיע צד ג', אשר רכש בתמורה ובתום לב. לטענתו, קיימת נאמנות קונסטרוקטיבית. על כן, תקופת ההתיישנות חלה, אם בכלל, רק מהרגע בו כפרה בזכותו בתת חלקה 1/**, עליה בקשה להשתלט.

 

דיון והכרעה

  1. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טיעוני הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דינו של הערעור להידחות.

להלן אפרט טעמיי.

 

  1. אפתח בכך שבית המשפט קמא לא קיים בירור עובדתי ולא שמע ראיות, וזאת נוכח הסכמת הצדדים אודות "מועדים, אמיתות מסמכים משפטיים ולגבי חלוקת השימוש בכל הנוגע לדירות אבל לא להצמדות". הוסכם כי המחלוקת תוכרע על ידי הגשת סיכומים בכתב. בהינתן מתווה זה, הכריע בית המשפט קמא על יסוד הטיעונים כפי שנפרסו בכתבי הטענות, על צרופותיהם, והמסמכים שהוצגו.

 

בית המשפט קמא קבע כי המחלוקת נולדה בתקופה הסמוכה להגשת התביעה. את קביעתו זו סמך על מכתב ההתראה ששלח המשיב למערערת, על העובדה שזו האחרונה אישרה את חלוקת השימוש (בדירות) אף שטענה שחלוקה זו אינה מקנה זכויות קנייניות, וכן על כך שבעצמה לא טענה כי הסתמכה על וויתור של המשיב על זכויותיו או שינתה את מצבה לרעה.

כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שקובעת הערכאה הדיונית. בהינתן המתווה הדיוני עליו הוסכם, נוכח טיעוני המשיב בדבר השתלשלות העניינים והעובדה כי המערערת עצמה מיקדה טיעוניה בהליך קמא בטענת ההתיישנות בלבד ולא הוסיפה עובדות או ראיות, לא ראיתי כי נפלה שגגה כלשהי בקביעות אלה, וממילא לא נמצא לי נימוק לסטות מכלל אי ההתערבות.

 

  1. ולגופו של עניין, כאמור, האב המנוח הותיר אחריו צוואה. אמנם, צוואה זו לא צורפה להליך קמא (צורפה כנספח לתשובה לערעור ללא תרגום). עם זאת, בין הצדדים לא היה חולק על כך שהאב המנוח ציווה במסגרתה את רכושו לשני בניו בחלקים שווים. לאחר עריכת הצוואה, האב המנוח ערך תצהיר מתנה בפני עו"ד, במסגרתו הצהיר כי את זכויותיו בחלקה הוא מעניק לשני הבנים באופן שהדירה העליונה תהא לבן ס.א, כשהיא כוללת את גג הבית בו יהיה חופשי להשתמש ללא עוררין, לרבות לבנות עליו, ואילו את הדירה בקומה הראשונה, הכוללת את האדמה השייכת לה, הוא נותן לבנו המשיב. עוד הוסיף והצהיר כי את המתנה נתן ללא תמורה, וכי לאחריה לא נותרה לו כל זכות בחלקה זו.

 

לאחר שערך את תצהיר המתנה הוסיף האב המנוח ויזם רישום בית משותף בחלקה. הדירות אשר הוענקו לבנים נרשמו כיחידות נפרדות, באופן המתיישב עם המתנה שנתן. בית המשפט קמא קבע כי מדובר בהמשך ישיר ומתבקש לאכוף את התחייבותו מכוח תצהיר המתנה, ואף מסקנה זו מקובלת עלי. רישום הדירות כמושא לבעלות עצמאית, נותן הלכה למעשה את הביטוי הקנייני למתנה שנתן, באופן שיאפשר את חלוקת החלקה כפי שביקש לעשות בתצהיר המתנה לבנים.

 

למעשה, אין מחלוקת כי הצדדים פעלו על פי המתנה. כל אחד מהבנים התגורר בדירה שיוחדה לו, והתובע אף דיווח על המתנה בפני רשויות המס. טענת המערערת הנוגעת לאי הסכמה מצדה לשימוש "בהצמדות" (ככל הנראה כאות לאי הסכמה כזו או אחרת בנוגע לחלוקה שבוצעה) לאחר שהדירות, על הצמדותיהן, רשומות כבר בלשכת רישום המקרקעין, לא יכולה לשאת בחובה תוכן בעל תוקף משפטי כלשהו. משנרשמו הדירות במרשם הרי ש"הסכמה" בקשר להצמדות לא היא הנותנת וממילא אינה רלוונטית כלל.

 

  1. אף שהזכויות לא נרשמו על שם הבנים אלא נותרו רשומות בשמו של המנוח (עד לרישום הצוואה), הרי שהמערערת לא טענה בהליך קמא, ואף עתה אינה טוענת, כי המנוח חזר בו מהמתנה שנתן. אמנם, בכתב הגנתה העלתה טענה כי לא הייתה מודעת למתנה, ואולם בהמשך הסכימה לכלל המסמכים שהוצגו, ואף לא חזרה על טענה זו בסיכומיה. כל טענה כאמור ככל שהייתה, נזנחה.

 

כידוע, הואיל והמנוח לא חזר בו מהתחייבותו ליתן את המתנה, הרי שגם יורשיו אינם רשאים לעשות כן. כך נקבעו הדברים בע"א 2698/00 ג'ירייס נ' פהמי (מיום 23.4.2001):

         "המתנה שהתחייב המנוח ליתן למשיב 1 לא הושלמה, משהזכויות במקרקעין שביקש להעביר לא נרשמו על שם המשיב 1 בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 7 לחוק המקרקעין). אלא שהמנוח לא חזר בו מן המתנה, ויורשיו אינם רשאים לחזור מן המתנה במקומו הוא (ראו ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 וע"א 2555/98 הרב אליהו אברג'יל נ' עזבון המנוח בן יאיר ז"ל ואח', תקדין-עליון 99(3) 455 מפי השופט י' אנגלרד). כיוון שכך, תקפה ההתחייבות ליתן מתנה גם לאחר מותו של המנוח, וניתן יהיה להשלימה, אם יינקטו הצעדים הדרושים, על פי חוק המקרקעין.

מכל מקום, לא יכול היה המנוח להוריש בצוואה שערך יותר ממה שיש לו, ועל כן הנכסים שהוריש כפופים להתחייבות שאין לחזור ממנה. זכותם של המערערים תהא כפופה להתחייבות שנתן המנוח".

 

במסגרת תצהיר המתנה הצהיר האב המנוח כי את המתנה נתן לבניו ללא תמורה, וכי לאחר שניתנה לא נותרה לו כל זכות בחלקה. קרי, החלקה נגרעה מצבר נכסיו. בנסיבות העניין, נכון קבעה השופטת קמא כי המנוח לא יכול היה לצוות רכוש שאינו שלו. יתרה מכך, וזאת בבחינת עיקר לצורך עניין זה, לפי שהרכוש אינו שלו עוד, הרי שאין ברישום הצוואה בשנת 1984 כדי ליצור זכויות יש מאין אצל הצדדים, ואין המערערת (או אחיו המנוח של המשיב) רשאים ליהנות מזכות כאמור.

 

  1. המערערת לא ביקשה בהליך קמא להסביר מדוע נרשמה הצוואה כפי שנרשמה בסמוך לפטירת האב המנוח. אלא, היא מיקדה טיעוניה בהיבט הטכני בלבד של טענת ההתיישנות, ומנתה את השנים מאז המתנה ומאז הצוואה. המשיב מצדו טען כי לא היה מודע כלל לרישום בטאבו אלא בסמוך להגשת התביעה. כן הוסיף וטען למרמה ולחוסר תום לב מצד האח אשר הביא לרישומה. בית המשפט קמא לא הכריע בטענות אלה של המשיב, אלא קבע כי מועד הידיעה אינו מכריע את הכף. אכן, ספק אם היה המשיב יכול להסתמך על טענה זו לצורך דחיית טענת ההתיישנות, וזאת משלא עשה לבדוק את המרשם על פני השנים מאז מתן המתנה. ככל שכיוון בטענותיו להוראת סע' 8 לחוק ההתיישנות, אזי כבר נקבע כי "ההתיישנות אינה מחכה לראיות" ולא מעשיו או מחדליו של התובע הם שקובעים מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, אלא יכולתו האובייקטיבית לגלות את המידע הרלוונטי בכוחות עצמו" ע"א 2159/19 אהרון דיוה נ' אורי סבן (מיום 9.3.20.)). לדידי, מסיבה זו גם לא ניתן לקבל את טענתו לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית (טענה שלא פורשה דיה על ידו ולא הובהר כלל מיהו לטעמו הנאמן – האח או העיזבון באמצעותו), וזאת מהטעם שככל שניתן לראות בעיזבון כנאמן בהקשר כאן, הרי שברושמו את הצוואה בשנת 1984, כפר למעשה האח המנוח בנאמנות, עובדה שהייתה (או יכולה הייתה להיות בזהירות סבירה) בידיעתו של המשיב.

 

  1. עם זאת, הגם שעילת התביעה נולדה עם מתן המתנה ואפילו היה מקום לקבוע כי נולדה עם רישום הצוואה, אזי איני סבורה כי התביעה התיישנה. המשיב בסיכומיו טען (בין היתר) כי הודאת בעל דין בזכויות האחר מפסיקה את מרוץ ההתיישנות (סע' 20 לסיכומים) ונראה כי בכך כיוון להוראת סע' 9 לחוק ההתיישנות.

 

סע' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע כי "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". (ההדגשה שלי – ת.נ.ש.).

בעניין כאן, אין חולק שהצדדים עושים שימוש בדירות כפי שהוענקו להם מזה עשרות שנים, וזאת בהסכמה מפורשת שלהם (ראו אישורם בדבר חלוקת השימוש בדירות בדיון), אף לאחר רישום הצוואה, שלכאורה מחלקת את הזכויות באופן שונה ומתריס לעומת המתנה. אי לכך, שימוש זה מהווה, לכל הפחות, משום "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" על ידי המערערת, באופן שיש בו כדי לבלום את מרוץ ההתיישנות. ודוק, טענת המערערת כעת להעדר הסכמה לעניין ההצמדות אשר נטענה בעלמא, ממילא אינה רלוונטית נוכח רישום הדירות, ואין בה כדי למעט מנוהגה על פני השנים על פי המתנה.

כאמור, בית המשפט קמא קבע כי המחלוקות ביחס לשימוש נולדו אך לאחרונה ובקביעה זו, כפי שכבר פורש לעיל, אין להתערב. 

  1. גם לטענת המערערת כי לא ניתן להכיר בעסקת המתנה או להכשירה בדיעבד, שכן זו עומדת בניגוד להוראת סע' 13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, אין לשעות. אין כל מניעה מהקניית זכויות בחלק פיזי מסוים בנכס בשלב האובליגטורי, כפי שנעשה בעניין כאן. כבר נקבע כי "לשון סע' 13 לחוק המקרקעין היא ברורה וחד משמעית, והיא אוסרת על הקניית זכות בחלק פיזי (להבדיל מחלק מתמטי) של יחידה קניינית נתונה. ודוק: ההגבלה האמורה חלה רק על השלב הקנייני. בשלב האובליגטורי אין כל מניעה להתחייב להקנות חלק פיזי מסוים בנכס אף אם בעת לידתה של ההתחייבות ביצועה בפועל אינו אפשרי" (ע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר ואח'3.2009) ראה גם ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי מב (2) עמ' 411).

 

  1. לסיכום – לנוכח האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪.

 

 

 

תמר נסים שי,

שופטת

 

השופט טאהא:

  1. מסכים אני עם התוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת תמר נסים שי, כי דין הערעור להידחות תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט כפי שהוצע על ידה. מסכים אני אף לעיקר חוות דעתה בכלל הסוגיות שעמדו על הפרק, למעט בסוגיית ההתיישנות. בעניין זה מקובלת עליי הקביעה כי דין טענת ההתיישנות להידחות אך מטעמים שונים מהטעמים שפירטה חברתי בפסק דינה. אינני מסכים עם הקביעה, כי העובדה שהשימוש בפועל שעשו הצדדים בנכס תאם את הסכמי המתנה מהווה הודאה במקצת הזכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1985. חזקה ושימוש יכולים לנבוע ממקורות שונים, כגון שכירות, רשות בלתי הדירה או אפילו פלישה שלא כדין למקרקעין של הזולת. על כן, עצם החזקה והשימוש במקרקעין אף אם הוא תאם לאורך שנים הסכם מכר או הסכם מתנה אינו מהווה "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" כדרישת סעיף 9 לחוק התיישנות. אוסיף עוד, כי החזקה והשימוש שהמערערת והמשיב עשו ועושים במקרקעין החלו לפני החתימה על הסכם המתנה, ובוודאי לפני העברת הזכויות על שם הצדדים בהתאם לצוואה. על כן, אילו ניתן לראות בשימוש שעושים הצדדים כהודאה במקצת הזכות, הרי שהודאה זו התגבשה לפני רישום הצוואה, וממועד ההודאה ועד היום, חלפה תקופת ההתיישנות. אינני סבור שניתן לראות בעצם השימוש שעושים הצדדים בנכס משום הודאה מתמשכת במקצת הזכות. קביעה מעין זו מביאה לחידוש  מרוץ ההתיישנות מדי יום באופן שאינו מאפשר התיישנות התביעה ללא קשר לקיומו של סכסוך בין הצדדים.

 

  1. על אף האמור, אני סבור כי דין טענת ההתיישנות להידחות מהטעם כי במקרה דנן נוצרו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין המנוח ובין המשיב ובין המערערת כמי שנכנסה בנעלי המנוח ובין המשיב. הפסיקה הכירה, בנסיבות מסוימות, בקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית אשר מביאה לדחיית תקופת ההתיישנות באופן שזו מתחילה להימנות ממועד הפרת חובת הנאמנות, או ממועד הכפירה בזכות ובקיומה של נאמנות. המקרים הקלאסיים שבהם הכירה הפסיקה בקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית אשר דוחה את מרוץ ההתיישנות כאמור הם המקרים שבהם נדונו יחסי מוכר-רוכש. נקבע, כי כאשר נחתם בין שני צדדים הסכם מכר מקרקעין, המוכר מקבל את מלוא התמורה בגין הנכס ואף חותם על ייפוי כוח בלתי חוזר, והרוכש מקבל חזקה מלאה בנכס, הרי מדובר למעשה בעסקה כמעט מושלמת, וכל אשר חסר לצורך השלמתה הוא העברת הבעלות באופן פורמאלי בלשכת רישום המקרקעין. במקרים אלה מחזיק הרוכש בזכות קניין שביושר בנכס, אשר יוצרת יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בינו ובין המוכר. על יחסי נאמנות אלה חלים דיני ההתיישנות החלים על נאמנות של ממש ובהתאם לדינים אלה, מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד הפרת הנאמנות או הכפירה בקיומה של נאמנות (ראו: ע"א 2159/19 אהרון דיוה נ' אורי סבן [פורסם בנבו] (9.3.2020); ע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (15.9.2010); ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נז(3), עמ' 49; ע"א 6906/00 ענבטאווי נ' דר, פ"ד נו(5), עמ' 280; ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן ז"ל נ' עיריית קרית אתא [פורסם בנבו] (17.10.2012).

 

  1. לענייננו, המנוח חתם על הסכם מתנה שלפיו הוא העניק לכל אחד מבניו דירת מגורים אליה הוצמדו חלקים מהרכוש המשותף. הוא אף דאג לרשום את הנכס שהעביר במתנה לבניו כבית משותף באופן שתאם את הסכם המתנה. אף החזקה והשימוש שעשו ועושים הצדדים בנכס תאם ותואם את הסכם המתנה שנכרת בין המנוח ובין בניו באופן מלא. בהתאם לגרסת המערערת בכתב ההגנה, בעת רישום הצוואה היא לא הייתה מודעת להסכם המתנה שנכרת בין המנוח ובין בניו ולטענתה נודע לה על הסכם המתנה סמוך להגשת התביעה. אין בפי המערערת טענה כי בעלה המנוח, אחיו של המשיב, כפר בחייו בתוקף הסכם המתנה, או ביקש בדרך אחרת למנוע את רישום הזכויות על פיו. עולה, אם כן, כי רישום הזכויות בנכס בהתאם לצוואה נעשה באופן פורמאלי, כאשר הרישום בא לשקף את הרישום שהיה עובר לפטירת המנוח, אם כי במקום המנוח נרשמו יורשיו כבעלים של הנכס. בנסיבות אלה, אין לראות בעצם רישום הזכויות בהתאם לצוואה משום כפירה בזכותו של המשיב על פי הסכם המתנה שנכרת בינו ובין המנוח. החתימה על הסכם המתנה, מסירת החזקה בנכס לבניו של המנוח, חלוקת השימוש בו בהתאם להסכם המתנה, ורישום הבית כבית משותף באופן שתאם באופן מלא את הסכם המתנה, כל אלה מלמדים כי רישום הצוואה נעשה באופן פורמאלי בלבד, וכי מתקיימים יחסי נאמנות בין המנוח ובין בניו ולאחריו בין המערערת כמי שנכנסה בנעלי המנוח מכוח הצוואה ובין המשיב. על כן, מרוץ ההתיישנות החל רק לאחר כפירת המערערת בזכותו של המשיב בהתאם להסכם המתנה וכפירה זו הייתה, בהתאם לקביעת בית המשפט קמא, סמוך לפני הגשת התביעה. על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.

 

 

       ערפאת טאהא, שופט

 

 

 

 

 

השופט ש' אטרש:

  1. התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בפסק דינו היא בעיני תוצאה נכונה וצודקת; משכך, אני מצטרף לעמדתם של חבריי כי יש להורות על דחית הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט.

 

  1. באשר למחלוקת שנתגלה בין חבריי בעניין ההנמקה לדחייתה של טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת במסגרת הגנתה, סבורני, כי ניתן לדחותה גם מכוח הודאתה של המערערת בזכות הבעלות של המשיב (ולא רק זכות ההחזקה והשימוש שלו) בקומה הראשונה של המבנה, קרי הודאה ב"מקצת הזכות" של המשיב, זאת בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958; וגם מכוח הנאמנות הקונסטרוקטיבית בין האחים, שהיו מודעים לקיומה של עסקת המתנה ולאופן העברת וחלוקת הזכויות ביניהם על ידי אביהם המנוח; משכך, הם היו מחויבים כצד לעסקת המתנה, מכוח חובת תום הלב וההגינות המוטלת עליהם, לפעול להשלמת קיומה ורישומה בהתאם לתצהירי הצדדים – כך שחלקת המשנה 1/** תיוחד למשיב ולחלקת המשנה 2/** תיוחד לאחיו, ס.א.

 

 

   שאהר אטרש, שופט בכיר         

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט פה אחד לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

 

אנו מתירים את פרסומו של פסק הדין ללא פרטים מזהים.

 

ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"א, 01 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

 

 

                                                              

 

 

 

 

 

שאהר אטרש,

שופט בכיר

 

 

ערפאת טאהא,

שופט

 

תמר נסים שי,

שופטת

 

 

 

    

                                                                               

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ