פס"ד העוסק בתביעה לדמי שימוש ראויים

לפניי תביעה לדמי שימוש ראויים בסך של 118,250 ₪, שהוגשה על ידי מר ה.ר  (להלן-"התובע") כנגד גרושתו הגב' ה.ט (להלן-"הנתבעת").

רקע עובדתי רלוונטי

1. התובע והנתבעת (להלן-"הצדדים") נישאו זל"ז כדמוי ביום 21.02.08 והתגרשו ביום 21.12.15.

1. במהלך חיי הנישואין, רכשו הצדדים במשותף דירה בישוב ++++ (להלן-"הדירה").

1. בין הצדדים התנהל הליך רכושי במסגרת תמ"ש 417-11-15 (להלן – "ההליך הרכושי") בגדרו מונו ב"כ הצדדים נכסים למכירת הדירה.

1. במסגרת הליך הכינוס, התקיימה ביום 19.07.17 התמחרות בה זכתה הנתבעת.

עיקר טענות התובע

1. מאז קיום ההתמחרות ועד למועד הגשת התביעה, מסרבת הנתבעת להעביר לתובע את חלקו בדירה ובכך מונעת את מימוש הדירה.

1. משך כל שנות השהות בדירה – מיום 02.06.14 - הנתבעת לא שילמה לתובע עבור השימוש הבלעדי בדירה. לאור התנהלות זו, מבקש עתה התובע לקבלת דמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה.

1. בדיון שהתקיים ביום 14.06.15 לפני כב' השופט כץ בהליכים אחרים בעניינם של הצדדים, העלה התובע את הצורך המיידי למכור את הדירה.

1. כבר מראשית דרכם של הצדדים, חייהם לא התנהלו על מי מנוחות והנתבעת נהגה כלפי התובע באלימות שהחריפה עם השנים ובמקרה אחד נדרשה התערבות משטרתית. לאור התנהגות זו, חיי התובע הפכו לגיהינום ולא נותרה בידיו בריירה אלא לעזוב את הדירה.

1. עם הגשת התביעה לפירוק שיתוף, גילה התובע את דעתו כי אינו מוותר על זכויותיו.

1. מהתובע נמנע השימוש בדירה והוא עותר לדמי שכירות ראויים בגין התקופה שבין 6.2014 – 1.2018 בסך של 118,250 ₪ וזאת בהתאם לשווי הדירה בסך של 5,500 ₪ לחודש (חלקו מתוך סך זה הוא 2,750 ₪), כאשר אבן בוחן לקביעת דמי השכירות היא מודעה מהאתר "יד 2" המצביעה על גובה דמי השכירות בישוב.

עיקר טענות הנתבעת

1. התובע עזב את הדירה ביום 02.06.14 לאחר שחתם ביום 01.06.14 על התחייבות לשאת בכל עלות המשכנתה ובדמי מזונות.

1. התובע הגיש תביעה לפירוק שיתוף ביום 01.11.15.

1. הנתבעת לא עיכבה את פירוק השיתוף בדירה, העיכוב נגרם עקב החלפת מותבים ובעטיו של התובע אשר סירב להתפשר עם הנתבעת.

1. לאחר ההתמחרות, הנתבעת, בשונה מהתובע, עשתה את כל שנדרש על מנת להוציא לפועל את מכר הדירה. התובע אף סירב לחתום על הסכם המכר ונדרשה הגשת בקשה בעניין זה. רק בעקבות בקשה זו, ביום 12.02.18 חתם התובע על הסכם המכר.

1. התובע עזב את הדירה לפני הגירושין. אין אמת בטענת התובע כי הוא עזב בעקבות האלימות. כעולה מכתב התביעה, חיי הצדדים ידעו עליות ומורדות מלכתחילה.
2. התובע עזב את הדירה מרצונו, לטובת מערכת יחסים עם אישה אחרת, מחוץ לחיי הנישואין, ולא בשל כל סיבה אחרת, והדבר הוכח בבית הדין הרבני. 

1. התובע עזב את הדירה מרצון, והוא לא זכאי לדמי שימוש ראויים.

1. מועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף – כשנה וחצי לאחר המועד בו עזב התובע את הדירה – מעידה על ויתור על דמי שימוש ראויים. הדבר נכון ביתר שאת לאור העובדה שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד בתקופה הרלוונטית.

1. הנתבעת הכחישה את גובה דמי השכירות.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים מצוי, בראש ובראשונה, בסעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") (זאת לצד חיוב מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ומכוח חובת תום הלב המוסדרת בס' 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ראו: תמ"ש 1006-06-11 מיום 1.5.13; תמ"ש 42381-01-14 מיום 7.12.14) הקובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין, ובלשונו:

" תשלום בעד שימוש שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

1. בית המשפט העליון בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס (פורסם בנבו, 20.01.1993) (להלן - "הלכת זרקא") סייג את החובה המוטלת עפ"י סעיף 33 לחוק המקרקעין וקבע, כי חובה זו קיימת, רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שמנע מייתר השותפים להשתמש אף הם במקרקעין.

1. הלכת זרקא – שממשיכה להנחות את בתי המשפט חרף הביקורת שנמתחה עליה ראו: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 09.04.2006) - מבוססת על ההנחה כי עזיבת בן הזוג את הדירה המשותפת, מהווה מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה וויתור על דמי שימוש.

1. לצד קביעה זו הכירה ההלכה הפסוקה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם" ראו: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני מיום 26.1.06 (פורסם בנבו).

1. נטל השכנוע עומד לפתחו של זה הטוען כי נמנע ממנו השימוש ראו: ע"מ (מחוזי ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (פורסם בנבו, 13.10.2002) ועל התובע דמי שימוש להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת, כדי לזכות בדמי שימוש ראויים ראו: תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 73931/98 ש. ק. נ' מ. ק. (פורסם בנבו, 05.07.2000).

1. בענייננו – התובע טוען כי הוא נאלץ לעזוב את הדירה מפאת האלימות של הנתבעת. התובע ניסה לבסס את האלימות הנטענת בעדותו לפיה הנתבעת העירה אותו בשעה עשר בלילה עם הצעקות ראו: ס' 6 לסיכומי התובע. בטענה זו אין ממש.

1. ראשית, גם אם המתואר בעדות התובע נכון הוא – מדובר באלימות, אם בכלל, חד פעמית ברף הנמוך ביותר. לא זו אף זו, התובע העיד בנקודה זו כי  "שבוע לפני הבנתי שאין סיכוי שאשאר" ראו: עמ' 13 ש' 3-5 לפרוט', במילים אחרות, רצון התובע לעזוב את הדירה התגבש לפני המקרה המתואר.

1. עוד ביקש התובע לתמוך את טענת האלימות בעדותו לפיה הגיש כנגד הנתבעת תלונה בגין האלימות ראו: ס' 24 לסיכומי התובע. התובע אומנם העיד על הגשת התלונה ראו: עמ' 14 ש' 28 לפרוט' אך לא הגיש אישור בדבר הגשת התלונה. כידוע הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו, תפעל לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גרסתו ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נ"ד (1) 539; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נ"ד (3) 107; ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז (2) 605; ע"א 465/88 הבנק למימון סחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651.

1. עוד טען התובע כי הנתבעת ביקשה להרחיקו מהדירה בשלושה אירועים נפרדים. הנתבעת העידה כי ביקשה את עזרתה של משטרת ישראל רק כאשר פעל התובע באלימות ראו: עמ' 17 ש' 11-13 לפרוט'.

1. התובע טען בסיכומים כי התלונות שהגישה הנתבעת הן בבחינת תלונות סרק ראו: ס' 6 לסיכומי התובע וכי הן לא הבשילו לכדי הגשת כתב אישום ראו: ס' 9 לסיכומי התובע. טענה זו לא הוכחה בראיות. ההפך הוא הנכון. העובדה כי המשטרה הרחיקה את התובע מהדירה ראו: סעיף 8 לסיכומי התובע, מלמדת על התרשמותה כי התובע פעל באלימות כלפי הנתבעת.

1. לפיכך, טענת התובע כי הוא נאלץ לעזוב את הדירה על רקע האלימות של הנתבעת, לא הוכחה בכל דרך שהיא.

1. מנגד, טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת היא כי התובע עזב את הדירה מרצון, לטובת חיים משותפים עם בת זוגו החדשה.

1. עיון בראיות מוביל למסקנה כי יש ממש בטענת הנתבעת.

1. ראשית, התובע העיד כי הוא עזב את הדירה בחודש יוני 2016 ראו: עמ' 13 ש' 35 עמ' 14 ש' 1 לפרוט'. את בת הזוג +++++ הכיר התובע כשנה לפני מועד עזיבת הדירה ראו: עמ' 14 ש' 15-16 לפרוט' והוא מתגורר עמה, עד היום, בדירתה ראו: עמ' 12 ש' 24 - עמ' 13 ש' 2 לפרוט'.

1.  שנית, התובע הצהיר בפניי בית הדין הרבני כי הוא אינו מוכן לשוב ולגור עם הנתבעת בשום אופן וכי הוא חיי עם אישה אחרת ראו: נספח ו' לסיכומי הנתבעת.

1. לפיכך, טענת הנתבעת כי התובע עזב את הדירה מרצון, הוכחה כדבעי.

1. על פי הפסיקה, גם אם בן זוג עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים ראו: בע"מ 9126/05 מיום 26.01.06 (פורסם בנבו).

1. בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 נפסק, בין היתר,  כי הגשת תביעה לפירוק שיתוף על ידי בן זוג שאינו מתגורר בדירה, היא גילוי דעת לכך שהוא אינו מסכים לשימוש ייחודי בדירה של בן הזוג השני וכי הוא אינו מוותר על דמי שימוש ראויים. לצד קביעה זו צויין כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק האם הנסיבות מצביעות על ויתור מצד בן הזוג שעזב את הדירה, על עיכוב מכוון בפירוק השיתוף או על עיכוב הגירושין על ידי בן הזוג שנותר בבית המגורים המשותף ראו: עמ"ש 3703-11-17 מיום 03.12.18 (פורסם בנבו).

1. בענייננו – על אף הגשת התביעה לפירוק השיתוף על ידי התובע, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בדמי שכירות ראויים.

1. ראשית, התביעה הרכושית (אשר כללה סעד של פירוק שיתוף בדירה) הוגשה בחודש נובמבר 2015 והצדדים התגרשו בחודש דצמבר 2015. במילים אחרות, הנתבעת לא ביקשה לעכב את פירוק השיתוף על דרך של סירוב להתגרש (דהיינו לא עתרה לשלום בית ולא ביקשה צו למדור ספציפי).

1. שנית, במסגרת התביעה הרכושית, נדונו עניינים רכושיים נוספים לרבות שאלת תוקפו של הסכם ממון שיש בהם כדי להשליך על פירוק השיתוף בדירה.

1. שלישית, התובע הוא זה שעיכב את התקדמות ההליך הכינוס והנתבעת נדרשה להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט ראו: נספח ד' לסיכומי הנתבעת.

1. רביעית, בסעיף 15 לכתב התביעה, הודה התובע כי רק "עתה" מבקש הוא למצות את זכויותיו בכל הנוגע לקבלת דמי שימוש ראויים.

1. לכאורה, נוכח עתירת התובע לקבל את דמי השימוש הראויים ממועד פתיחת הליך זה,  היה מקום להורות על חיוב הנתבעת בדמי השימוש הראויים ממועד הגשת התביעה.

1. ואולם, התביעה לדמי שימוש ראויים היא תביעה כספית. תביעה כספית טעונה פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה ובהמשך נדרש התובע להוכיח  את טענותיו באמצעות מסמכים ואסמכתאות הבאים לתמוך בעילת התביעה. נטל הבאת הראיות בהליך כגון דא מהותי ומכריע ראו: תמ"ש 38862-02-11 מיום 15.1.15 (פורסם בנבו).

1. צירוף אסמכתה מאתר "יד 2" באשר ל"גובה שכירות לדירה ביישוב" ראו: ס' 28 לכתב התביעה, איננו מהווה ראיה לגובה דמי השכירות בגין הדירה.

1. במצב דברים זה, היה מקום לעתור למינוי שמאי בהתאם לתקנה 258 יב לתקנות סדר הדין האזרחי. הדבר לא נעשה, ומשכך, אין מקום להידרש לתשלום של דמי השכירות ראו: תמ"ש 28890-04-13 מיום 31.3.17 (פורסם בנבו). 

1. בבחינת למעלה מן הצורך ייאמר כי התובע לא עתר למינוי השמאי בכתב התביעה וכידוע, בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ראו: ע"א 8566/06 אמריקה שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ מיום 08.11.09 (פורסם "נבו").
2. מכל הנימוקים דלעיל, התביעה נדחית.

1. לאור התוצאה, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 20,000 ₪. סך זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד ביצוע התשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום,  ט' אלול תשע"ט, 09 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.