פס"ד השפעה בלתי הוגנת וצוואה שנשתכחה

עניינו של פסק דין זה, הכרעה בשאלת תוקפה של צוואת המנוח ד"ר ע' ג' ז"ל (להלן: "המנוח"), צוואה בעדים מיום 6.7.77.

רקע עובדתי:

1. המנוח הלך לעולמו ביום 26.1.21, כבן 86 שנים.

    

2. התובעת הינה אשתו השנייה של המנוח; הנתבעים הינם שלושת ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה נ' י' ז"ל (להלן: "אמם של הנתבעים").

    

3. יצוין, כי המנוח נישא לאמם של הנתבעים בשנת 1967, והתגרש ממנה בשנת 1985.

    

4. בשנת 1993 המנוח נישא לתובעת והם היו נשואים במשך 28 שנים עד ליום מותו של המנוח.

    

5. יצוין, כי למנוח ולתובעת לא נולדו ילדים ולתובעת אין ילדים משל עצמה.

    

6. בכל תקופת נישואיהם התגוררו המנוח והתובעת יחדיו בבית מגורים ברח' ---הרצליה. יצוין, כי מדובר בבית מגורים בו התגוררו המנוח ואמם של הנתבעים. הצדדים חלוקים אודות מקורות המימון של בית המגורים, אולם אין חולק כי כחלק מהסכם הגירושין בין המנוח לבין אמם של הנתבעים, היא העבירה את חלקה בבית המגורים למנוח, כך שמלוא הזכויות בבית המגורים נרשמו על שם המנוח בלבד.

    

7. יצוין, כי לאורך השנים המנוח והתובעת חיו בזוגיות טובה וקרובה. גם כשמצבו הבריאותי של המנוח התדרדר, התובעת דאגה למנוח במסירות רבה עד ליומו האחרון.

    

8. כן, לאורך השנים בין המנוח לבין שלושת ילדיו שררו יחסים קרובים וחמים. המנוח אהב מאד את שלושת ילדיו ועשרת נכדיו שנולדו להם ברבות השנים והם השיבו לו אהבה והערכה רבה.

    

9. ביום 6.7.1997, כ- 4 שנים לאחר שהמנוח והתובעת נישאו, ערך המנוח צוואה בעדים בפני עו"ד נבנצל הנריק (להלן: "עורך הצוואה") וגב' צ'רנוברוצקי מרגריטה (להלן: "העדה הנוספת לצוואה"). להלן לשון הצוואה בה עניין לנו:

    

   צוואה

   אני הח"מ, ד"ר ע' ג' יליד X.X.1935, בעל תעודת זהות ישראלית מס' ...., אשר גר בהרצליה ...., מצווה בזה בדעה שלמה ורוח נכונה מבלי שום אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית, על רכושי שיישאר אחרי מותי כדלהלן:

   1. הנני מבטל בזה את כל הצוואות שעשיתי עד כה בלי יוצא מהכלל והנני מצהיר בזה שזו היא צוואתי היחידה.

   2. הנני נותן מהיום ואחרי אריכות ימי ושנותי את כל הוני ואת כל רכושי הן בכסף והן בשווה כסף, הן כל נכסי דניידי והן כל נכסי דלא-ניידי, הן זכויות המוקנות לי והן את אלה העתידיות והראויות להיות מוענקות לי הן בארץ והן בחוץ-לארץ עד ליום מותי, תביעות וניירות ערך מכל סוג שהוא וכל זכויות אחרות וכן כספים הנמצאים בבנקים, בכל בנק שהוא ולפי כל חשבון שהוא, זכויותי בדירה הידועה כ- בהרצליה, רח' ---- כולל התכולה אשר בדירה זו, לאשתי ב'-ג' מ' ת.ז. ......

   3. והנה התנתני בתנאי מפורש ושלם שכל עוד בחיים חייתי, רשאי אני לעשות בנכסיי וברכושי כרצוני ובכל עת וזמן שארצה לשנות את דבר צוואתי זו ולהוסיף עליה או לגרוע ממנה כמה שליבי חפץ או לבטלה כליל. אבל כל זמן שלא אשנה את דבר צוואתי זו ולא אבטלה כליל היא תעמוד בתוקפה ובחזקתה ובתוקף מלא בתור צוואתי.

   4. הנני מצהיר כי כל מה שכתוב בכתב צוואתי זה הוא לפי רצוני האחרון והגמור והנני דורש מכל קרובי ומכל אדם אחר לקיים את דבר צוואתי זו ולא לערער עליה מכל וכל והלוואי ויישמרו יקירי מכל רקע וימשיכו את חייהם בשלום ובשלווה.

      ולראיה חתימתי:

      בירושלים, ביום ב' לחודש תמוז שנת תשנ"ז למניין בריאת העולם; ולפי המניין הכללי ביום 6 לחודש יולי שנת 1997. ________

       

       

10. יצוין, כי הצוואה נחתמה על ידי המנוח בפני עורך הצוואה והעדה הנוספת לצוואה, אשר אישרו בחתימתם כי המנוח חתם בפניהם על הצוואה והצהיר שזו צוואתו.

     

11. ביום 26.1.21 הלך המנוח לעולמו.

     

12. ביום 4.2.2021 הוגשה הבקשה לקיום הצוואה לרשם לענייני ירושה.

     

13. ביום 9.4.21 הגישו הנתבעים כתב התנגדות לקיום הצוואה, במסגרתו טענו לקיומה של טעות של המנוח בעריכת הצוואה באופן שיש להוסיף לסעיף 2 סיפא הוראה של "יורש אחר יורש" לפיה הם היורשים השניים וכן לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח. ביום 3.6.21 הגישה התובעת כתב תשובה לכתב ההתנגדות.

     

14. ביום 3.1.22 הגישו הנתבעים כתב התנגדות מתוקן, במסגרתו הוסיפו את הטענה של "צוואה שנשתכחה". ביום 16.1.22 הגישה התובעת כתב תשובה לכתב ההתנגדות המתוקן.

     

15. התקיימו שלושה דיוני הוכחות במהלכם נחקרו העדים הבאים: ביום 30.5.22 נחקרו הנתבעים 1-3; ביום 31.5.22 נחקרו פרופ' י' פ' (בעלה של אחות אמם של הנתבעים ז"ל), גב' א' א', שכנה של המנוח, מר י' ע', חבר של המנוח, גב' ר' ג', אשתו של בן הדוד של המנוח מר ח' ג', בן הדוד של המנוח מר ח' ג', מר ע' ה', קרוב משפחה, מר א' ז', בעלה של הנתבעת 1 ומר י' ש' בעלה של הנתבעת 2 - כולם עדים מטעם הנתבעים; ביום 29.11.22 נחקרה התובעת.

     

16. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.

     

    עילות ההתנגדות:

     

17. הנתבעים הגישו התנגדות לקיום הצוואה בטענה לקיומה של טעות בצוואה בהתאם לסעיף 30 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") וכן בשל קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת על מנוח לערוך צוואה אשר מנשלת אותם מהעזבון בהתאם לסעיף 30 (א) לחוק הירושה.

     

18. כאמור, לאחר שהוגש כתב התשובה להתנגדות, הגישו הנתבעים כתב התנגדות מתוקן והוסיפו גם את הטענה בדבר "צוואה שנשתכחה".

     

    נטל ההוכחה:

     

19. כאמור, עסקינן בצוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה. עיון בצוואה מלמד כי לא נפל בה פגם מבחינת צורתה, ועל כן נטל השכנוע להוכחת אי אמיתותה מוטל על שכמם של הנתבעים ועליהם לשכנע בדבר התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותם.

     

    כללי:

     

20. כבר עתה ייאמר כי בהליך זה מתעורר קושי ראייתי רב שכן הנתבעים 1-3 בעצמם מודים כי המנוח לא שוחח איתם מעולם על ענייני צוואות וירושות ולא אמר להם כי הוא עשה צוואה והם אף לא ידעו על דבר קיומה של הצוואה, אלא לאחר פטירתו. כך, העידה הנתבעת 1: "אבא שלי לא אמר לי שהוא עושה צוואה, אני לא ידעתי בכלל. עד שהבנתי שהופקדה צוואה ברשם הצוואות, אני בכלל לא ידעתי שיש צוואה" (עמ' 7, ש' 8-10). גם הנתבע 3 העיד כי המנוח מעולם לא דיבר איתו על צוואה ולא ידע שהמנוח ערך צוואה, וכדבריו: "אנחנו במשפחה לא מדברים על דברים כאלה ולא דיברנו אף פעם על דברים כאלה ולא ניהלו שיח ולא ידענו כי קיימת צוואה" (עמ' 29, ש' 5-6). גם הנתבעת 2 העידה כי "אנחנו לא קיבלו ממנו אף פעם הוראה כי לא דיברנו איתו על צוואה" (עמ' 37, ש' 11-12).

     

21. יתר על כן, כל העדים שהובאו מטעם הנתבעים העידו כי המנוח מעולם לא התייעץ איתם על הצוואה, לא סיפר להם על קיומה בכל מועד שהוא ואף לא שיתף אותם לגבי כוונותיו בקשר למה יעשה ברכושו לאחר מותו. ר' עדויות פרופ' פ', בעלה של אחות אמם של הנתבעים ז"ל בעמ' 43 ש' -12; עדות גב' א', השכנה בעמ' 62 ש' 15-20; עדות מר ע', חבר של המנוח בעמ' 64 ש' 20-34, עדות גב' ר' ג', אשתו של בן הדוד של המנוח מר ח' ג' בעמ' 66 ש' 10-16, עדות מר ח' ג' בעמ' 70 ש' 24-31, עדות מר ה' בעמ' 74 ש' 5-7, עדות בעלה של הנתבעת 1 בעמ' 76 ש' 7-11 ועדות בעלה של הנתבעת 2 בעמ' 76 ש' 25-32.

     

22. כן התברר כי עו"ד שערך את הצוואה הלך לעולמו וכי העדה הנוספת לצוואה לא העידה.

     

23. במצב דברים זה, לא הובא לעדות ולו עד אחד (למעט התובעת) אשר שוחח עם המנוח בקשר לצוואה נשוא ענייננו.

     

24. קושי ראייתי זה, בא לידי ביטוי באופן ניסוח והגשת כתב ההתנגדות. בעדותה, אישרה הנתבעת 1 כי בהעדר ידיעה אודות רצונו של המנוח ו/או אודות דבר קיומה שלה צוואה, אזי הועלו בכתב ההתנגדות מספר חלופות להכרעת ביהמ"ש, כאשר ביהמ"ש נתבקש לבחור אחת מבין החלופות. כך מתוך עדותה:

     

    "ש:.. בסעיף 2 לתצהירך את מבקשת שבית המשפט יתקן את הצוואה ביחס למה שיקרה לאחר מותה של מ'. וגם בסעיף 59 לתצהירך מבוקש אותו הדבר, מ' יורשת ראשונה והילדים ירשו שניים. לעומת זאת, אם אני מדפדף לעמוד האחרון בתצהירך, זה סעיף 70, יש שם סעיפים ב' ו-ג'. ובסעיף ב' את מבקשת כבר לבטל כליל את הצוואה, כלומר שכבר עכשיו תקבלו חצי מהרכוש וגם שאחרי מותה של מ' החלק שלה יעבור אליכם משום מה, למרות שאין צוואה לפי הסעד הזה, ובסעיף ג' את מבקשת לא רק לבטל את הצוואה אלא לקבוע שרק אתם היורשים מיד ולמ' יש לכל היותר זכות דיירות בבית. ממש כותבת דיני ירושה חדשים. עכשיו תראי, אני לא מבין את הטענות שלכם, זה נגיע בהמשך, אבל את יכולה אולי להבהיר מה אתם מבקשים?

    ת:אנחנו, בהצעת עורכת דיננו, העלנו כאן מספר חלופות, מכיוון שכל הסיפור הזה לא היה ברור לנו, היינו בהלם כשראינו את הצוואה, לא הבנו מה סיבתה, מה גרם לזה וניסינו, אחרי שהתגברנו על ההלם, ניסינו להעלות מספר חלופות איך אפשר להציע לתקן את הטעות הזאתי שנעשתה, לדעתנו נעשתה פה טעות בוודאות. אז ניסינו מספר חלופות ואמרנו, יכול להיות שבית המשפט יחשוב שאחת יותר הוגנת מהשניה. אנחנו, הבסיס שלנו, הרעיון הראשוני שלנו הוא כמו שאמרת בהתחלה. אנחנו חושבים שאבא שלי התכוון לדאוג למ' עד סוף חייה ולתת לה את כל מה שצריך על מנת לספק לה חיים יפים וטובים עד חצי המלכות ויותר מחצי המלכות, אבל אנחנו חושבים שאחרי מותה, ולזה הוא, או שהוא לא הרחיק ראות עד כדי כך, או שהוא הרחיק ראות אבל הוא לא תיעד את זה, אנחנו חושבים שאחרי מותה הוא כן התכוון לדאוג גם לנו ולנכדנו.

    ש:יפה. אבל את גם לא יודעת אם הוא הרחיק ראות ולא ידע מה לעשות עם זה או שהוא פשוט לא הרחיק ראות?

    ת:אנחנו לא דיברנו איתו על ענייני צוואות אז אני באמת לא יודעת אבל אנחנו, אחרי שהיינו, חווינו את ההלם הראשוני מהצוואה הזו, אז אתה מנסה להבין איך זה יכול היה להיות, מה, זה לא מסתדר עם כל מה שהיה כל החיים, ואבא שלי לא היה בן אדם צבוע, הוא לא היה מסוגל לעשות הצגה של אבא אוהב וסבא אוהב כל החיים במשך עשרות שנים ואחר כך פתאום לתקוע סכין, הוא לא היה כזה. הוא היה בן אדם של אמת, בן אדם שתוכו כברו ואנחנו היינו בהלם ולא הבנו איך ייתכן הדבר הזה וניסינו למצוא לזה פתרונות.

    ש:הבנתי. אז הצעתם כמה פתרונות אפשריים שאת לא יודעת מה מהם מבוסס על הרצון של אביך אבל את מציעה שאולי בית המשפט יבחר אחד מהפתרונות האלה.

    ת:בדיוק" (עמ' 55, ש' 15- עמ' 6, ש' 16). 

     

25. על כן, נוכח קשיים ראייתיים אלו ובשים לב לאמור בצוואה, יש לבחון את טענות הנתבעים בכתב ההתנגדות מטעמם בזהירות רבה.

     

    סעיף 42 לחוק הירושה – יורש אחר יורש - טענת ה"טעות":

     

26. סעיף 42(א) לחוק הירושה קובע הוראת "יורש אחר יורש" לפיה "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים תנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, והכל לפי המוקדם יותר".

     

27. לטענת הנתבעים, הצוואה נערכה בשל טעות של המנוח אשר לא כלל את הוראת "יורש אחר יורש", ועל כן עותרים הנתבעים לתקן את הטעות באופן שיוסף לסיפת סעיף 2 לצוואה המשפט "ולאחר מותה של מ' יירשו את עזבוני יורשיי החוקיים", כך תהא התובעת היורשת הראשונה ושלושת ילדיו של המנוח, הנתבעים 1-3, היורשים השניים כקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה.

     

    סוגיית הטעות בצוואה:

     

28. במקרה דנן, השאלה שמחלוקת אינה שאלה של פרשנות הצוואה שכן הצוואה הינה ברורה ואינה מעוררת כל בעיה פרשנית, השאלה היא האם מה שכתוב בצוואה משקף את רצון המנוח או שמא טעה המנוח בניסוח הצוואה באופן שמה שכתוב בצוואה אינו משקף את אומד דעתו.

     

29. בחוק הירושה נקבעו הוראות מפורשות המאפשרות לבית המשפט לתקן טעויות שנתגלו בצוואה.

     

30. סעיף 30 (ב) לחוק הירושה קובע כך: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".

     

31. סוגי הטעויות הבאים בגדרו של סעיף 30 (ב) לחוק הירושה הינם טעות בעובדה, במשפט או במניע (ראה ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999)).

     

32. בע"מ (מח חי') 547/07 אלמונית נ' פלונים (9.9.07) נקבע ע"י כב' הש' וילנר בקשר לעילת הטעות המפורטת בסעיף 30 (ב) לחוק הירושה כך:

     

    "בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה שמקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם. כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו, אזי טעות במשפט מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית.

     

    לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, כי אז רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. יצוין, כי לדעה חולקת בעניין טעות במשפט ראה ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק פ"ד ל(1) 749 עמ' 752 (1976), שם נפסק כי טעות באשר למשמעות המשפטית הנובעת מהוראות הצוואה, אין בית המשפט רשאי לתקנה. 

    ....

     

    ודוק- תיקון טעויות שנפלו בצוואה על ידי בית המשפט מותנה במילויים של שני תנאים מצטברים; האחד, כי הוכחה עצם הטעות (בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות), והשני, כי הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.

     

    הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל כמובן על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות. לטעמי, הנטל הכפול בעניין זה צריך להיות מוגבר, ומכל מקום, אין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, ויש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלשופט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה היתה כוונת המצווה - "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אילו..." וכן "לשון האמיתית של המצווה התבהרה כראוי" (טלמצ'יו סעיף 14 ..

     

    סיכום ביניים: שלב א' - בעת פרשנות הצוואה הוכחה, ברמת ההוכחה הנדרשת, טעות. שלב ב' - הוכחה ברמה הנדרשת כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות. שלב ג' - אז ורק אז, יתקן השופט את הטעות".

     

    מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

     

33. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות, העדויות והראיות, לא מצאתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח כי נפלה טעות בצוואה, ואפרט; 

     

34. ראשית, אין חולק כי גם הנתבעים, על פי עדותם, העלו השערות בלבד בנוגע לאומד דעתו של המנוח ולא הציגו כל ראייה להוכחת השערותיהם ואף אישרו בעדויותיהם כי לא קיימת כל ראיה שכזו.

     

35. כך, למשל, הנתבעת 1 אישרה בעדותה כי כלל טענותיה בנוגע לקיומה של טעות בצוואה הן בגדר השערות (עמ' 8, ש' 16-17, עמ' 13, ש' 1-2 ועמ' 14 ש' 13-14). יתרה מזו, הנתבעת 1 אישרה בעדותה כי אין בידיהם כל ראייה אובייקטיבית כלשהי התומכת בטענה הטעות. כך מתוך עדותה:

     

    "ש: ... כלומר אם אני רגע מדלג קדימה, את אומרת לנו בעצם את הדבר הבא 'אני לא ראיתי, א' לא שמעתי מאבא שלי',

    ת: נכון.

    ש: ו-ב' לא ראיתי איזושהי נגיד ראיה אובייקטיבית שממנה אני למדה שזה כך או כך או כך או כך ולכן אני מעלה את כל האפשרויות' נכון?

    ת:זה מדויק.

    ש: נכון. כי אם הייתה לך ראיה אובייקטיבית שאומרת מה אבא שלך רצה אחרת מהצוואה, אז היית בוחרת בגרסה אחת.

    ת:זה מדויק ..." (עמ' 14 ש' 19-27).

     

36. כן, הנתבע 3 העיד כי לא דיבר עם אביו לגביי צוואתו או לגביי מה שיעשה ברכושו אחרי מותו. כך מתוך עדותו:

     

    "ש: ... אבא שלך כלומר מעולם לא דיבר איתך על צוואתו.

    ת: מעולם. 

    ש: והוא מעולם לא חלק איתך מה הוא היה רוצה שיקרה עם רכושו אחרי מותו. נכון?

    ת: לא.

    ש: לא. כלומר מלבד עיון בצוואה, אתה לא יודע ממנו מה הוא היה רוצה שיקרה עם רכושו אחרי מותו, נכון?

    ת: אני לא דיברתי איתו על זה. היו מקרים שדיברתי איתו על דברים שקשורים אולי בפטנט, אולי דברים שמה יהיה הלאה, אבל לא משהו ספציפי של מה הוא יהיה רוצה או איך הוא היה רוצה לחלק את הרכוש" (עמ' 29 ש' 28 - עמ' 30 ש' 3).

     

37. בנוסף, העיד הנתבע 3 כי אינו יודע האם רצונו של אביו בא לידי ביטוי בצוואתו וכי הדבר אינו נבע מטעות משפטית. כך מתוך עדותו:

     

    "ש: כלומר אתה אומר, 'הוא רצה לעשות את הצוואה כמו שהוא עשה אותה, כזאת שנותנת הכל למ', לא נותנת כלום לילדים ואין בה גם דאגה לילדים אחרי מות מ', אבל הרצון הזה שלו נבע מטעות משפטית שהוא טעה' נכון? 

    ת: לא.

    ש: אז תסביר.

    ת:לא, אני לא אומר שהרצון הזה נבע מטעות משפטית.

    ש:אז תסביר. 

    ת: אני אומר שאני לא יודע מה, שהרצון שלו, לפי דעתי, לא מבוטא. האם ישנה צוואה נוספת? אני לא יודע אין לי מושג" (עמ' 33 ש' 18-27).

     

38. גם הנתבעת 2 אישרה שלא ידוע לה מה היה רצון אביה המנוח ביחס לצוואתו משום שלא שמעה מהמנוח מדבר על כך וכי אין בידיה כל ראייה אובייקטיבית המלמדת על רצון שונה מזה שבא לידי ביטוי בצוואה. כך מתוך עדותה:

     

    "ש: תראי, אני מסכם ככה, אני לא רוצה לחזור איתך הרי שאלה שאלה, את אותם שאלות ששמעת את אחותך משיבה עליהן, אז אני רוצה רקע לסכם כדי לקצר לכולם. אמרה אחותך 'תראו, אני גם לא שמעתי מאבי וגם לא ראיתי ראיה אחרת אובייקטיבית שמלמדת אותי מה עבר לאבא שלי בראש כשהוא כתב את הצוואה, האם הוא חשב שהצוואה כבר מסדרת אותנו לאחר מותה של מ' או שהוא חשב שהיא לא מסדרת אותנו לאחר מותה של מ' אבל לא ידע שיש אפשרות משפטית כזאת או לא חשב בכלל על מה יקרה לאחר מותה של מ', כלומר המצב שלך, מאחר שאתן נתתן תצהירים כמעט זהים, אני מניח הוא זהה בהיבט הזה למצב של אחותך, נכון?

    ת: נכון..." (עמ' 36 ש' 28 - עמ' 37 ש' 3).

     

39. כן, כאמור, כל העדים שהובאו לעדות מטעם הנתבעים אישרו כי המנוח לא שיתף אותם על כוונתו לגבי עריכת צוואה או מה יעשה ברכושו לאחר מותו ואין בידי אף אחד מהם ראיה אובייקטיבית שבכוחה ללמד על טעות בצוואה.

     

40. סבורני כי די בעדויות אלו ובהעדר כל ראיה אובייקטיבית בקשר לרצונו של המנוח, כדי לקבוע כי לא הוכחה קיומה של טעות בצוואה.

     

41. שנית, עיון בצוואה מלמד כי מדובר בצוואה פשוטה וברורה בה קבע המנוח מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו כאשר בסעיף 2 לצוואה מוריש את כל רכושו לאשתו התובעת. בנוסף, בסעיף 2 לצוואה מפרט המנוח את כל פרטי רכושו לרבות בית המגורים שלו וכן זכויות עתידיות. בנוסף, אין חולק כי הצוואה נערכה תוך הקפדה על כלל התנאים הנדרשים בסעיף 20 לחוק הירושה. בנוסף, התובעת הוכיחה כי עורך הצוואה הכין בשנת 1994, כ-3 שנים לפני חתימת צוואת המנוח, צוואה אחרת עבור דודתו של המנוח גב' ר' פ' (ת/5) שהינה צוואה מפורטת ביותר כאשר בסעיף 2 לצוואה זו מונה המנוח למנהל עיזבונה של דודתו. יצוין, כי גם צוואה זו נערכה בפני העדה לצוואה דנן.

     

42. בנסיבות אלו, אין יסוד להניח כי מדובר בעורך דין שאינו בקיא בענייני צוואות ו/או כי המנוח לא קיבל את כל הייעוץ המשפטי הנדרש כטענת הנתבעים וממילא טענה זו אף לא הוכחה.

     

43. שלישית, במקרה דנן, אין חולק על כשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה לרבות עד בסמוך מאוד למועד פטירתו, קרי 24 שנים לאחר כתיבת הצוואה. בנוסף, כל הצדדים אישרו כי התובע היה רופא מעולה וכי היה אדם "קפדן, יסודי ורציני" (ר' עדות הנתבע 3, בעמ' 30 ש' 20-21). כאמור, המנוח אף טיפל בעזבון דודתו ושימש כמנהל עזבונה (ת/5). בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שבעת עריכת הצוואה, המנוח היה אדם למוד מאבקים משפטיים בשל גירושיו מאמם של הנתבעים אשר הכל העידו כי היו קשים ומורכבים. בנסיבות אלו, לא הוכח ואין כל סיבה להניח כי המנוח לא ערך את צוואתו ביישוב הדעת.

     

44. רביעית, המנוח הוריש את כל רכושו לאשתו התובעת אשר בעת עריכת הצוואה היה נשוי לה מזה 4 שנים. יתר על כן, אין חולק כי המנוח לא שינה את צוואתו במשך 24 שנים נוספות לאחר מכן, הגם שהיה יכול לעשות כן, כך למשל, בעת קביעת המוטבים בקופות הגמל שלו. משכך, אין כל תמיהה בכך שהמנוח ציווה את כל רכושו לרעייתו מבלי להטיל עליה סייגים ומגבלות ובפרט משהנתבעים הודו בהגינותם הרבה, על אהבתו הגדולה של המנוח אל התובעת ועל מסירותו הרבה כלפיה ומסירותה כלפיו (ר' עדות הנתבעת 1 בעמ' 21 ש' 25-27; עדות הנתבע 3 בעמ' 34 ש' 4-7, ועוד).

     

45. חמישית, בפועל, עתירת הנתבעת לכך שיוסף לסיפת סעיף 2 לצוואה המשפט "ולאחר מותה של מ' יירשו את עזבוני יורשיי החוקיים" מבקשת למעשה לכתוב צוואה חדשה עבור המנוח. בהעדר ראיות חותכות וחד משמעיות בנוגע לאומר דעתו של המנוח בניגוד לאמור בצוואתו ומאחר שאף לטענת הנתבעים, מדובר בספקולציה בלבד, אזי אין בספקולציה זו כדי להוות בסיס לשינוי הצוואה. גם לשון סעיף 30 (ב) לחוק הירושה נוקט בלשון: "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה", קרי נדרשות ראיות חד משמעיות וחותכות על מנת שביהמ"ש יתקן את הצוואה כל שכן על דרך של הוספת הוראת "יורש אחר יורש" אל תוך צוואה שלא כוללת הוראה כאמור.

     

46. שישית, בניגוד לטענות הנתבעים לפיהן בעצם הוספת הוראת "יורש אחר יורש" לצוואת המנוח אין כדי לפגוע בזכויותיה של התובעת על פי הצוואה, אזי לא כך הם הדברים. גם על פי לשון החוק, מדובר בהוראה אשר כובלת את היורש הראשון. כך, למשל היורש הראשון אינו יכול להעביר את הרכוש באמצעות צוואה. כמו כן, בהתאם לפסיקה הנוהגת ניתן במקרים מיוחדים להטיל הגבלות על התנהלותו של היורש הראשון מכוח עקרון תום הלב. בנסיבות אלו, שומה היה על הנתבעים להוכיח ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת הן את טענת הטעות בצוואה והן את רצונו של המנוח להגביל את התנהלות התובעת באמצעות הוראת "יורש אחר יורש", אולם זאת לא נעשה ולו בראשית ראיה.

     

47. שביעית, על רקע העובדה כי צוואת המנוח נערכה לאחר גירושים קשים מאד של המנוח עם אמם של הנתבעים ובשים לב לעדויות העדים מטעם הנתבעים לפיהן רצונו של המנוח היה לשמור על רכושו בנפרד מאמם של הנתבעים ובפרט בית המגורים (יצוין, כי בעניין זה, העיד פרופ' פ': "המלחמה שהייתה, לא הייתה איך להעביר אליו רכוש. אלא איך לא להשאיר רכוש אצל נ' ... צריכים להעמיד את זה בקונטקסט של הוויכוח המר שהיה לו עם נ', שהפך להיות, אתה יודע, לפעמים יוצאים דברים לדרך ואנחנו, אתה כבר לא יכול להחזיר את הג'יני לבקבוק" (עמ', 48, ש' 33- עמ' 49, ש' 6)), אזי יש היגיון בטענת התובעת לפיה המנוח ביקש לערוך צוואה אשר מעניקה את כל הרכוש לתובעת ללא סייגים. עם זאת, טענה זו עומדת בקנה אחד מול טענותיהם הספקולטיביות של הנתבעים, ויש בכך כדי לבסס את הקושי בקבלת טענות הנתבעים במקרה דנן.

     

48. שמינית, הנתבעים ניסו לטעון כי אמם של הנתבעים הסתמכה על כך שהמנוח יוריש את בית המגורים לידי הנתבעים, אלא שטענה זו לא הוכחה וממילא אין לה רלבנטיות במקרה דנן. כאמור, אין חולק כי בית המגורים של המנוח היה מצוי בבעלותו המלאה של המנוח לאחר שהועבר אליו במסגרת הליכי הגירושין בין המנוח לאמם של הנתבעים. בנוסף, עיון בהסכם הגירושין בין המנוח לבין אמם של הנתבעים מלמד כי אין בו כל אזכור לטענת ההסתמכות וכן על פי עדות פרופ' פ' העברת בית המגורים לבעלותו היוותה תנאי בל יעבור מבחינתו של המנוח שביקש ליצור הפרדה מוחלטת מרכוש אמם של התובעים בהליך הגירושין ביניהם. כן, כאמור, אין כל רלבנטיות לטענה זו שכן צוואת המנוח נועדה לממש את רצונו של המנוח בלבד ביחס למה שיעשה ברכושו אחרי מותו ולא מדובר בצוואה הדדית שיש מקום לבחון טענת הסתמכות.

     

49. ולבסוף, הנתבעים העלו תהייה על כך שהצוואה לא הזכירה פטנט שפיתוח המנוח. אולם, לא מצאתי בטענה זו ממש. ראשית, משום שבעת כתיבת הצוואה לא היה פטנט שכן הבקשה לרישום הפטנט הוגשה רק בחלוף חמש שנים ממועד זה (עמ' 17 ש' 15-25). שנית, לפי סעיף 2 לצוואה, הצוואה חלה על כלל הרכוש כולל זכויות עתידיות וכדברי המנוח: "הן זכויות המוקנית לי והן את אלה העתידות והראויות להיות מוקנות לי", כך שיש בהורשה זו כדי לכלול גם את הפנטנט שנוצר לאחר מכן.

     

    השפעה בלתי הוגנת:

     

50. סעיף 30 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

     

51. כידוע, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך המנוח, משום שפגימתו הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונו של המשפיע.

     

52. בע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441 מבחין בית המשפט העליון בין השפעה כשאלה עובדתית לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. הלכה זו מכוונת לכך שמעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.

     

53. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342).

     

54. בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 344 קובעת השופטת בייניש כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") מסכם את אבני בוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם:

     

    • תלות ועצמאות – האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית;

       

    • תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ככל שהתשובה חיובית, תגבר הנטייה לסבור כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת;

       

    • קשרי המצווה עם אחרים – ככל שיתברר כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה;

       

    • נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

       

      נקבע כי בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. עוד נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים לעיל ודי בקיומם של חלק מהמבחנים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור כאשר במקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

       

55. ודוק, נטל השכנוע בסופו של דבר מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (פרשת מרום, שם).

     

    מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

     

56. כבר עתה ייאמר כי טענת הנתבעים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, נטענה בקול רפה וללא כל ביסוס.

     

57. הנתבעת 1 אישרה בעדותה כי אין בידיה ראיה כלשהי המעידה על השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח ולכן היא "רק משערת" כי כך היה (עמ' 7 ש' 7-10). יצוין, כי הנתבע 3 לא התייחס כלל בתצהירו לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת ואף אישר בעדותו שלא ידוע לו על עובדות כלשהן התומכות בטענה (עמ' 31 ש' 13-20).

     

58. בפועל, עולה כי הטענה ל"השפעה לא הוגנת" נטענה אך בשל העובדה כי המנוח הוריש את כל רכושו לאשתו התובעת ולא לילדיו וכי הנתבעים 1-3 נושלו מהעזבון. עם זאת, נפסק לא אחת כי לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. על כן, בהעדר כל ידיעה של הנתבעים 1-3 על אודות קיומה של הצוואה ו/או נסיבות עריכתה, אין להסיק השפעה בלתי הוגנת ממה שכתוב בצוואה עצמה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

     

59. מעבר לכך, טענות הנתבעים בנוגע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת לוקות על פניהן בחוסר היגיון. מעבר לעובדה כי הנתבעים טוענים להשפעה שנמשכה כ-24 שנים ומשכך אינה יכולה לעמוד, הרי שבאותה נשימה טוענים כי היו בקשר הדוק ומשמעותי עם אביהם המנוח. כן הנתבעים מודים כי אין בידיהם ראיות ישירות לקיומה של ההשפעה וכי מדובר במסקנה אשר נסמכת על ההיגיון שלהם ועל תוכנה של הצוואה. בנסיבות אלו, משאין בנמצא ראיות ישירות לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הנתבעים נדרשו להוכיח כמות ראיות נסיבתיות משמעותית שממנה עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

60. ואולם, גם לאחר מכלול הנסיבות ובשים לב למבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר כאמור מסייעים לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת בהעדר ראיות חותכות – מצאתי כי הנתבעים לא הצליח להרים את הנטל בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואפרט: אין חולק כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה היה תקין וכי המנוח היה כשיר הן מההיבט הפיזי והן מההיבט השכלי, ואף לא נטענה כל טענה שכזו. על כן, לא מתקיימים מבחני התלות והעצמאות ו/או התלות והסיוע. בנוסף, הנתבעים בעצם טוענים כי בין המנוח לבין ילדיו שררו לאורך כל השנים יחסי אהבה והערכה הדדיים וכי המנוח היה בקשר רצוף ותמידי עם כל ילדיו. כמו כן, למעט הטענה לפיה הצוואה נערכה בירושלים בעוד שמקום מגוריו של המנוח היה הרצליה, לא נטען דבר בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה. מנגד, התובעת הסבירה כי מדובר בעו"ד אשר טיפל גם בירושת דודתו של המנוח וכי בהעדר כל ידיעה שלה אודות עריכת הצוואה ותוכנה עד לשנת 2009, אין להניח כי הצוואה נערכה בנסיבות מחשידות. אשר למבחן הגיונה של הצוואה - משנדחתה טענת הטעות בצוואה, אזי אין במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

61. בהקשר זה יצוין כי התובעת הצהירה והעידה כי לא רק שלא השפיעה על המנוח בקשר לעריכת הצוואה אלא כלל לא ידעה שהוא ערך צוואה בזמן אמת ורק ב-2009 המנוח סיפר לה על כך ואמר לה מה כתוב בצוואתו ואף ווידא כי היא יודעת היכן הצוואה שמורה בביתם (ר' סע' 12-13 לתצהירה, עמ' 87 ש' 25 - עמ' 88 ש' 17), ובהעדר כל ראיה לסתור האמור, אזי הטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת נותרה בגדר ספקולציה בלבד ודינה להידחות.

     

62. אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי דין הטענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת – להידחות.

     

    הטענה ל"צוואה שנשתכחה":

     

63. כאמור, בכתב ההתנגדות המתוקן העלו הנתבעים גם את טענת "צוואה שנשכחה".

     

64. יצוין כי טענה זו נדונה בהרחבה בעמ"ש (מחוזי ת"א) 55729-10-21 פלוני 1 נ' אלמוני (18.7.22) בו סקר כב' הש' שילה את פסיקת בתי המשפט בסוגייה זו וקבע כי אין להכיר בעילה זו כעילה לביטול צוואה. נביא מתוך דבריו:

     

    "8. במקרים בודדים מאוד, קבעו ערכאות דיוניות שמאחר שהוכח לפניהם שהצוואה נשתכחה, יש לפרש את הצוואה בניגוד ללשונה הברור, על מנת לקיים את רצון המצווה במועד פטירתו. לדוגמא, בת"ע (חיפה) 32072-10-13 פלונים נ' אלמונים (16.5.2017) נקבע שלמרות שבצוואה נכתב שרק שני הילדים הקטנים של המצווה זוכים בעיזבון, הדבר נעשה בתקופה שבה נותרו בבית רק שני הילדים הקטנים וכל יתר הילדים עזבו כבר את הבית ואולם לאחר שגם שני הילדים הקטנים עזבו את הבית, רצון המנוחה היה לחלק את עיזבונה לכל ילדיה בחלקים שווים. באותו מקרה נעשה שימוש בסעיף 44 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) ונקבע שלמעשה קיים תנאי מפסיק לפיו כאשר שני הילדים הקטנים יעזבו אף הם את הבית, תפקע ההוראה בצוואה שלפיה רק הם יירשו את מלוא העיזבון וכל הילדים יירשו באופן שווה.

     

    9. בת"ע (פ"ת) 2640-06-18 פלונים נ' אלמונים (6.3.2020) נדון מקרה שבו אדם ערך צוואה בעת שהיה בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ובמסגרתה הוא העניק את עיזבונו לאחיו ואחייניו. כעבור כמה שנים הוא נישא לאישה אחרת ונולדו להם ילדים. אולם, המנוח לא ערך צוואה אחרת ונטען ע"י אלמנתו וילדיהם שהצוואה נשתכחה ממנו בחלוף יותר מארבעים שנה מאז שהוא ערך אותה. באותו מקרה נקבע שהוכח באופן חד משמעי שרצונו של המנוח באחרית ימיו היה שאשתו וילדיו יירשו אותו ולא אחייניו ולכן יש לקבל את ההתנגדות ולקבוע שפרשנות הצוואה היא שהצוואה לא תקוים אם המנוח יתגרש מאשתו הראשונה ויקים משפחה חדשה ולכן יש ליתן צו ירושה על פי דין. ראו גם: ת"ע (טבריה) 948-02-09 עלימי נ' עלימי (12.5.2011) שערעור עליו התקבל בבית המשפט המחוזי בעמ"ש 27285-06-11 (14.4.2012) ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר בבע"מ 4064/12 פלונים נ' עמותת הצדקה האורטודוקסית נצרת (7.6.2012). וכן: ת"ע (כפ"ס) 2852/03 ת.י. נ' ב.י. (29.1.2012), ת"ע (ת"א) 13972-04-16 א.ש. נ' א.א. (26.3.2017).

     

    10. חוק הירושה קובע את עילות הבטלות של צוואה. שכחת צוואה לא נמנית עם עילות הבטלות ולא ניתן להוסיף עילות בטלות שהמחוקק לא קבע. עילות הבטלות מתייחסות כולם לאירועים או מצבים שקדמו לעריכת הצוואה או שהם אירעו במועד עריכת הצוואה עצמה. לא קיימת בדין עילה שנוצרה לאחר שהצוואה נחתמה.

     

    11. יש לזכור כי: "מצווה רשאי לפעול בחוסר סבירות. מצווה רשאי לפזר רכושו לכל עבר ללא כל היגיון. בצדק הודגש כי "אין כאן מקום לפנות אל האדם הסביר מדיני הנזיקין"...יש להגשים את רצונו האינדיווידואלי של המצווה, יהא מוזר כאשר יהא" (אהרן ברק, פרשנות צוואה, 283).

     

    12. העובדה שביום 10.5.21 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית ע"י חברת הכנסת קרן ברק (הצעת חוק הירושה (תיקון – בטלות צוואה ישנה) התשפ"א – 2021) שמטרתה להוסיף את עילת הביטול של צוואה שנשתכחה בחוק הירושה, מלמדת שהמצב המשפטי כיום לא מאפשר לראות במצב שבו הצוואה נשכחה עילת ביטול, גם אם מוכח שהאמור בצוואה לא משקף כלל את רצון המצווה בעת פטירתו. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי: "על פי החוק הקיים, צוואה מבוטלת במצב בו המצווה פעל באופן אקטיבי לצורך ביטולה, אם על ידי מסמך ביטול, אם על ידי השמדת הצוואה ואם על ידי עריכת צוואה חדשה... הוראות החוק הקיימות בישראל כיום – אינן כוללות הוראות בדבר בטלות צוואה בנסיבות בהן המצווה לא נקט בפעולה אקטיבית לביטולה". מכאן, שיש צורך בתיקון החוק על מנת להכיר בעילת ביטול של צוואה שנשתכחה.

     

    13. לא ניתן לבטל צוואה ברורה שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין. אכן, יהיו מקרים שבהם תהיה תחושה קשה מאוד שרצונו האמיתי של המנוח לא מומש. ברם, אין הדבר נדיר אף בגדרי דיני הירושה ואין אנו בני חורין לפעול על פי תחושת הצדק שלנו, כשהדבר לא אפשרי מבחינת הוראות הדין. לא תמיד צדק ומשפט נפגשים. לדוגמא, טול מקרה שבו אדם פנה לעורך דין ומבקש לשנות את צוואתו ואף הוכנה כבר על ידי עורך דינו טיוטת צוואה המשקפת את רצון המצווה. ברם, אם המצווה נפטר בטרם שהספיק לחתום על הצוואה החדשה, לא ניתן יהיה לקיים את טיוטת הצוואה אף שאין ספק שצוואתו הקודמת לא משקפת כלל את רצונו במועד שנפטר. שהרי, אם לא קיים "מרכיב היסוד בצוואה" בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, לא ניתן לקיימה. כמו כן, אדם שפורמאלית נשוי ואולם הוא פרוד מאשתו כבר עשרות שנים ולא ערך צוואה, אף אם יוכח שאין ספק שהוא לא היה מעוניין להוריש לאשתו דבר והוא שנא אותה, היא תירש אותו כיורשת על פי דין (עמ"ש 28845-10-12 פלונית נ' ל.א. (7.1.2015). דוגמאות אלו מלמדות שלמרות הכלל ש"מצווה לקיים דברי המת", קיימות מסגרות משפטיות שהמחוקק קבע ולעיתים מי שלא פעל כנדרש בחוק, לא ניתן יהיה להגשים את רצונו האחרון.

     

    14. כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה".

     

    מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

     

65. במקרה דנן, עם כל ההבנה לתחושותיהם של הנתבעים, לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו מעל לכל ספק סביר כי המנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה, ואפרט טעמיי לכך:

     

66. ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שטענה זו לא נטענה כעובדה ידועה אלא כהשערה, ספקולציה בלבד שאינה מבוססת על כל ראיה. ר', למשל, עדות הנתבעת 1 מעמ' 12 ש' 28 - עמ' 14 ש' 18 שאישרה שאולי הטענה נכונה ואולי לא ובמענה לשאלה בנוגע להעלאת הטענה של צוואה שנשתכחה השיבה כי "אולי זה ככה ואולי זה ככה ואולי זה ככה ואולי זה ככה" (עמ' 14 ש' 18).

     

67. שנית, בניגוד לנתבעים שהודו כי לא ידעו דבר אודות עצם קיומה של הצוואה, העידה התובעת כי המנוח עדכן אותה על קיום הצוואה בשנת 2009, כ-12 שנים לאחר חתימתה ואף לאחר שחלו תנודות במצבו הרפואי הוא עדכן אותה שהצוואה נמצאת במקומה בבית ואף ווידא כי התובעת יודעת היכן נמצאת הצוואה ותפעל לקיומה (ר' עדות התובעת בעמ' 86 ש' 17-19; עמ' 88 ש' 4-17; עמ' 119 ש' 34 - עמ' 120 ש' 3). טענה זו לא נסתרה, ויש בה כי ללמד כי המנוח לא שכח את דבר קיומה של הצוואה, אלא להיפך, זכר את קיומה ואף ביקש לוודא כי התובעת יודעת היכן נמצאת בביתם לצורך קיומה בבוא העת.

     

68. שלישית, בשנת 2012 קבע המנוח את התובעת כמוטבת בשיעור של 97% בקופות הגמל שלו, כאשר לכל אחד מהנתבעים ייעד 1% בלבד (ת/4). סבורני כי יש בפעולה זו כדי להעיד כי המנוח לא שכח את צוואתו אלא לבטא את רצונו להעביר את כל רכושו לידי התובעת. עצם כתיבת זהות מוטבים בקופות גמל, אינו מהווה עניין של מה בכך אלא מהווה חלק ממהלך כולל של תכנון עתידי של אדם מה יעשה ברכושו לאחר פטירתו. על כן, בעצם העובדה כי המנוח קבע את התובעת כמוטבת עיקרית בשנת 2012, קרי כ-15 שנים לאחר עריכת הצוואה תוך איזכור שמותיהם של ילדיו, להם העניק 1% בלבד, יש כדי לתמוך בטענה לפיה המנוח לא שכח את צוואתו, אלא להיפך, ביקש לבטא בדרך נוספת את רצונו להעניק לתובעת את כל רכושו ללא כל סייג ותנאי.

     

69. יצוין, כי כשהנתבעת 1 נשאלה על כך, לא היתה בפיה תשובה עניינית. כך מתוך עדותה:

     

    "ש:... ראית בוודאי שצירפנו מסמכים שמלמדים שבשנת 2012 אביך רשם את מ' כמוטבת 97 אחוז בקופות הגמל שלו ואת הילדים 1 אחוז לכל ילד. האם את מסכימה איתי שזו התנהגות שיש בה משהו עקבי ביחס לצוואה.

    ת:לא.

    ש:לא?

    ת:לא.

    ש:נתן בצוואה את הכל למ', ונתן גם בקופות הגמל את הכל למ', 15 שנה אחר כך.

    ת:לא הכל.

    ש:אה, 1 אחוז, את אומרת לי.

    ת:נכון.

    ש:הבנתי.

    ת:כלומר, אם אני אגיד לך,

    ש:אם אני הייתי הילד שנותנים לו 1 אחוז, כלומר ברור שזה קישוט, נכון? זה משהו, ראית את ההסבר שלנו לזה?

    ת:אני ראיתי את ההסבר ואני לגמרי מבינה את ההסבר הזה והוא גם מסתדר לי כבן אדם שמגיע עם העולם הכלכלי ובטח ובטח כבן אדם שמגיע מהעולם של הנדל"ן. מכיוון שאם מ', והוא כנראה ידע אז שהיא תגור בבית או מה, היא צריכה לדאוג לתחזוקת הבית הזה, שזה יש לו הרבה הוצאות והיא בן אדם אחד וזה בית עם 4 קומות, אוקי? הבית, בוא נגיד, לפחות בשלבים מסוימים בחיים, עד שאולי היא תשכיר אותו ועד שזה, הוא יותר נטל מאשר נכס וקופת הגמל זה כסף זמין לגמרי. כשאתה מגיע להנהלת קופת הגמל כדי לפדות את הכסף, זה לא צריך לעבור משפט ולא צריך שום דבר, הכסף נזיל וזמין לגמרי והוא רצה להבטיח לה את הכסף כדי שיהיה לה, הוא כנראה תיאר לעצמו שיש לה אולי פנסיה לא מי יודע מה, הוא רצה, זה מסתדר לי עם הדאגה הכלכלית למ' מאד וזה לא מסתדר עם זה שהוא לא הזכיר את הילדים שלו בצוואה. כאן הוא בא ואומר 'יש לי ילדים, לא שכחתי אותם, אני זוכר אותם, הם יקרים לי אבל כלכלית אני דואג למ''.

    ש:רגע, אז אני רוצה להבין. פתאום אני שומע טענה חדשה. גברת פ', בשנת 1997 אביך שכח את הילדים? הוא לא ידע שיש לו ילדים?

    ת:לא, הוא ידע" (עמ' 15, ש' 1- עמ' 32).

     

     

70. רביעית, בסעיף 47 לתצהירו כתב הנתבע 3 כך: "וודאי וודאי אבא היה רוצה לדאוג למ' לכל ימי חייה. לי אישית הוא לא אמר כך במפורש, אך חזר ואמר לאחיותיי, שהכל עובר למ'". יצוין כי הנתבע 3 גם אישר זאת בעדותו (עמ' 28 ש' 10-15). ברי כי המנוח לא היה חוזר ואומר לבנותיו, כי הוא מוריש את כל רכושו לתובעת, אלמלא זכר את צוואתו. כאמור, דברים אלו תואמים גם את דברי התובעת כי בשנת 2009 המנוח אמר לה שיש צוואה ואף הראה לה היכן היא נמצאת בביתם ואף אמר לה להיות רגועה ושהיא "מסודרת" (עמ' 88, ש' 4-17). ואכן, לאחר פטירת המנוח, התובעת קראה את הצוואה (שם, בש' 24-25) והגישה לקיום לאחר פטית המנוח. יש בכל האמור כדי לחזק את המסקנה כי המנוח ידע על הצוואה, ידע היכן היא נמצאת בביתם ואף הראה לתובעת את מיקומה, ולא בכדי התובעת ידעה היכן הצוואה נמצאת ולאחר פטירת המנוח הגישה אותה לקיום.

     

71. לבסוף, כאמור בעמ"ש (ת"א) 55729-10-12 המקרים הבודדים מאד שבהם בתי המשפט נטו לקבל את טענת הצוואה שנשתכחה היו במקרים שבהם אדם ערך צוואה וברבות השנים חל שינוי מהותי בחייו ובמצבו המשפחתי. לא כך הם פני הדברים בענייננו. במקרה דנן, המנוח ערך את הצוואה כ-4 שנים לאחר שנישא לתובעת כשכל ילדיו כבר היו בגירים ועצמאיים וכי עד למועד פטירתו לא חל כל שינוי במצבו המשפחתי של המנוח. בנוסף, אין חולק כי יחסיו של המנוח עם התובעת לה ציווה את כל רכושו היו לאורך כל השנים יחסים קרובים והדוקים, יחסי אהבה והערכה וכי המנוח סמך עליה ועל שיקול דעתה ומצב זה לא השתנה עד למועד פטירתו.

     

    סוף דבר:

     

72. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן:

     

    • ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח– נדחית;

       

    • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 6.7.1997. ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי.

       

    • לאור התוצאה, אזי אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאות ההליך בסך 20,000 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהם שאם לא כן – יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

       

    • ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

       

73. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את כל התיקים.

     

    ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ד, 10 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.