1.פתח דבר
לפני תביעה בגין תוצאותיו הטרגיות של משחק בנשק חם.
בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה שירת הנתבע מס' 1 במשמר הגבול ונשא רובה מסוג M-16 (להלן - "הנשק").
ביום 1.9.07 נשא אחיו של הנתבע מס' 1, הנתבע מס' 2, אשה. לאחר מסיבת הנישואין החזיק הנתבע 1 את נשקו, כשהוא טעון במחסנית חמושה בכדורים, מתחת למזרון שבחדרו.
למחרת היום, 2.9.2007, יצאו הנתבע 1 וחברו מ. לבילוי משותף במכוניתו של הנתבע 1. השניים אספו למכונית את א' ז"ל, יליד 19.1.89 (להלן – "המנוח"). השלושה נסעו לביתו של הנתבע 1 כשבמהלך הנסיעה סיפר הנתבע מס' 1 למנוח, בגאוה, על שירותו במג"ב. בהגיעם לבית עלה הנאשם 1 לחדרו, הוציא את הנשק שהיה מתחת למזרון. בינתיים המנוח ומ' האזינו למוזיקה ופתחו בקבוקי שתיה. הנתבע 1 ירד מהקומה השניה, כשהנשק בידו, כיוונו לעבר המנוח ושאל אותו היכן הוא רוצה שירה בו, ואז, כשנשק עדיין טעון במחסנית עם כדורים, מבלי לבדוק ומבלי לקיים כללי זהירות בסיסיים, בהיותו במרחק מהמנוח, כיוון הנתבע 1 את הנשק, דרך ולחץ על ההדק. נורה כדור אשר פגע בלבו ובריאתו של המנוח אשר נפל ארצה כשהוא מתבוסס בדמו. המנוח איבד דם רב, דבר שהביא למותו.
הנתבע מס' 1 הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת והואשם בהריגת המנוח. הוא הורשע בהריגת המנוח (בהכרעת דין מיום 24.11.08) ועונשו נגזר ביום 3.2.09 [ת"פ (מחוזי נצרת) 52/08].
בתביעה שלפני טוענים התובעים, הורי המנוח ועזבונו, כי היורה (הנתבע 1), אחיו (הנתבע 2), אביו (הנתבע 3) ומדינת ישראל (הנתבעת 4) אחראים בנזיקין למות המנוח ועותרים לחייבם בתשלום פיצויים על נזקיהם.
2.כתב התביעה
א.התובעים 1 ו- 2 הם הורי המנוח והתובע 3 הוא עזבונו.
ב.התובעים טענו בתביעתם כי ההליך הפלילי מיצה את הדין עם הנתבע 1 (היורה) בלבד, וכי יש למצות את הדין גם עם כל האחראים לאירוע הטרגי שבו מצא המנוח את מותו, היינו גם עם אחיו, עם אביו ועם מדינת ישראל.
ג.התובעים טענו כי אחריות הנתבע 1 (היורה) ברורה ואינה מוטלת בספק: הוא ירה במנוח והרגו ובשל כך הורשע בהריגה, כאמור לעיל.
בהתייחסם לנתבע 2, אחיו של היורה, המשרת כקצין בשירות קבע במג"ב, טענו התובעים כי אחריותו נובעת מכך שהוא זה שהורה לנתבע 1 לטעון/לדרוך ולהכין את הנשק לירי בכל רגע לפי הצורך מחשש שפורצים יגיעו לבית ויגנבו את המתנות וכספי החתונה.
ביחס לנתבע 3, אביו של היורה, נטען כי אחריותו לאירוע נובעת מהיותו הבעלים של המקרקעין והבית שבהם התרחש האירוע והוא הסכים, בין במעשה ובין במחדל, לכך שבנו, הנתבע 1, ישאיר את הנשק דרוך ומוכן לפעולה במהלך אותו לילה.
באשר לנתבעת 4, מדינת ישראל, טענו התובעים כי במקרה זה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו": הנתבעת 4 היא זו שסיפקה לנתבע 1 נשק. היה עליה לוודא ולעשות הכל על מנת שמקרה שכזה, היינו, הריגתו של המנוח, לא יקרה. נטען כי אחריות המדינה היא אחריות ישירה מתוקף תפקידה בשמירה על שלום הציבור וביטחונו. נטען כי המדינה הרשתה לנתבע 1 לקחת עימו נשק לחופשה מבלי שתדרכה אותו כיאות ובכך יצרה סיכון שהתממש. עוד נטען כי למדינה אחריות שילוחית בשל היותה המעביד ו/או השולח של הנתבע 1 בהתאם להוראות סעיף 13 ו/או סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
התובעים טענו כי יש לחייב את הנתבעים, בהתאמה, בשל העילות הבאות: רשלנות; תקיפה; הפרת חובות חקוקות, לרבות פקודת המשטרה, פקודת הנזיקין וחוק העונשין; חוסר אכפתיות, עצימת עיניים לתוצאה האפשרית, להתנהגות ולסיכון האפשרי; חוסר השגחה או אי השגחה מספקת; אי מתן הנחיות מתאימות, אי מתן הסברים, הדרכה, הבהרות או הנחיות; שימוש לא נכון בנשק ו/או שימוש בנשק בניגוד לנהלים.
ד.התובעים טענו לנזקים בסכום כולל של 7,030,000 ₪, בהתאם לפירוט שבסעיף 26 לכתב התביעה. בהמשך אתייחס לדברים בהרחבה.
3.ראיות התובעים
א.התובעים הגישו את תצהירה התובעת מס' 1, הגב' ג. א. ש., אמו של המנוח. התצהיר התייחס אך לנזקי התובעים.
ב.התובעים הגישו את המסמכים שלהלן כראיות לעניין האחריות: כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע 1 בת"פ 52/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת; פרוטוקולים מן הדיונים בתיק הפלילי האמור; הכרעת הדין בעניינו של הנתבע 1; שאלון ובקשות לפרטים נוספים; גילוי מסמכים ועיון במסמכים ששלחו התובעים לנתבעת 4; תשובות הנתבעת 4 לשאלון ולבקשה לפרטים נוספים; תיק המשטרה והחקירה שנערכה לאחר מות המנוח.
ג.בא כח התובעים, עו"ד אמוראי, הצהיר כי "למעשה אין לנו עדים מלבד התובעת מס' 1. צירפנו קובץ של מסמכים שביניהם מסמכים רפואיים ותיק המשטרה ונבקש להגישם כראייה" (ישיבת בית המשפט מיום 29.1.13, בעמ' 10 לפרוטוקול שורות 20 – 21; וראו גם בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13, בעמ' 20 לפרוטוקול).
ד.במהלך הדיון שהתקיים ביום 4.3.13 הסכימו הצדדים להגשת תיק המשטרה כראיה. תיק המשטרה סומן ת/1 (עמ' 19 לפרוטוקול).
4.הראיות מטעם הנתבעים 1 – 3
א.תצהיר הנתבע 1 (היורה) ועדותו בבית המשפט
הנתבע מס' 1 הצהיר כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא שירת כחייל בצה"ל במג"ב. הוא התגייס כשישה חודשים לפני קרות האירוע (בסעיף 3 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי יום לפני האירוע התקיימה חתונת אחיו בנצרת עלית. לדבריו, הוא לקח עימו את הנשק לחתונה, אך השאיר אותו בתוך תיק בתא המטען של הרכב ולא נשא את הנשק עימו בזמן החתונה (בסעיף 4 לתצהיר). לאחר החתונה, כך הצהיר, "(...) הוצאתי את הנשק מהבגז' ונסעתי הביתה, כשהגעתי הביתה שמתי מחסנית בהכנס בתוך הנשק ושמתי אותו מתחת למזרון, למיטב זכרוני הצולבת היתה בפנים" (בסעיף 5 לתצהיר).
באשר ליום האירוע, היום שלמחרת החתונה, הצהיר הנתבע 1 כי הוא וחברו מ' נסעו לאסוף את המנוח מביתו על מנת לצאת לבילוי משותף. השלושה הלכו יחד לביתו של הנתבע 1 כדי לחכות לחבר נוסף שהיה אמור להצטרף אליהם. הנתבע הוסיף כי חברו מ' ניגש למקרר והוציא 3 בקבוקי בירה. לדבריו, המנוח ביקש ממנו להביא את הנשק על מנת לראותו והוא נענה לבקשה ועלה להביא את הנשק (בסעיפים 6 – 8 לתצהיר). בשלב זה, הצהיר, "(...) למיטב ידיעתי הנשק היה במצב של בננה בפנים, פרוק ונצור והצולבת בפנים והייתי בטוח שהמחסנית אינה בפנים" (בסעיף 9 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי המנוח פנה אליו בצחוק ושאל אותו אם הוא יודע להשתמש בנשק, הנתבע השיב לו בחיוב, והמנוח אמר לו בצחוק "תירה בי פה" וסימן לכיוון החזה "כאילו יש לו פצע". הנתבע 1 הצהיר כי הרים את הנשק, דרך אותו ו"(...) הייתי בטוח ב- 100% שהמחסנית לא בפנים כשנקרתי שמעתי בום, הסתכלתי לעברו וראיתי את המנוח עם יד על החזה" (בסעיף 10 לתצהיר הנתבע 1).
בשולי תצהירו הוסיף הנתבע 1 כי מאז האירוע הקשה רודפים אותו תחושת אשם וייסורי מצפון. הוא אינו מצליח לחזור למסלול חיים נורמטיבי, ואף לאחר ריצוי עונש המאסר בפועל הוא אינו מצליח לשקם את חייו (בסעיף 12 לתצהיר).
הנתבע 1 נחקר על תצהירו בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13 (החל מעמ' 20 לפרוטוקול).
הנתבע מס' 1, בן 24 בעת מתן העדות, סיפר שכיום הוא מובטל. הנתבע העיד כי לאחר מתן גזר הדין בעניינו בבית משפט המחוזי בנצרת הוא ריצה 22 חודשי מאסר בפועל והשתחרר מהכלא ביום 27.12.10. מאז שחרורו מהכלא הוא גר אצל הוריו. לדבריו הוא עבד מעת לעת בתחום האלומיניום והניקיון בשכר של כ- 3,000 ₪ לחודש (בעמ' 21 – 26 לפרוטוקול).
במהלך חקירתו הנגדית העיד הנתבע 1 כי בהתאם להדרכות ולהוראות שקיבל בצבא הוא ידע כי בעת שהוא מגיע הביתה לחופשות עליו לפרק את המכלול של הנשק עם הנוקר ולהניחם בתוך כספת. אם אין בבית כספת הרי שיש לסגור עם "שני מנעולים" (בעמ' 36 לפרוטוקול). הנתבע העיד כי ליד הנשק הוא נהג להניח גם את המחסנית ביחד עם "בננה". הנתבע הסביר כי "בננה" היא חלק מפלסטיק המתחבר לבית המחסנית במקום המחסנית (בעמ' 36 ובעמ' 63 לפרוטוקול).
הנתבע 1 הודה כי טעה, כי נהג ברשלנות וכי טעותו היתה קטלנית. הוא הודה כי למרות שידע שהנשק הוא כלי מסוכן הוא נהג בו בעת האירוע בהומור ובצחוק (בעמ' 51 לפרוטוקול).
הנתבע העיד כי בטירונות הוא עבר הדרכה כיצד להשתמש בנשק, וכן קיבל הוראות בטיחות כיצד אסור להתנהג עם הנשק (בעמ' 54 – 55 לפרוטוקול).
הנתבע הכחיש כי אחיו ואביו (הנתבעים 2 ו- 3) אמרו לו בשלב כלשהו להכניס מחסנית לנשק על מנת לאבטח את הבית ואת המתנות מחתונת האח (בעמ' 51 לפרוטוקול). כאשר עומת עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה, בין היתר על כך שאביו ואחיו הם שאמרו לו לשים מחסנית בתוך הנשק, השיב כי יתכן וכך השיב בחקירה בשל הטראומה שבה היה נתון בסמוך לאירוע (בעמ' 54 לפרוטוקול).
ב.תצהיר הנתבע מס' 2 (האח) ועדותו בבית המשפט
הנתבע מס' 2, אחיו של הנתבע 1, הצהיר כי הוא משרת בצבא קבע ומחזיק בנשק במסגרת תפקידו (בסעיף 3 לתצהיר).
הנתבע 2 הצהיר כי "(...) עם סיום החתונה, בדרך חזרה הביתה ביקשתי מס' (היינו, הנתבע 1. ע.ג.) שייקח את נשקו מהרכב ואכן הוציאו מהבגאז' ולקח אותו וירדנו לבית ההורים" (בסעיף 4 לתצהיר). הנתבע 2 הוסיף וציין כי הוא נתן לנתבע 1 תופסן נשק "כך שתמיד נשקו היה עם תופסן" (בסעיף 5 לתצהיר). הנתבע 2 הצהיר כי לא היה בבית בעת האירוע שכן בבוקר נסע עם רעייתו לאילת לירח דבש (בסעיף 6 לתצהיר). לדבריו, "(...) מעולם לא היה לי כל קשר לנשקו של ס' לא לפני החתונה ולא אחריה" (בסעיף 7), וכי "(...) עובר לאירוע ובסמוך לו לא אמרתי לס' להכניס מחסנית לתוך הנשק אלא אמרתי לו מפורשות להכניס את הבננה" (בסעיף 8 לתצהיר).
הנתבע 2 נחקר על תצהירו בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13 (החל מעמ' 65 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 2 כי לא ידע שאחיו, הנתבע 1, מגיע עם נשקו לחתונה והוא לא אמר לו לשים את המחסנית בנשק (בעמ' 81, 86 – 87 לפרוטוקול). לדבריו, בשום שלב הוא לא ביקש מהנתבע 1 לשמור על כספי החתונה, שכן בבית אביו ישנה כספת ושם שמרו את הכספים מהאירוע (בעמ' 96 – 97 לפרוטוקול). הוא סיפר שהואיל והבחין שאחיו מסתובב עם נשקו מחוץ לבית הוא חשש שמי שיראה אותו בכפר עם הנשק יבוא לגנוב את הנשק (בעמ' 97 – 99 לפרוטוקול).
ג.תצהיר הנתבע מס' 3 (האב) ועדותו בבית המשפט
הנתבע 3, אביהם של הנתבעים 1 ו- 2, הצהיר כי לא נכח בבית ביום האירוע וכי נסיבות האירוע אינן ידועות לו (בסעיף 4 לתצהיר). האב ציין כי לא ידע דבר אודות מצב הנשק ולא היתה לו דרך לדעת שהנשק דרוך ומוכן לפעולה, אם בכלל. הוא לא נטל חלק באירוע ולא נכח בו בשום שלב (בסעיף 5 לתצהיר).
הנתבע 3 נחקר על תצהירו בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13 (החל מעמ' 107 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 3, האב, כי הוא מחזיק בביתו כספת (בעמ' 108 לפרוטוקול). האב העיד כי לאחר חתונת בנו, הנתבע 2, נשמרו כספי המתנות נשמרו בתוך הכספת (בעמ' 119 לפרוטוקול). לדבריו הוא כלל לא חשש לגורל הכספים האמורים (בעמ' 110 לפרוטוקול). הוא לא ביקש מבנו, הנתבע 1, לשמור על הכסף עם נשקו וכלל לא ידע היכן החזיק הנתבע 1 את הנשק בתוך חדרו (בעמ' 120 לפרוטוקול). האב העיד כי לא נכח בבית בשעות שלפני האירוע שבו נהרג המנוח ולא באירוע עצמו. הוא הגיע לביתו רק לאחר האירוע הטרגי (בעמ' 119 לפרוטוקול).
5.הראיות מטעם הנתבעת 4
א.תצהירו של רפ"ק אדיב אבו סמרה ועדותו בבית המשפט
רפ"ק אדיב אבו סמרה שרת בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמפקד פלוגת מג"ב בחברון והיה מפקדו של הנתבע 1 (בסעיף 2 לתצהיר).
רפ"ק אבו סמרה הצהיר כי הנתבע 1 נשא עמו נשק בחופשה בהתאם לנוהל נשיאת נשק שצורף כנספח לתצהיר (סעיף 8 לתצהיר). הוא הצהיר ש"כל שוטר שיוצא לביתו מקבל לפני צאתו תדריך על ידי מפקדו הישיר או על ידי הרס"ר היחידתי, שכולל, בין היתר, נהלי התנהגות בחופשה וכן נהלי אפסון הנשק על פי הפקודות והוראות פתיחה באש" (בסעיף 9 לתצהיר).
בשולי תצהירו ציין אבו סמרה כי לא ידועה לו התנהגות חריגה כלשהי של הנתבע 1 בעת שירותו(סעיף 10 לתצהיר). לתצהירו של רפ"ק אבו סמרה צורפו גם העדויות כפי שנמסרו מפיו בחקירה במח"ש לאחר האירוע נשוא התביעה ביום 2.9.07 וביום 1.4.08.
רפ"ק אדיב אבו סמרה נחקר על תצהירו בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13 (החל מעמ' 124 לפרוטוקול).
רפ"ק אבו סמרה העיד כי הכיר את הנתבע 1 תקופה קצרה של כחודש ושבוע לערך. מלבד הנתבע 1 היו בפלוגה עליה פיקד למעלה ממאה חיילים נוספים. אבו סמרה לא היה מפקדו הישיר של הנתבע 1 אלא מפקד הפלוגה כולה (בעמ' 125 לפרוטוקול).
באשר לתכנים ולהדרכות שעבר הנתבע 1 במסגרת הכשרתו, העיד רפ"ק אבו סמרה כי למיטב ידיעתו עבר הנתבע 1 את כל ההדרכות בהתאם להדרכה המבצעית של טירונים, לרבות תכנים הנוגעים לבטיחות. העד אישר כי הוא אומר את דברו על סמך הדברים שלמד מתיקו האישי של הנתבע 1 והמסמכים שבו (בעמ' 127 – 128, 144 לפרוטוקול). כן העיד רפ"ק אבו סמרה כי התכנים וההנחיות הועברו כולם בשפה העברית (בעמ' 131 לפרוטוקול), וכי הוא ויתר המפקדים היו מוודאים תמיד שכולם הבינו את ההנחיות שהועברו (בעמ' 133 – 134 לפרוטוקול).
ב.תצהירו של רפ"ק גולן שרוני ועדותו בבית המשפט
רפ"ק גולן שרוני שרת בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמ"פ טירונים בבה"ד מג"ב, והנתבע 1 היה תחת פיקודו בעת שהיה בטירונות (בסעיף 2 לתצהיר). רפ"ק שרוני ציין כי הנתבע 1 התגייס למג"ב ביום 14.3.07 בגיוס רשות (בסעיף 3 לתצהיר).
רפ"ק שרוני ציין בתצהירו כי במהלך הכשרתו בטירונות הועברו לנתבע 1 כל ההכשרות הדרושות לקבלת הסמכה לאחזקת נשק מסוג M16 הן מבחינה עיונית והן מבחינה מעשית, לרבות, הוראות בטיחות בנשק, נוהלי פתיחה באש, פירוק והרכבה של הנשק, אחסון הנשק בזמן חופשה ועוד (בסעיף 4 לתצהיר). לתצהירו של רפ"ק שרוני צורף "תיק יסוד קורס הכשרת לוחם" הכולל את ההכשרות הרלוונטיות שעבר הנתבע 1 בעניין הנשק, וכן "נוהל התנהגות שוטר בחופשה".
רפ"ק שרוני הדגיש בתצהירו כי "(...) לפני כל יציאה הביתה, עוברים השוטרים תדריך, הכולל הוראות ביחס להתנהגותם בחופשה... בין היתר, מוזהרים ביחס לסכנות הטמונות במשחק אסור בנשק ובאחסנה לא נכונה של נשק בבית" (בסעיף 5 לתצהיר).
לתצהירו של רפ"ק שרוני צורפו העדות שמסר ביום 18.6.08 במסגרת החקירה במח"ש לאחר האירוע, תעודת ההסמכה של הנתבע 1 שניתנה לו בסוף הטירונות ופלט ההכשרות שעבר הנתבע 1.
בשולי תצהירו ציין רפ"ק שרוני, כי למיטב זכרונו הנתבע 1 היה שוטר ממושמע ללא בעיות כלשהן וכי למיטב ידיעתו סיים את הטירונות בהצלחה (בסעיף 8 לתצהיר).
רפ"ק גולן שרוני נחקר על תצהירו בישיבת בית המשפט מיום 11.9.13 (החל מעמ' 159 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית העיד רפ"ק שרוני כי היה המ"פ של הנתבע 1 בזמן שעבר את הטירונות, היינו כארבעה חודשים, מיום 14.3 ועד ליום 25.7, שאז קיבל הנתבע 1 את תעודות ההסמכה בסיום הטירונות (בעמ' 160 – 161 לפרוטוקול).
באשר להכשרה שלו כמפקד וכמדריך העיד רפ"ק שרוני כי במהלך הקריירה הצבאית שלו הוא עבר קורס מ"כים וקורס קצינים ובשתי המסגרות הללו הוא עבר הכשרות רבות בתחום ההדרכה. כן עבר מספר השתלמויות (בעמ' 165 – 174 לפרוטוקול). באשר להדרכת טירונים העיד כי הדריך שני מחזורים בלבד של טירונים (בעמ' 162 לפרוטוקול).
באשר להיכרותו האישית עם הנתבע 1, העיד רפ"ק שרוני שהגם שהוא היה מ"פ ולא מפקדו הישיר של הנתבע 1, הוא ערך לו ראיון אישי בעת שהגיע לטירונות וקיבל עליו דיווחים ממפקדיו הישירים, כשם שקיבל דיווחים על יתר החיילים בטירונות. העד הוסיף כי בסך הכל ההתרשמות מהנתבע 1 כטירון היתה התרשמות חיובית וטובה ללא בעיות (בעמ' 175 – 180 לפרוטוקול).
רפ"ק שרוני העיד כי ההדרכות, באשר לבטיחות בנשק ובכלל, מועברות כולן בשפה העברית וכי הטירונים מתקבלים לאחר שעברו מבדקים באשר להבנתם את השפה העברית, כך שאם בתיקו האישי של חייל מסוים ישנם נתונים המעידים על קושי בהבנת השפה משלבים אותו בכיתת לימוד מיוחדת. רפ"ק שרוני העיד כי לא זכור לו שלנתבע 1 היה קושי מסוים עם השפה העברית (בעמ' 183 לפרוטוקול).
רפ"ק שרוני נשאל כיצד הוא יכול להעיד בוודאות שהנתבע 1 עבר הכשרה מלאה באשר לשימוש בנשק ובטיחות בנשק אם הוא עצמו לא היה זה שהעביר באופן ישיר את ההדרכות. על כך השיב העד כי אם הנתבע 1 קיבל את ההסמכה וסיים את הטירונות אזי בוודאות הוא השלים את כל הפרקים שהיה עליו להשלים (בעמ' 186 – 187 לפרוטוקול).
העד הוסיף והעיד שבטרם יוצאים החיילים לחופשה עם נשק וכן לאחר שהם חוזרים מהחופשה, מתקיימת שיחה פלוגתית המועברת על ידי המ"פ או על ידי סגנו ובה חוזרים ומחדדים את ההנחיות והנהלים לגבי נשיאת נשק ובטיחות בנשק (בעמ' 190 – 192 לפרוטוקול).
6.תמצית טענות התובעים בסיכומיהם
א.התובעים טענו כי בהתאם להוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 (להלן – "פקודת הראיות") הרי שהממצאים והמסקנות של פסק הדין החלוט בהליך הפלילי שבו הורשע הנתבע 1 בהריגת המנוח (ת"פ 52/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת) מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם. בנוסף, בהתאם להוראת סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות בית המשפט רשאי לעיין גם בפרוטוקולים מההליך הפלילי, בכתב האישום ובכל חומר אחר שהוגש במסגרת ההליך הפלילי לרבות תיק המשטרה בעניין חקירת הריגתו של המנוח (תיק המשטרה הוגש וסומן המוצג ת/1).
ב.התובעים טענו כי אחריות הנתבע 1 למות המנוח ברורה ואינה מוטלת בספק. הנתבע 1 ירה והרג את המנוח ועל כך הורשע בדין בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"). התובעים הפנו לעדות הנתבע 1 במסגרת ההליך הפלילי שם אישר והודה כי נהג ברשלנות ובכך גרם למות המנוח. באשר לטענת הנתבע 1 בתצהירו על כך שהמנוח כביכול "ביקש" ממנו לירות בו, נטען כי עסקינן בטענה סתמית שנשמעה לראשונה בתצהיר ולא עלתה במסגרת כל ההליך הפלילי. על כן, כך נטען, יש להתעלם ממנה לחלוטין שכן רשלנות הנתבע 1 "זועקת לשמים" וכל ניסיון מצידו להטיל פסול ו/או אשם על המנוח דינו להידחות. התובעים טענו כי הוכח שבמקרה דנן הנתבע 1 שיחק בנשקו כשהמחסנית במצב "הכנס" ונהג בו בניגוד לכל ההוראות והנהלים. בכך הופרו חובות הזהירות המושגית והקונקרטית ומעשיו הרשלניים של הנתבע 1 הם הגורם הבלעדי למות המנוח.
ג.התובעים טענו כי אחריותו של האח, הנתבע 2, בהתרחשות האירוע הטרגי שהוביל למות המנוח ברורה אף היא. לטענתם, הנתבע 2 הוא אחיו הגדול של הנתבע 1 והוא מצטייר בעיניו כדמות חשובה וסמכותית גם לאור היותו קצין בכיר בצבא הקבע. התובעים טענו שהוכח (בהודעות הנתבע 1 במשטרה במסגרת החקירה הפלילית, המוצג ת/1) כי הנתבע 2 הוא שנתן לאחיו הצעיר, הנתבע 1, את ההוראה להכניס את המחסנית לנשק ולהשאירו במצב של "הכנס". זאת, ככל הנראה לשם הגנה מפני פורצים שהיו עלולים לגנוב את מתנות החתונה. התובעים טענו כי נסיבות העניין, "במצטבר", מביאות לכלל מסקנה שאח סביר ו/או מפקד סביר לא היה נוהג כפי שנהג הנתבע 2. בהתייחסם לעדות הנתבע 2 בפני, בהליך הנוכחי, טענו התובעים כי אין ליתן אמון בעדותו משום שהיא אינה מתיישבת עם עדויות וממצאים מההליך הפלילי והיא נמסרה רק מתוך מטרה להרחיק אחריות מעצמו.
עוד טענו התובעים כי יש להעדיף את גרסת הנתבע 1, היורה, כפי שנמסרה במח"ש על פני הגרסה שמסר בעדותו לפני. בחקירתו במח"ש חזר הנתבע 1 וטען כי אחיו, הנתבע 2, אמר לו להכניס את המחסנית לנשק ולשמור על כספי החתונה.
ד.באשר לאחריות הנתבע 3, טענו התובעים כי נתבע זה הוא אביו של היורה והבעלים של הבית שבו אירע הירי שהוביל למות המנוח. לטענתם, האב הסכים, בין במעשה ובין במחדל, לתוכניתם של הנתבעים 1 ו- 2 להשאיר את הנשק דרוך במטרה לשמור על המתנות. התובעים טענו כי בהתאם להלכה הפסוקה חזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית של בעל המקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין. חזקה זו מבטאת את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול למניעתם. בענייננו, כך נטען, האב יכול וצריך היה לצפות את האירוע שהתרחש בביתו. לחילופין, ניתן להגדיר את התנהלותו במקרה זה כזלזול ו/או כעצימת עיניים מוחלטת למתרחש בביתו. אילו היה האב מזהיר את ילדיו באשר לשימוש בנשק ולאופן שמירתו במקום מוגן ובטוח בבית, לא היה האירוע מתרחש. על כן, בקשו התובעים להטיל את מלוא האחריות לאירוע על כתפי האב.
ה.התובעים טענו כי אחריות המדינה ברורה והיא חלה בשני מישורים. האחד, בהיותה המעבידה והמעסיקה של היורה אשר הפקידה בידיו כלי נשק מסוכן ועל שום כך אחראית באחריות ישירה ושלוחית למעשיו ולהתנהגותו בהיותו שוטר מג"ב. השני, בהיותה המעבידה והמעסיקה של הנתבע 2, אחיו של היורה, אשר נתן לאחיו הוראה לעשות שימוש בנשק שקיבל ממדינת ישראל למטרות פרטיות.
נטען כי יש לבסס את אחריות המדינה על-פי הכלל של הדבר מדבר בעדו שכן היא שסיפקה את הנשק לנתבע 1. התובעים טענו כי בנסיבות העניין שלפנינו ובהתאם לכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, יש להפוך את נטל הראיה ועל המדינה להוכיח כי לא התרשלה.
עוד נטען כי המדינה נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים (מפקדיו הישירים של הנתבע 1) והדבר צריך לפעול לחובתה. נטען כי המדינה לא העידה ולו עד אחד שהעיד כי הוא בעצמו נתן לנתבע 1 תדרוך באשר לשימוש ולבטיחות בנשק בטרם יצא לחופשה. המסקנה מכך היא שהמדינה התירה לנתבע 1 לקחת עימו נשק לחופשה שלא לצורך ומבלי לקבל הדרכות מתאימות ו/או מספיקות ובכך יצרה את הסיכון שהתממש. זאת, בפרט כשעסקינן בחייל ערבי מכפר עוין שגיוסו וסביבת מגוריו נחשבים חריגים ביותר.
התובעים הוסיפו וטענו כי הוכח שהמ"פ של הנתבע 1, מר גולן שרוני, כמעט ונעדר ניסיון בהדרכה וכל הכשרתו כמדריך מסתכמת בכשבוע או שבועיים בקורס מכ"ים. לחילופין, טענו התובעים כי במקרה דנן יש לחייב את המדינה מכוח אחריותה השילוחית כמעביד לפי הסעיפים 13 ו- 14 לפקודת הנזיקין, שכן הנתבע 1 הפר את הוראות הבטיחות שנמסרו לו על ידי המדינה ובכך יש משום ביצוע לא נאות של מעשה ברשות המעביד.
מכל מקום, טענו התובעים, מקום בו אדם קיפח את חייו כתוצאה מפעולת המדינה ו/או מי מטעמה, ראוי שהמדינה תישא בנזק. בהקשר האמור נטען כי במספר מצומצם של מקרים הכירו בתי המשפט באפשרות חיוב המדינה בתשלום פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם בפעולה שלטונית שנעשתה לטובת הכלל. הגם שפיצוי ללא הוכחת אשם הינו חריג, טענו התובעים כי בנסיבותיו הטרגיים של המקרה שלפנינו יש מקום להפעיל דוקטרינה זו.
ו.בהמשך הסיכומים התייחסו התובעים לעניין גובה הנזק. אביא את טענותיהם ביחס לראשי הנזק השונים במסגרת פרק נפרד בהמשך פסק הדין.
7.תמצית טענות הנתבע 1 בסיכומיו
א.עיון בסיכומי הנתבע 1 מעלה כי הוא אינו מתכחש לאחריותו לאירוע, וכדברי בא כוחו "הנתבע 1 הינו צעיר אשר שגה, הודה בכל העובדות – לא הסתתר ושילם את חובו לחברה. הנתבע 1 ריצה עונש מאסר ואף שילם קנס כספי" (בסעיף 8 לסיכומי הנתבע 1).
ב.ואולם, טען בא כח הנתבע 1 בסיכומיו, במקרה דנן יש להטיל אחריות על הנתבעת 4 (מדינת ישראל), ולהפחית אשם תורם של המנוח שהסתכן מרצון בכך שהשתעשע עם הנתבע 1 בנשקו.
ג.באשר לאחריות המדינה, נטען כי המדינה סיפקה לנתבע 1 את נשקו והיא חבה בחובת זהירות כלפי אזרחי המדינה ככלל וכלפי המנוח והתובעים בפרט. נטען כי בסמוך לאירוע נשוא התביעה היו ביחידה בה שרת הנתבע 1 מספר אירועי פליטת כדור בעת חופשות והיה על הנתבעת 4 לערוך "בדק בית" ולחדד את הנהלים וההוראות, אולם היא התרשלה ולא עשתה כן.
ד.באשר לאשם תורם של המנוח, נטען כי המנוח הסתכן מרצון בכך שהשתעשע עם הנתבע 1 באשר לנשק. על כך העיד בחקירתו במשטרה גם החבר הנוסף שהיה בבית בעת האירוע. נטען כי המנוח היה אדם בגיר אשר הכיר את הסכנות הכרוכות במשחק עם כלי קטלני ולמרות זאת הוא השתעשע עם הנתבע 1 והתגרה בו עת אמר "איפה אתה תפגע בי? (...) פה יש פצע, תפגע לי בו". נטען כי במקרה דנן אשמו התורם של המנוח משמעותי ומכריע ויש לפסוק אשם תורם בגובה 60%.
ה.באשר לנזקי המנוח והתובעים, טען בא כח הנתבע 1 כי "התובעים בחרו לנפח את סכום התביעה באופן בלתי סביר ולגרום לנתבע 1 לנזק כספי למעלה מן הצורך" (סעיף 72 לסיכומי הנתבע 1). הנתבע 1 טען כי סכום הפיצויים המגיע לתובעים, ככל שמגיע, הינו 320,076 ₪ בלבד, וכי מסכום זה יש לקזז את כל התשלומים ששולמו לתובעים. כן בקש הנתבע 1 לקבוע כי על הנתבעת 4 לשאת בתשלום הפיצויים וכי לכל הפחות על הנתבעת 4 לשלם את הפיצויים ביחד עם הנתבע 1.
8.תמצית טענות הנתבעים 2 ו- 3 בסיכומיהם
א.עיון בסיכומי הנתבעים 2 ו- 3 (האח והאב) מעלה כי למעשה טענתם המרכזית היא להיעדר רשלנות מצידם שכן הם לא יכלו לצפות את האירוע הטרגי. לטענתם, המעשה הרשלני של הנתבע 1 מנתק את הקשר הסיבתי, ככל שישנו, ואין כל רשלנות מצידם. עוד טענו כי במקרה דנן, ככל שיקבע שישנה רשלנות ושהופרה חובת הזהירות, אזי יש לחייב רק את הנתבעים 1 ו- 4 ולקבוע אשם תורם גבוה ומשמעותי למנוח שהיה אדם בגיר שבחר להסתכן ולשחק עם הנתבע 1 בנשקו הקטלני. הנתבעים 2 ו- 3 הוסיפו וטענו כי סכומי הנזק הנטענים בתביעה הם גבוהים, מופרזים ומנופחים ולא היה מקום להגיש את התביעה בבית משפט זה אלא בבית משפט השלום. על כן יש לחייב את התובעים בהוצאות משפט גבוהות.
ב.הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי התובעים הגישו את התביעה נגדם "(...) בניסיון כושל להרחיב את היריעה ולהגדיל את מעגל הנתבעים מהם יפרעו" (בסעיף 7 לסיכומי הנתבעים 2 ו- 3).
ג.הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי האירוע העברייני שבוצע על ידי צד שלישי כלפי המנוח הוא בבחינת אירוע בלתי צפוי ולכן לא ניתן להטיל עליהם אחריות לקרותו.
ד.באשר לנתבע 2, נטען שהוא כלל לא היה באיזור התאונה בעת שהתרחשה שכן היה בירח דבש עם רעייתו. הנתבע 2 לא התגורר בבית בו התרחשה התאונה, והפעם האחרונה בה פגש את הנתבע 1 היתה כיממה עובר לאירוע התאונה. נטען כי אין ממש בטענות התובעים שכן היות הנתבע 2 אחיו הגדול, קצין בצבא קבע ודמות סמכותית בעיני הנתבע 1, אינה מקימה כל חובת זהירות מושגית או קונקרטית מצידו לקרות האירוע הקטלני. באשר לטענה כי הורה לנתבע 1 להשאיר את הנשק דרוך, נטען כי הוכח שהנתבע 2 ביקש מאחיו לשים את ה"בננה" ולא את המחסנית. מכל מקום, גם אם טענת התובעים היתה מוכחת אזי הוא ביקש זאת מאחיו ביום החתונה, יום לפני האירוע, ובעת שהנשק היה בחדרו הנעול של הנתבע 1. לחילופין בלבד, טען הנתבע 2 שגם אם יקבע כי מוטלת עליו אחריות מושגית, עדיין במקרה דנן לא מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית וכי אין ספק כי אשמם של הנתבע 1, של המנוח ושל הנתבעת 4 הם שגרמו לתאונה ולכן נותק כליל הקשר הסיבתי בין הנתבע 2 לנזק.
ה.באשר לנתבע 3, נטען כי המקרים בהם חויב בעל מקרקעין בתשלום בגין נזקים היו מקרים בהם נקבע כי היה על בעל המקרקעין לצפות את הנזק והוא לא עשה כן, אולם בענייננו אין דבר שיכול היה הנתבע 3 לעשות בכדי למנוע את הנזק. הנתבע 3 כלל לא שהה בבית בעת התאונה. עיון בפסיקה מעלה כי בפעמים הבודדות שבהן חויב מחזיק בקרקע בנזיקין היה זה מחזיק עסקי ולא בעל בית פרטי שלא יכול היה לצפות את התאונה. לא יתכן כי תוטל במקרה דנן אחריות על האב. האחריות היתה מוטלת על המדינה להדריך חייל היוצא הביתה עם נשקו באשר לשימוש בנשק, אחסונו ובטיחות בנשק. נטען כי אין להטיל על ההורים אחריות כה נרחבת, ובכל מקרה אשמם של הנתבע 1, המנוח ומדינת ישראל מנתקים את הקשר הסיבתי ואין לחייב את הנתבע 3 בנזיקין.
ו.בהתייחסם לגובה הנזקים הנטענים בכתב התביעה, טענו הנתבעים 2 ו- 3 כי הם אינם אחראים כלפי התובעים ועל כן אין לחייבם בפיצוי כלשהו, ובכל מקרה הם מצטרפים לטענות הנתבע 1 בסיכומיו בקשר לנזק וסכומי הפיצויים.
9.תמצית טענות הנתבעת 4 בסיכומיה
א.הנתבעת 4 (להלן – "הנתבעת") טענה כי אין במסכת העובדתית שלפנינו, שלפיה חייל בחופשה מחליט, באופן ספונטאני ובניגוד לכל כללי הבטיחות שלמד והיה מודע אליהם, להכניס מחסנית לנשקו, לכוון נשק לעבר חברו, לדרוך את הנשק ולירות בו, אין בכל אלה כדי להוות עוולה מסוג כלשהו נגד המדינה.
ב. הנתבעת טענה כי התובעים לא הוכיחו כי המדינה לא הדריכה את הנתבע 1 כנדרש. בהקשר האמור הפנתה הנתבעת להכרעת הדין בעניינו של הנתבע 1, שם נקבע שהשימוש בכלי הנשק היה נהיר לנאשם שעה שעבר קורסי הכשרה לשימוש בכלי הנשק ונוהלי האבטחה בו. גם טענת התובעים על כך שהנתבע לא הבין כנדרש את ההדרכה בשפה העברית, עומדת בניגוד לדברים שמסר הנתבע 1 בעצמו בעדותו, לפיהם הוא מבין היטב את השפה העברית.
ג. עוד טענה הנתבעת כי אין כל בסיס לטענות התובעים בדבר "כפר עוין" ומסוכנות של הנתבע 1. בתיקו האישי של הנתבע 1 לא היתה כל אינדיקציה לנטילת הנשק הצבאי של הנתבע 1 עובר לאירוע. גם טענות התובעים לאחריות שילוחית דינן להידחות. לחילופין, טענה הנתבעת כי הגם שהתובעים לא הוכיחו רשלנות מצד המדינה, הרי שהעבירה הפלילית, הריגה, בה הורשע הנתבע, הינה מעשה פלילי המנתק כל קשר סיבתי, ככל שהיה, בין מעשיה או מחדליה של המדינה לבין הנזקים הנטענים.
ד.באשר לעתירה התובעים בסיכומיהם לזכותם בפיצויים ללא אשם ו/או פיצויים מוגברים, טענה הנתבעת כי עסקינן בטענות חדשות שלא בא זכרן בכתב התביעה שדינן להדחות בהיותן בבחינת הרחבת חזית אסורה. עוד נטען כי לא שולמה אגרה בגין סעד הפיצויים העונשיים שבהתאם לפסיקה אינו נכלל בגדר "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף" והיה על התובעים לשלם בגינו אגרה נפרדת.
ה.הנתבעת טענה כי בענייננו אין מקום להיפוך נטל הראיה שכן לתובעים היתה ידיעה טובה בדבר הנסיבות שהובילו לנזק ולא מתקיימים התנאים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו".
ו.באשר לטענת התובעים בדבר אי זימון מפקדיו הישירים של הנתבע 1 לעדות, טענה הנתבעת כי החזקה העובדתית בדבר הימנעות מהבאת עדים אינה חלה מקום בו יכול היה התובע לזמן את אותם עדים שסבר שהם רלוונטיים ולא עשה כן, כפי שקרה במקרה דנן. לא מדובר כאן במקרה שבו המדינה לא הביאה עדים כלל, אלא במקרה שבו המדינה העידה את העדים שסברה כי הם רלוונטיים ביחס לכל אחד משלבי השירות של הנתבע 1.
ז.המדינה טענה כי הוכח שהנתבע 1 עבר את כל הליכי המיון הנדרשים טרם גיוסו לשרות ולא הובאה על ידי התובעים כל ראייה להוכיח את טענתם כי הנתבע 1 לא היה כשיר פיסית או נפשית לשאת נשק. כך גם לא הוכח שהיתה לנתבעת אינדיקציה למסוכנות כזו שתצדיק את לקיחת הנשק מהנתבע 1 עובר לאירוע. בנוסף, הוכח הן בחקירות הנתבע 1 במח"ש, הן בהליך הפלילי שהתנהל בעניינו והן בהליך דנן כי הנתבע 1 תודרך כראוי וידע שקיים איסור מוחלט להכניס מחסנית לנשק ולכוון נשק כלפי אדם אחר.
ח.המדינה טענה שאין מקום לטענת התובעים כי יש לחייבה באחריות ישירה בהיותה "מעסיקה". נטען כי טענות אלה הועלו בעלמא וללא תימוכין. מכל מקום, חבות מכוח מעשה של "עובד" אינה בגדר אחריות ישירה, ויש לבחון אותה במסגרת מבחני האחריות השילוחית, שממילא אינם חלים בענייננו. כך גם, טענה המדינה, אין להטיל עליה אחריות שילוחית בהיותה "מעביד" לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"), שכן הנתבעת לא הרשתה ולא אישררה את מעשי הנתבע 1, ובכל מקרה הנתבע 1 עשה את המעשה "למטרות של עצמו ולא לענין המעביד" ולכן לא מתקיימים התנאים שבסעיף 13 לפקודה הנזיקין. כך גם יש לשלול את טענת התובעים ל"יחסי שליחות" ולאחריות מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין שכן עיון בכתב האישום ובהכרעת הדין בעניינו של הנתבע 1 שולל מיד את האפשרות ליחסי שליחות כלשהם.
ט.הנתבעת טענה כי הפגיעה במנוח ארעה כתוצאה ממעשיו הפליליים ו/או מרשלנותו של הנתבע 1, כפי שהוא עצמו הודה גם במסגרת ההליך הנוכחי. לחילופין בלבד, טענה הנתבעת כי גם לו יימצא כי התרשלה באופן כלשהו, אזי התרשלותה "נבלעת" בהתרשלותו המכרעת של הנתבע 1, בהתאם לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולכן אין לחייבה בנזיקין.
י.הנתבעת הצטרפה לטענות הנתבעים 1 – 3 באשר לאשמו התורם של המנוח ולטענות הנתבע 1 בסיכומיו באשר לנזק ולגובה הפיצויים, ככל שאין בכך להטיל עליה חבות כלשהי.
10.דיון
שאלת האחריות
א.אקדים ואומר כי לאחר עיון בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה שלא היה מקום כלל להגיש את התביעה כנגד הנתבעים 2, 3 ו - 4 (אחיו ואביו של היורה, הנתבע 1 וכנגד המדינה).
הגשת התביעה נגד נתבעים אלה (מס' 2, 3 ו- 4) גובלת בשימוש לרעה בהליכי בית משפט שכן כפי שעוד יפורט להן, אין כל יסוד לתביעה נגדם.
ב.אחריות הנתבע 1 – היורה
סבורני כי אחריותו של הנתבע מס' 1 לקרות האירוע ולנזקי התובעים ברורה מאליה ואינה מוטלת בספק. מסקנה זו נגזרת הן מהכרעת הדין בהליך הפלילי שניתנה כנגד הנתבע 1 בת"פ 52/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 24.11.08 ומהוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, והן מדבריו/הודאתו של הנתבע מס' 1 בההליך שלפני (ישיבת בית המשפט מיום 4.3.13, בעמ' 51 לפרוטוקול). עיון בראיות אינו מותיר מקום לספק שהנתבע מס' 1 אחראי למות המנוח ועל כן הוא חייב לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו להם בשל כך.
הוכח, הן במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של הנתבע 1 והן במסגרת ההליך שלפני, כי הנתבע 1 התרשל ונהג בנשק בפזיזות, בזלזול, בהומור ובצחוק, בניגוד לכל הנהלים ולכללי הבטיחות שהוקנו לו במהלך הטירונות וההכשרה שניתנה לו על ידי מפקדיו.
אומר כבר עתה כי נוכח הפזיזות הגבוהה והרשלנות הרבתי של הנתבע מס' 1 במהלך האירוע שהוביל למות המנוח, איני רואה מקום לקביעת אשם תורם של המנוח. התנהגות הנתבע מס' 1 ורשלנותו היו כה חמורות וצורמות עד כי אין כל יסוד להטלת אשם תורם על המנוח. ממילא, על כן, אין כל הצדקה להפחית מסכום הפיצויים שבו יחוייב הנתבע מס' 1 בשל אשם תורם, כביכול, של המנוח.
ג.אחריות הנתבעים 2 ו- 3 – האח והאב
באשר לנתבע מס' 2, אחיו של הנתבע מס' 1, הגעתי למסקנה שאין להטיל עליו אחריות לקרות האירוע ולנזק.
גם אם אקבל את טענת התובעים בסיכומיהם ואעדיף את גרסת הנתבע 1 כפי שנמסרה בחקירתו במח"ש (תיק המשטרה המוצג ת/1) שם אמר הנתבע 1 כי אחיו (הנתבע מס' 2) הוא שהורה לו, כביכול, להכניס את המחסנית לנשק ולשמור על הבית ועל מתנות החתונה (בעמ' 2 להודעת הנתבע מס' 1 במח"ש מיום 2.9.07; בעמ' 3 להודעת הנתבע מס' 1 במח"ש מיום 15.10.07), עדיין אני סבור כי התנהגותו של הנתבע מס' 1, הרשלנית באופן קיצוני, מנתקת את הקשר הסיבתי, ככל שהיה, אם היה, בין המעשה לבין התרחשות הנזק.
סבורני כי הנתבע מס' 2 לא יכול היה לצפות את האירוע הטרגי ואת מעשיו של הנתבע 1 שכאמור, כיוון את נשקו ישירות לעבר המנוח, דרך וירה, ועל כן אין להטיל עליו כל אחריות לקרות האירוע.
הוא הדין באשר לנתבע מס' 3, אביו של הנתבע מס' 1.
צודקים התובעים באומרם כי לא אחת נקבע בפסיקה כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין [ראו, למשל, ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111, 122 (1996), וההפניות שם]. צודקים גם הנתבעים בטענתם שבמרבית המקרים אחריות מסוג זה תוטל על רשויות מקומיות או בעלי עסקים וכדומה ולא על בעלי בתים פרטיים.
ואולם, כך או אחרת, גם אם אקבל את טענת התובעים ואקבע שבמקרה דנן יש לנתבע 3 אחריות מושגית בהיותו הבעלים של הבית שבו התרחשה התאונה, סבורני כי לא מתקיימת במקרה זה חובת זהירות קונקרטית. זאת, בשל הנסיבות החריגות שהוכחו; בשל רשלנותו הקיצונית של הנתבע מס' 1; מאחר שלא יכול להיות ספק שמבחינתו של הנתבע 3, שכלל לא שהה בבית בעת התאונה ובסמוך לה, מדובר אירוע בלתי צפוי. מכל מקום, מעשיו הבלתי צפויים של הנתבע מס' 1 ניתקו את הקשר הסיבתי, אם היה וככל שהיה, בין מעשיו (או מחדליו) של הנתבע מס' 3 לבין התוצאה הטרגית.
מסקנתי היא, על כן, שאין להטיל אחריות על הנתבע מס' 3.
ד.אחריות הנתבעת 4 – מדינת ישראל
כאמור לעיל, סבורני כי בנסיבות המקרה לא היתה כל הצדקה להגיש את התביעה כנגד מדינת ישראל, הנתבעת 4. הדבר נעשה, ככל הנראה, מתוך מטרה ברורה להגיע ל"כיס עמוק". חוששני שהדבר גובל בשימוש לרעה בהליכי בית משפט.
הוכח, הן במסגרת ההליך הפלילי והן במסגרת ההליך שלפני, שהנתבע מס' 1 קיבל את ההכשרה המלאה לשימוש ולבטיחות בנשק, לרבות הנהלים והתכנים הקשורים להפעלת הנשק, אחסנת הנשק בעת חופשה ובטיחות בנשק (ראו: עדות רפ"ק אבו סמרה בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13, בעמ' 127 – 128, 133 – 134 ו- 144 לפרוטוקול; עדותו של רפ"ק גולן שרוני בישיבת בית המשפט מיום 11.9.13, בעמ' 183, 186, 187, 190 – 192 לפרוטוקול).
הנתבע מס' 1 עצמו העיד על כך שקיבל הכשרה מתאימה ומלאה וכי הוא מבין את השפה העברית שבה הועברו התכנים ללא קושי (ראו: עדות הנתבע 1 בישיבת בית המשפט מיום 4.3.13, בעמ' 36, 54 ו- 55 לפרוטוקול).
סבורני כי אין כל בסיס לטענת התובעים על כך שלא היה לרפ"ק גולן שרוני ניסיון מספיק בתחום ההדרכה. עיון בעדותו של רפ"ק שרוני מלמד על ניסיון מספק אותו רכש הן בקורס מ"כים, בקורס קצינים ובהשתלמויות שונות שעבר כמפקד (ראו: בעמ' 165 – 174 לפרוטוקול).
כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעים על כך שהנתבעת 4 לא העידה עדים רלוונטיים ובהם מפקדיו הישירים של הנתבע מס' 1. הנתבעת מס' 4 בחרה להעיד במסגרת פרשת ההגנה את העדים שהעידה. הנתבעת בחרה להעיד את מפקדיו הבכירים של הנתבע מס' 1 הן משלב הטירונות והן מן השלב שלאחר הטירונות. אין מדובר כאן בסיטואציה שבה נמנעה הנתבעת 4 מלהעיד עדים כלל. התמונה שהוצגה בפני בית המשפט בעניין התכנים וההדרכה שקיבל הנתבע מס' 1 ובאשר לאופן השימוש והבטיחות בנשק - היא מלאה. מכל מקום, אם חפצו התובעים בהעדת עדים אחרים, נוספים על אלו שהעידו מטעם הנתבעת 4, לא היתה כל מניעה לבקש את זימונם לעדות, אך התובעים לא עשו כן.
אשר על כן אני קובע כי נשמט הבסיס מתחת לטענות התובעים על כך שהנתבע 1 לא עבר הכשרה מתאימה ו/או כי לא הבין את התכנים שהועברו בשפה העברית.
סבורני כי בנסיבות המקרה שלפני לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, "הדבר מעיד על עצמו". על שום כך אין מקום להעברת נטל הראיה אל שכמה של הנתבעת 4 כנטען על ידי התובעים. די לעיין בכתב התביעה ובהכרעת הדין בהליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע 1, כדי לקבוע שבענייננו לא מתקיים התנאי לפיו "(...) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, (...)" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין).
סבורני שגם האמור בסעיפים 13 ו- 14 לפקודת הנזיקין אינו מתקיים בענייננו. בהתאם להוראות הפקודה, מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו "אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו", ובכל מקרה לא תוטל אחריות אם המעביד לא נתן את הרשאתו המפורשת או המשתמעת לפעולה. הוא הדין לעניין חבות שולח. במקרה שלפני הנתבעת 4 לא הורתה, לא באופן ישיר ולא באופן משתמע, לנתבע 1 לפעול כפי שפעל. מעשיו נעשו באופן ספונטני ובניגוד להוראות הבטיחות והנהלים שהנחילה לו הנתבעת 4.
מכל מקום, גם לו הייתי קובע שבמקרה דנן חלה על המדינה אחריות מושגית וקונקרטית, וכאמור, אינני קובע כך, הרי שמעשיו הפליליים ורשלנותו הקיצונית של הנתבע 1, מנתקים כל קשר סיבתי, ככל שהיה, אם היה, בין מעשיה (או מחדליה) של הנתבעת מס' 4 (אם היו בכלל), לבין התוצאה הקטלנית והנזק. בצדק רב הפנתה באת כח הנתבעת 4 בסיכומיה להוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה לא יראו אדם "אשם" אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".
על שום כל אלה, הגעתי למסקנה שאין להטיל על הנתבעת מס' 4 אחריות כלשהי לאירוע התאונה הקטלנית ולנזק שנגרם בעטיו.
ה.אשם תורם ו/או הסתכנות מרצון של המנוח
כפי שכבר ציינתי לעיל, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על המנוח ואין מקום להפחית מאחריות הנתבע 1 להתרחשות האירוע ולנזקי התובעים. כעולה מעיון בפרוטוקול ההליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת, יתכן שהמנוח התבדח עם הנתבע 1 במידה כזו או אחרת לגבי הנשק ואף אמר לו דברים בנוסח "איפה תפגע בי?" או "פה יש פצע, תפגע לי בו". אלא, שבמקרה דנן רשלנותו של הנתבע 1 היא כה חמורה, צורמת וזועקת לשמים עד שאין להטיל על המנוח אשם תורם, אף לא בשיעור נמוך. גם אם המנוח התבדח עם הנתבע 1, ברור המנוח לא התכוון לכך שהנתבע מס' 1 יירה בו באמת. מעשיו של הנתבע 1 שירד עם נשקו, כשהנשק דרוך עם מחסנית בתוכו, כיוון את הנשק מטווח קרוב ישירות מול המנוח, דרך את הנשק וירה, מוליכים למסקנה אחת ויחידה כי רשלנותו הקיצונית של הנתבע 1 היא הגורם הבלעדי למות המנוח ולנזקי התובעים. איני סבור שיש לראות בהתבדחותו האמורה של המנוח משום אשם תורם המזכה את הנתבע 1 בהפחתת סכום הפיצויים.
ו.על שום כל אלה, הגעתי למסקנה כי במעשיו הבלתי צפויים והבלתי סבירים התרשל הנתבע 1, הפר את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי חברו המנוח ובמעשיו גרם למות המנוח ולנזקי התובעים.
לעומת זאת, מסקנתי היא כי בנסיבות העניין שלפני לא עלה ביד התובעים להוכיח כי הנתבעים 2, 3 ו- 4 התרשלו ואני מורה על דחיית התביעה כנגד נתבעים אלה.
בהיעדר אשם תורם של המנוח ובהיעדר אחריות של הנתבעים 2, 3 ו- 4, התוצאה היא כי הנתבע 1 ישא לבדו בכל נזקי התובעים, כפי שיפורט להלן.
שאלת הנזק
ז.השכר הקובע, הפסד ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות והפסד פנסיה
טענות התובעים
התובעים טענו כי בהתאם להלכה הפסוקה ולאור גילו של המנוח בעת התאונה (המנוח יליד 19.1.89, היה כבן 18 במותו) והעובדה שטרם נכנס למעגל העבודה, יש לפסוק את שכרו בהתאם לשכר הממוצע במשק בעת האירוע. התובעים צרפו לתצהיר אמו של המנוח, התובעת מס' 1, תדפיס אינטרנט לפיו השכר הממוצע במשק בארה"ב בשנת 2007 עמד על סך של 40,405$ לשנה, השווה, לטענתם, לסך של כ- 13,000 ₪ לחודש. התובעים טענו כי המנוח נולד בארה"ב והוא בעל אזרחות אמריקאית ולפני מותו התעניין בלימודים אקדמאיים בארץ ובחו"ל ולכן יש לקבוע את בסיס שכרו לפי השכר הממוצע במשק בארה"ב במועד התאונה (כ- 13,000 ₪).
התובעים טענו כי יש לחשב את הנזק על בסיס אחריות מלאה של הנתבעים, ביחד ולחוד, ועל בסיס השכר הממוצע במשק בארה"ב. לגבי השנים האבודות טענו התובעים כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לפסוק לעיזבון בשנים אלה פיצוי בגובה החיסכון שהיה המנוח חוסך בחייו, בשיעור של 30% מהמשכורת הקובעת (13,000 ₪) ועד גיל פרישה (67 שנים). לפיכך, טענו התובעים, הסכום המגיע עבור אובדן השתכרות בעתיד ולפי מקדם היוון מתאים (לעוד 43 שנים) מסתכם בסך של 1,129,885 ₪ (החישוב המפורט הובא בסעיף 144 לסיכומי התובעים).
באשר לאובדן שכר בעבר מיום התאונה ועד ליום כתיבת הסיכומים, טענו התובעים כי יש להעמיד את שכרו של המנוח על סך של כ- 3,500 ₪ לחודש, ובסך הכל 252,000 ₪ (החישוב המפורט הובא בסעיף 145 לסיכומי התובעים).
התובעים הוסיפו וטענו כי בהתאם לפסיקת בתי המשפט ועל אף גילו הצעיר של המנוח בעת פטירתו ועל אף שטרם נכנס למעגל העבודה, "מן הראוי כי ייהנה מהסיכוי ומההנחה כי בעתיד היה משתלב במקום עבודה מסודר המפריש עבורו לפנסיה". לפיכך, טענו התובעים כי יש לחשב את הפסדי הפנסיה של המנוח עבור התקופה שמיום גיל הפרישה (67 שנים) ועד לסוף תוחלת חייו, "בעבור 10.5 שנים בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק בארה"ב בהיוון מתאים". לטענת התובעים מסתכמים הפסדי פנסיה בסך של 82,679 ₪ (החישוב בסעיף 151 לסיכומי התובעים).
על שום כל אלה, טענו התובעים כי סך כל הפסדיו של המנוח בשנים האבודות עומד על סך של 1,464,564 ₪.
טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי המנוח בעל אזרחות ישראלית ואמריקאית והתגורר בישראל מגיל 4 ובמשך למעלה מ 14 שנים עד מותו. הורי המנוח התגוררו בישראל ומרכז חייו היה בישראל. על כן, טענו, יש לקבוע את בסיס השכר על פי השכר הממוצע במשק בישראל (8,300 ₪). לדבריהם, טענות התובעים בדבר מעבר ללימודים ו/או עבודה בארה"ב נותרו בגדר השערות בלבד שלא הוכחו בראיות.
בהתאם לפסק הדין בעניין ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח (פסק דין מיום 11.4.2006, פורסם ב"נבו") (להלן – "הלכת פינץ"), טענו הנתבעים כי יש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד על פי שלוש חזקות עובדתיות: השכר הממוצע במשק בישראל; שיעור הפסד של 30%; ותקופת השתכרות של 46 שנים (מגיל 21 ועד גיל פרישה 67). בהתאם לעקרונות דלעיל, טענו הנתבעים כי סך כל הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד הינו 710,908 ₪ (החישוב בסעיף 39 לסיכומי הנתבע 1).
באשר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר (מיום התאונה ועד מועד הגשת הסיכומים), קבלו הנתבעים את טענת התובעים לבסיס שכר של 3,500 ₪, אולם טענו כי התובעים התעלמו מהלכת פינץ לפיה יש לחשב כפיצוי 30% בלבד מהשכר, וכן מהעובדה שכבר נקבע בפסיקה כי בתקופת הצבא והלימודים לא חוסכים כסף ואין לפסוק כלל פיצוי בתקופה זו. על שום כך, טענו הנתבעים כי אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה ולכל היותר יש לפסוק פיצוי בסך של 82,425 ₪ (החישוב בסעיף 41 לסיכומי הנתבע 1).
הנתבעים טענו כי בהתאם להלכת פינץ אין לפסוק פיצוי נוסף בגין הפסדי פנסיה, שכן נקבע כי הפיצוי בשיעור 30% מהשכר מגלם וכולל בתוכו גם את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה. באשר לפסקי הדין אליהם הפנו התובעים בנקודה זו, טענו הנתבעים כי באותם מקרים דובר על תביעות ניזוקים בעלי נכות כזו או אחרת, ולא על תביעות עיזבון.
דיון
לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעים הפסדי שכר בשנים האבודות לפי בסיס השכר הממוצע במשק בישראל.
הלכה פסוקה היא כי מי שנפגע בגיל צעיר, בטרם נכנס למעגל העבודה, זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר בשנים האבודות, באין ראיות לסתור, לפי השכר הממוצע במשק (ראו: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932).
התובעים לא הוכיחו שיש הצדקה לסטות מן ההלכה האמורה ולפסוק פיצוי על בסיס השכר הממוצע בארה"ב. עיון בתצהירה של התובעת מס' 1, אמו של המנוח (בעיקר סעיפים 7 ו- 10 לתצהיר), מעלה כי האם הצהירה שהמנוח התעניין בלימודים אקדמיים בישראל או בארה"ב אך לא נאמר בתצהיר דבר לגבי כוונה ותוכניות לעבור לחיות בארה"ב. ממילא על כן אין בפני ראיה המצדיקה לפסוק פיצויים לפי השכר הממוצע במשק בארה"ב.
על שום כך, ולאור הלכת פינץ אליה הפנו שני הצדדים, אני קובע כי הפיצוי שישלם הנתבע מס' 1 בגין אובדן שכר לעתיד יחושב כדלהלן:
9,132 ₪ (בסיס השכר לפי שכר ממוצע במשק בישראל) X 30% X 288.8851 (תקופת ההפסד 512 חודשים – מהיום ועד גיל 67 בהיוון) = 791,429 ₪
באשר לתביעת התובעים לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בנוסף לפיצוי בגין אובדן השכר בשנים האבודות, סבורני כי הדין בעניין זה עם הנתבעים. בהתאם להלכה הפסוקה רכיב הפנסיה כבר מגולם בהפסדי ההשתכרות בהתאם לחישוב האמור לעיל (פסק הדין בעניין פינץ, בפסקה 11 לפסק הדין). אשר על כן, אני דוחה את תביעת התובעים לפיצוי נוסף ונפרד בגין הפסדי פנסיה.
באשר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, ממועד התאונה (2.9.07) ועד היום, סבורני כי בסיס השכר שהציעו התובעים (3,500 ₪) הינו סביר וראוי לאור גילו של המנוח במועד התאונה. עם זאת, אני מקבל את טענת הנתבעים על כך שלאור הלכת פינץ אין לפסוק פיצוי בגין מלוא השכר אלא בגין 30% מן השכר בלבד.
על כן, חישוב הפסדי השכר לעבר הינו כדלהלן:
3,500 ₪ X 30% X 84 חודשים = 88,200 ₪.
אשר על כן אני קובע כי הפיצוי שישלם הנתבע מס' 1 בגין אובדן שכר בעבר יעמוד על סך 88,200 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ח.נזק לא ממוני לעזבון המנוח – כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
טענות התובעים
התובעים טענו כי בנוסף לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים הם זכאים לפיצוי גם בעבור הכאב והסבל שחווה המנוח בטרם נפח את נשמתו. בענייננו, טענו התובעים, המדובר בבחור צעיר ובריא לחלוטין ללא עבר רפואי כלל, ובהתחשב בנסיבותיו של האירוע הטרגי ובהתחשב במגמת הפסיקה בשנים האחרונות לפסוק פיצוי משמעותי בגין הנזק הלא ממוני, יש להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 1,000,000 ₪ (לא משוערך), שהוא סך של 1,185,847 ₪ (משוערך למועד הגשת סיכומי התובעים).
טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי בתיקי נזיקין בהם דנים בהתאם לפקודת הנזיקין ולפי הלכות בית המשפט העליון, נהוג לפסוק בראש נזק זה פי שניים מהסכום הנפסק בתביעות נזיקין בפיצויים לנפגעי תאונות דרכים [תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976]. היינו, לטענת הנתבעים סך כל הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו 91,000 ₪.
דיון
ראש הנזק של כאב וסבל למנוח או לעיזבון יקבע, על דרך העיקרון, לפי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי וכאבו וסבלו של התובע הנידון. ככלל, השיקולים הנלקחים בחשבון לעניין הערכת כאב וסבל הינם אופי הפגיעה, עוצמתה ומשכה. בשנים האחרונות ישנה מגמה של הגדלת סכום הפיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני. כך, נקבע בפסיקה כי הפיצוי בראש נזק זה צריך שיהיה ממשי, שהרי מדובר באובדן דבר שהוא יקר מכל [ראו: אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר – מאמרים חלק ג' 21, 61 (2003); ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 5.6.12); ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 567 – 570 (2004)].
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמקרים שונים שהתבררו בפסיקת בתי המשפט בהם בחור צעיר מצא את מותו בנסיבות טרגיות בטרם עת, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי שהפיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) שישלם הנתבע מס' 1 לעזבון המנוח יעמוד על סך של 250,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ט.נזק לא ממוני להורי המנוח
טענות התובעים
התובעים טענו כי בנסיבותיו הטרגיות של מקרה זה, בו איבדו הורים את בנם הצעיר, אין חולק כי נגרמו לתובעים 1 ו- 2, הורי המנוח, כאב, סבל ועוגמת נפש אשר ילוו אותם כל חייהם. על כן, בקשו התובעים לפסוק לכל אחד מהתובעים 1 ו- 2 סך של 500,000 ₪ (לא משוערך) בגין כאב וסבל, היינו, סך של 600,000 ₪ (משוערך למועד הגשת סיכומי התובעים).
טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי בשל העובדה שההורים נכנסים בנעלי המנוח אין לפסוק כפל פיצוי בגין נזק לא ממוני. נטען כי במקרים דומים בתי המשפט לא פסקו פיצוי בגין נזק לא ממוני להורי המנוח אלא לעזבון המנוח בלבד.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעים.
ברור לחלוטין כי התובעים 1 ו- 2 (הורי המנוח) אינם הנפגעים הישירים מן הירי שנעשה על ידי הנתבע מס' 1. הנפגע הישיר הוא המנוח. הוריו משתייכים, על כן, לקבוצת הנפגעים המשניים.
סבורני כי בנסיבות העניין, הואיל ואני פוסק פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) לעזבון המנוח, הרי שאין הצדקה לפסוק פיצוי נוסף בגין ראש נזק זה גם להורים. לפיכך אני דוחה את התביעה בגין נזק לא ממוני להורים, התובעים 1 ו - 2.
למעלה מן הדרוש אוסיף כי הקריטריונים לבחינת זכאות לפיצוי בגין נזק לא ממוני לנפגע משני הותוו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397 (1990) (להלן – "הלכת אלסוחה"), וכך נאמר שם מפי כב' הנשיא שמגר:
"הניזוק הישיר מן המעשה הרשלני הוא מי שנהג, נפצע או הועמד בסכנה. כלפיו הופרה החובה שלא לגרום לו נזק גוף. קרוביו של הנפגע אשר לקו בנפשם עקב הפגיעה בו, מצויים "במעגל הסיכון המשני", ולכן יש מקום לבחינת השאלה, אם כל נזק לא רכושי גרידא, אשר נגרם לקרוב כאמור, די בו כדי להקים אחריות כלפיו. מובן, שזו היא שאלה של חובת הצפיות מן הבחינה הנורמטיבית, שהרי פגיעה נפשית כלשהי תהא בדרך כלל פועל יוצא אוטומאטי מן האירוע הרשלני" (עמ' 437).
בפרשת אלסוחה נקבעו ארבעה תנאים מצטברים שרק בהתקיימם ניתן יהיה לפצות ניזוק במעגל המשני בגין נזקי גוף לא מוחשיים (מידת הקרבה של התובע לנפגע; התרשמות ישירה מן האירוע המזיק; מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק; קיומו של נזק נפשי ממשי).
לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובעים 1 ו- 2 אינם עומדים בכל התנאים המצטברים האמורים. אכן, התובעים 1 ו- 2 הינם קרובים מדרגה ראשונה למנוח, אולם סבורני כי יתר התנאים אינם מתקיימים לגביהם. על שום כך, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין ראש הנזק של נזק לא ממוני לתובעים 1 ו- 2.
י.הוצאות הלוויה וקבורה
טענות התובעים
התובעים בקשו לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪, ובשערוך למועד הגשת הסיכומים בסך של 35,757 ₪.
טענות הנתבעים
כאמור לעיל, הנתבעים 2, 3 ו - 4 הצטרפו לטענות הנתבע מס' 1 לעניין הנזק וגובה הפיצוי. ואולם, עיון בסיכומי הנתבע 1 מעלה כי זה לא התייחס כלל לראש הנזק של הוצאות קבורה וכו'.
דיון והכרעה
לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעים פיצוי בגין הוצאות ההלוויה והקבורה של המנוח בסך 30,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום האירוע (2.9.2007) ועד לתשלום המלא בפועל.
יא.פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים
טענות התובעים
התובעים טענו כי התנהגות הנתבעים בכלל, והתנהגות הנתבע 1 בפרט כפי שהיא באה לידי ביטוי בהכרעת הדין שניתנה בעניינו בהליך הפלילי, מבטאת אדישות, אי-אכפתיות וזלזול מופגן בחיי אדם. התנהגות זו גרמה לתוצאה טרגית ולכן יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים עונשיים. התובעים טענו שכדי למנוע מצבים דומים בעתיד; כדי להרתיע את מי שמחזיקים נשק מסוכן ואת מפקדי צה"ל המכשירים ומדריכים לשימוש בנשק; ובכדי שינהגו משנה זהירות כלפי חיי אדם, מן הראוי להטיל על הנתבעים פיצוי עונשי בסך 700,000 ש"ח.
לחילופין, טענו התובעים כי במקרה דנן יש להטיל על הנתבעים פיצויים מוגברים, השונים מפיצויים עונשיים בכך שעניינם בחומרת התנהגות המזיק והשפעתה על הנזק להבדיל מפיצוי עונשי הבא "להעניש" את המזיק על עצם התנהגותו. לטענת התובעים, מקרה טרגי זה הינו מקרה מובהק המצדיק הטלת פיצויים מוגברים ועל כן יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים מוגברים בסך 500,000 ₪.
טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי במקרה דנן, ולאור קביעות בית המשפט בהליך הפלילי שהתנהל בעניינו של הנתבע 1, אין מדובר במעשה מכוון אלא בטעות. על כן, טענו, אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים ו/או מוגברים.
באשר לפיצויים עונשיים, טענו הנתבעים כי עסקינן בפיצוי חריג השמור למקרים קשים במיוחד, הכרוכים בפגיעה קשה שנלווה אליה אשם ברמה גבוהה המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי. בענייננו, כך נטען, הועמד הנתבע 1 לדין בהליך הפלילי, הביע חרטה, הורשע וריצה מאסר בפועל. עסקינן במקרה טרגי שהנתבע 1 התחרט עליו. על כן אין מקום לפסוק פיצוי עונשי בהליך הנוכחי.
באשר לפיצויים מוגברים, טענו הנתבעים כי המדובר בהרחבת חזית שכן הטענה לא נטענה בכתב התביעה והיא הועלתה לראשונה רק בסיכומי התובעים. לגופו של עניין נטען כי בית המשפט פוסק פיצויים מוגברים במקרים נדירים בלבד ורק כאשר מדובר במעשה מכוון, דבר שלא התקיים בענייננו. על כן אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
דיון והכרעה
אכן, עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעים לא עתרו לפיצויים מוגברים, אלא לפיצויים עונשיים בלבד (סעיף 26.6 לכתב התביעה). אשר על כן וכבר מטעם זה דין התביעה לפסיקת פיצויים מוגברים להידחות בהיותה הרחבת חזית.
סבורני שמן הדין לדחות את התביעה לפיצויים עונשיים ולפיצויים מוגברים אף לגוף העניין.
פיצויים עונשיים הם פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הפיצויים העונשיים נבדלים מן הפיצויים המוגברים, שגם הם מביאים בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק אך מבטאים הערכה כנה של הנזק שנגרם לניזוק, כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגותו הבלתי ראויה של המזיק (להרחבה ראו: עניין עיזבון המנוח אטינגר ז"ל, בעמ' 562 – 567).
בתי המשפט בישראל הכירו באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים. עם זאת, בפועל, בתי המשפט בישראל אינם נוהגים, ובוודאי שאינם מרבים, לפסוק פיצויים עונשיים [ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385, 406 (1999)].
לעניות דעתי, אין מקום להטיל על הנתבע 1 פיצויים עונשיים או מוגברים במקרה זה. אין ספק כי התרשלותו של הנתבע 1 - כפי שהיא גם באה לידי ביטוי בהכרעת הדין המרשיעה בהליך הפלילי – הינה התרשלות צורמת שהביאה לתוצאה טרגית וכואבת ביותר. עם זאת, סבורני שגם אם נתונה לבית המשפט סמכות עקרונית לפסוק פיצוי עונשי, אין זה המקרה לעשות כן ודי בעונש המאסר שריצה הנתבע 1 במסגרת ההליך הפלילי ובפיצויים האחרים שישלם במסגרת הליך זה. אוסיף עוד כי בתי המשפט פוסקים, לעיתים, פיצויים עונשיים בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון. בענייננו, הגם שהתוצאה הינה קשה, אין מחלוקת על כך שהמעשה לא היה מכוון והנתבע 1 חזר והביע צער וחרטה, הן במסגרת הודעותיו/הודאותיו במשטרה, הן במסגרת עדותו בהליך הפלילי, והן בתצהירו ובעדות שמסר בהליך שלפני.
על שום כל אלה, אני דוחה את התביעה לתשלום פיצויים עונשיים ו/או מוגברים.
יב.בשולי סיכומיו טען הנתבע 1 כי מכל סכום שיפסק יש להפחית סך של 15,000 ₪ ששולם על ידו כחלק מההליך הפלילי, וכן כל סכום אחר אשר קיבלו ו/או יקבלו התובעים מהמוסד לביטוח לאומי ו/או מכל גורם אחר. עוד ציין הנתבע 1 כי במקרה דנן התובעים בחרו "לנפח" את התביעה ולהגישה לבית המשפט המחוזי כאשר ברור שסכום התביעה "האמיתי" התאים להתברר בבית משפט השלום. בכך גרמו לו התובעים הוצאות ונזק כספי למעלה מן הצורך.
דין טענות הנתבע 1 באשר לניכוי הכספים ששילם במסגרת ההליך הפלילי להדחות.
בסעיף 5(ג) לגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.2.09, גזר בית המשפט על הנאשם (הנתבע 1), בין היתר, קנס בסך 15,000 ₪. "קנס" לפי סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"), להבדיל מ"פיצויים" לפי סעיף 77 לחוק העונשין, משולם על-ידי הנאשם לקופת אוצר המדינה (ולא לאדם שניזוק על ידי מעשה העבירה). על כן, אין מקום לטענת הנתבע לניכוי הסכום ששולם על ידו כקנס בהליך הפלילי ואני דוחה את הטענה.
11.אחרית דבר
אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
א.אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים מס' 2, 3 ו- 4.
בנסיבות העניין, ובשל הטרגדיה שפקדה את התובעים, אמנע מחיובם בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעים 2, 3, ו - 4 למרות שהתביעה כנגדם נדחתה.
ב.אני מקבל באופן חלקי את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 ואני מחייבו לשלם לתובעים את הסכומים שלהלן:
(1)הפסדי השתכרות לעתיד - 791,429 ₪ ; לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
(2)הפסדי השתכרות לעבר- 88,200 ₪ ; לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
(3)נזק לא ממוני לעזבון המנוח - 250,000 ₪; לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
(4)הוצאות הלוויה וקבורה - 30,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית מיום 2.9.07 ועד לתשלום המלא בפועל.
(5)הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לכל הצדדים.
ניתן היום, ז' תשרי תשע"ה, 01 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
