פסק דין 2057-07

 פסק דין

1. לפני בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").

2. התובעים הגישו תובענה ייצוגית נגד הנתבעות. בבסיס התביעה עמדה טענתם לפיה הנתבעות גבו מציבור המתדלקים שתדלקו את רכביהם בשירות מלא בתחנות שבניהולן סכומים בניגוד לדין. לטענתם, הנתבעות פעלו בניגוד לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק), תשס"ב-2002 (להלן – הצו), הקובע כי ניתן לגבות, בגין תדלוק בשירות מלא, תוספת על המחיר המירבי שנקבע לתדלוק בשירות עצמי רק בהינתן מספר מינימאלי של משאבות לתדלוק עצמי כדלהלן: בתחנות בהן שיעור המשאבות בתדלוק עצמי הוא לפחות שליש או 2 משאבות, לפי הגבוה, ובתחנה שבה 4 משאבות או פחות – לפחות משאבה אחת. בתחנות הדלק שהופעלו על ידי הנתבעות לא התקיימו התנאים דלעיל ולפיכך אסור היה להן לגבות מן המבקשים תוספת על המחיר הקבוע בצו בנוגע לתדלוק בשירות עצמי. התובעים טענו כי התנהלות זו עולה כדי הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, ניצול מצוקת הצרכן והפרת חובות תום הלב שלהן כלפי המתדלקים. התובעים עתרו להחזר הסכומים שנגבו מחברי הקבוצה על ידי הנתבעות מעבר למחירים המירביים של בנזין 95 ו- 96 אוקטן בתדלוק עצמי שנקבעו על פי הצו.

3. לעמדת הנתבעות רוב רובן של תחנות הדלק עמדו בדרישות הצו, ומכל מקום הדין אינו מאפשר או מצדיק פיצוי בדיעבד של מי שתדלק בתחנה בשירות מלא ושילם עבור שירות מלא. לטענתן, תכלית הצו הוגשמה במלואה בכל התחנות נושא התובענה, משום שבכולן ניתן היה לתדלק בשירות עצמי בנוחות וללא כל קושי, וגם התובעים אינם טוענים כי תדלקו בשירות מלא בשל חסר במשאבות לתדלוק עצמי. המחלוקת בעניין עמידתן של הנתבעות בתנאי הצו הינה מחלוקת פרשנית המשפיעה על אופן ספירת המשאבות. לגישת התובעים המונח "משאבה" פירושו עמדת תדלוק אחת בעוד שלגישת הנתבעות "משאבה" הינה מתקן התדלוק כולו, שבדרך כלל יש לו שני צדדים. הנתבעות סבורות, בנוסף, כי את המונח "פחות משליש", כאשר המספר אינו שלם, יש לפרש כמספר השלם הקרוב אליו ואין למנות, לצורך החישוב, משאבות המכילות רק פיות בנזין מסוג שאינו מפוקח על ידי הצו (כגון סולר ואוקטן 98). לדוגמא: בתחנת הכפר הירוק ישנן, לפי עמדת התובעים, 26 משאבות מתוכן 8 בשירות עצמי ומספר זה אינו עונה על דרישות הצו. לטענת הנתבעות יש בתחנה זו 13 משאבות בלבד (מתקן תדלוק על שני צדדיו), מתוכן 4 בשירות עצמי, ולכן הן עומדות בתנאי לפיו שליש מן המשאבות יהיו לתדלוק עצמי. הנתבעות העלו טענות נקודתיות נוספות ביחס לחלק מן התחנות, ובכלל זה כי בתחנות מבואות חיפה, הנשיא ולבונטין אף לא אחד מן התובעים תדלק את רכבו, וכי הייתה תחנה (הרצליה) שעמדה בדרישות הצו.

4. במסגרת הדיון בבקשת האישור הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה יש לפרש את המונח "משאבה" כ"עמדת תדלוק" (כעמדת התובעים), וכי במקרים בהם שליש ממספר המשאבות הכולל אינו מספר שלם – אין לעגל את המספר כלפי מטה.

5. ביום 2.8.2010 אישר כב' השופט (בדימ') ד"ר עמירם בנימיני את התובענה כייצוגית לאחר שקיבל את עמדתם הפרשנית של התובעים שנתמכה, כאמור, גם בעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן – החלטת האישור). בית המשפט הגדיר את הקבוצה, בסעיף 26 להחלטתו, כדלקמן:

הקבוצה התובעת כוללת את כל לקוחות המשיבות שתדלקו את רכביהם בדלק 95 או 96 אוקטן בשירות מלא באחת מן התחנות נשוא התביעה (כמפורט בסעיפים 23-40 לבקשת האישור, ולמעט תחנת מסובים...), ואשר שילמו תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק בשעות הלילה או בימי מנוחה, או שתיהן גם יחד, החל ממועד כניסתו של הצו לתוקף (2.4.06) ועד יום הגשת התביעה והבקשה לאישורה (4.7.07). בכל מקרה ... חברי הקבוצה התובעת יהיו רק אלו ששילמו למשיבות או מי מהן סכומים העולים על המחירים המירביים לבנזין אוקטן 95 ו- 96 שנקבעו מכוח הצו. קבוצה זו איננה מצומצמת ל"צרכן" הרוכש את המוצר לצרכים אישיים, והיא כוללת גם בעלי רכב המשמשים לעסקים... .

6. ביום 16.3.2011 מינה בית המשפט את רו"ח אהוד רצאבי כמומחה מטעמו לבחינת השאלות החשבונאיות שבמחלוקת: (א) בחינת סך כל התמורה שהתקבלה בכל תחנות התדלוק בתקופה הרלוונטית בגין דמי שירות ותוספת שבת וחג או כל תמורה שהתקבלה ממכירת דלק מפוקח בתחנות הנדונות, אשר עולה על המחיר המירבי לליטר שנקבע בצו; (ב) שערוך ההפרשים בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום גבייתם ועד ליום עריכת חו"ד המומחה. ביום 26.3.2012 הוגשה חוות דעתו של המומחה במסגרתה צוין כי אומדן התמורה העולה על המחיר המירבי, כאשר היא משוערכת, עולה כדי 9,661,304 ש"ח.

7. ביום 22.4.2013 הגישו הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור הסכם פשרה. ביום 1.9.2013 הוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה מתוקן, בהתאם להערות בית המשפט. ביום 17.9.2013 הורה בית המשפט (כב' השופט בדימ' בנימיני) על פרסום הודעה בדבר הגשת הבקשה דנן בעיתונים ומשלוח העתק ממנה ליועץ המשפטי לממשלה, לממונה על הגנת הצרכן ולמנהל בתי המשפט. במסגרת ההודעה שפורסמה כאמור, פורטו עיקרי ההסכם והוגדרה הקבוצה. בנוסף, צוין בה, בין היתר, כי בתוך 45 ימים ממועד הפרסום רשאים חברי הקבוצה להגיש התנגדויות להסכם או לבקש רשות לצאת מן הקבוצה. הליכים אלו ננקטו בהתאם לנדרש בסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות.

8. לאחר הפרסומים הנ"ל לא הוגשו התנגדויות מצד חברי הקבוצה ואף לא אחד מהם ביקש שלא להימנות עליה לעניין הסכם הפשרה. היועץ המשפטי לממשלה הודיע, באמצעות בא כוחו, כי הוא משאיר את ההכרעה ביחס להסכם הפשרה לשיקול דעת בית המשפט. יחד עם זאת, ציין כי לעמדתו קיימים מספק קשיים בהסכם המוצע, כי שיפורט בהמשך, עליהם יש ליתן את הדעת.

9. סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות מורה כי "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין." סעיף 19(ג) מוסיף וקובע, כי החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה אם לאו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה, את עילות התובענה, את השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים ואת עיקרי הסדר הפשרה. בהחלטתו יתייחס בית המשפט, בין היתר, לפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה יכולים היו לקבל אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, להתנגדויות שהוגשו וההכרעה בהן, לשלב שבו נמצא ההליך, לחוות דעת הבודק, לסיכונים ולסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה, ולעילות ולסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר. להלן אבחן את הסדר הפשרה המוצע על פי אמות מידה אלה.

1. העילות עליהן מבוססת התביעה, בהתאם להחלטת האישור (שם, סעיפים 24-19), הינן: הפרת חובה חקוקה (הפרת סעיף 3(ג) לצו וסעיף 11(א)(1) לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996), הפרת החובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב העולה כדי הפרה יסודית של החוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

1. חברי הקבוצה עליהם חל הסדר הפשרה הם כמפורט בסעיף 26 להחלטת האישור (ראו סעיף 5 לעיל).

2. השאלות המהותיות שבעובדה ובמשפט, המשותפות לכל חברי הקבוצה בהתאם להחלטת האישור (שם, סעיף 34) הינן: "מהי דרך פרשנותו הנכונה של סעיף 3(ג) לצו, והאם היו המשיבות רשאיות לגבות מלקוחותיהן שרכשו בנזין 95 או 96 אוקטן תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק בלילה או בימי מנוחה, לאור הוראת סעיף 3(ג) לצו, ובהתחשב במצב המשאבות בתחנותיהן במועד הרלבנטי לתביעה. במידה והתשובה על שאלה זו שלילית, מתעוררת שאלת זכאותם של חברי הקבוצה התובעת להשבת הכספים שנגבו שלא כדין, על-פי אחת מעילות התביעה שפורטו... לצורך כך יהיה צורך להחליט מהו סכום ההשבה או הנזק המגיע לחברי הקבוצה ומהי הדרך ההוגנת והיעילה להעניק את הסעד לקבוצה התובעת".

3. במסגרת הסכם הפשרה צוין, כי הסעד הראשון שהתבקש על ידי התובעים (במסגרת בקשת האישור) התממש מיד לאחר הגשת בקשת האישור (בשנת 2007), כאשר הנתבעות הציבו בתחנות התדלוק מספר משאבות התואם את פרשנותם של התובעים לדרישות הצו.

4. אשר לסעד הפיצוי התחייבו הנתבעות להעניק לחברי הקבוצה ולציבור פיצוי באמצעות מתן הטבות תדלוק וחלוקת מוצרים בשווי כולל של 7,574,457 ש"ח, וזאת בשני שלבים כדלקמן:

בשלב הראשון – במהלך תקופה בת שנה יוכלו לקוחות, שתדלקו בתחנות התדלוק נושא התובענה, להגיע לתחנה שבה תדלקו ולקבל כרטיס תדלוק, שיאפשר להם לתדלק את רכבם באותה תחנה בשירות מלא במחיר תדלוק בשירות עצמי (וללא תוספת לילה וחג), וזאת למשך תקופה של 16 חודשים וללא הגבלה של מספר התדלוקים. כרטיס תדלוק יונפק למי שיציג 3 חשבוניות בגין תדלוק בשירות מלא (באותה תחנה) מהשנה האחרונה או מהתקופה הרלוונטית לתביעה או לחילופין, פירוט חיוב כרטיס אשראי שיוכיח 3 תדלוקים כאמור בתוספת תצהיר כי תדלק בשירות מלא באותה תחנה בתקופה הרלוונטית. כל תחנה התחייבה למתן הטבה בסכום מסוים וסופי. ככל שתחנה מסוימת תעניק לחברי הקבוצה את מלוא ההטבה המוסכמת, יפקע תוקף כרטיסי התדלוק והיא לא תמשיך לשלב השני של הענקת ההטבה.

בשלב השני – יחולקו לכלל ציבור המתדלקים מוצרים בשווי כולל של יתרת ההטבה שלא חולקה באמצעות חנויות הנוחות, מזנונים או מסעדות שבתחנות הדלק. הוסכם, כי המוצרים שיחולקו לציבור הם קפה, ברד, ובקבוקי מים 500 מ"ל. המוצרים יחולקו, ללא עלות ולא התניית רכישת מוצר נוסף, לכל מי שיציג בפני המוכרים חשבונית עבור תדלוק של 10 ליטרים לפחות באותה תחנה באותו יום.

עם סיום כל אחד מהשלבים התחייבו הנתבעות להגיש תצהיר מאומת בצירוף דו"ח של רו"ח המפרט את שיעור ההטבות שחולקו.

5. הערותיו העיקריות של היועמ"ש להסדר הפשרה התייחסו למנגנון מימוש ההטבה בשלב הראשון, מחד, ולחוסר דיותה של ההטבה בשלב השני, מאידך. היועמ"ש הדגיש, כי בעוד שהסדר הפשרה מחיל מעשה בית דין ביחס לכל חברי הקבוצה, הרי חבר קבוצה  שאין בידיו חשבוניות או פירוט חיוב כרטיס אשראי (אף אם הוכיח כי תדלק בתחנה התקופה הרלוונטית) או מי שתדלק פחות מ-3 פעמים בתחנה מסוימת – לא יהיה זכאי לקבל את הטבת התדלוק נושא השלב הראשון. כמו כן נטען, כי המנגנון שנקבע למימוש ההטבה נשוא השלב הראשון מטיל על חברי הקבוצה נטל כבד, אשר ספק אם אפשר לעמוד בו. לעמדת היועמ"ש, ההסדר במתכונתו הנוכחית יוביל בהכרח לכך שחלק משמעותי מחברי הקבוצה לא יזכו בפיצוי, אשר ינותב לשלב השני של הסדר הפשרה. דא עקא, ההטבה נשוא השלב השני אינה משמעותית ואינה יכולה לייצר הרתעה מפני הפרת הדין בעתיד, וזאת מהנימוקים הבאים: לא ברור כי ציבור המתדלקים מעוניין במוצרים נשוא ההטבה או כי יש לו צורך בהם, וזאת בניגוד למוצר נושא התובענה שהוא מוצר חיוני לחברי הקבוצה; ההטבה המוצעת מיטיבה בעיקרה עם הנתבעות ולא עם חברי הקבוצה; פיצוי המותנה בתדלוק מטיל על המפוצה נטל כלכלי לא מוצדק; בהיעדר נתונים רלוונטיים קשה להעריך בתוך כמה זמן תוענק מלוא ההטבה; לבסוף צוין, כי על שווי הפיצוי להיקבע לפי עלות המוצר לחברה ולא לפי שוויו לצרכן, שכן רק כך תושג הרתעה יעילה.

6. לאחר שעיינתי בעמדתו של היועמ"ש ובתגובותיהן של הנתבעות סברתי אף אני, כי חיוב חברי הקבוצה להציג חשבוניות או פירוט חיובי כרטיס אשראי כתנאי למימוש ההטבה, שלא לדבר על הגשת תצהיר, מכביד על חברי הקבוצה מעל המידה הראויה ויוביל בהכרח לשיעור מימוש נמוך של ההטבה נשוא השלב הראשון. במצב דברים זה הצעתי לצדדים, במסגרת דיון שהתקיים ביום 8.4.2014, כי הפיצוי על פי הסכם הפשרה יינתן כולו בשלב אחד כפיצוי לכלל ציבור המתדלקים בתחנות - על דרך של הטבת תדלוק בשירות מלא במחיר תדלוק בשירות עצמי - וזאת עד למיצויו של סכום השבה שיוסכם עליו, כאשר לצורך זה יוכלו המשיבות לבצע התאמה של סכומי ההשבה שהסכימו להם בהסכם המקורי. במאמר מוסגר אוסיף, כי במסגרת הדיון האמור הסבתי את תשומת לב הצדדים לכך שסכומי היתר שנגבו לכאורה על ידי הנתבעות שוערכו רק עד ליום 30.1.2013, ונדרש לעדכן את השערוך עד ליום ההחזר בפועל. לאחר שיקול ועיון קבלו הצדדים את הצעותיי והגישו, ביום 11.8.2014, הסכם פשרה מתוקן בשנית, הנותן מענה לקשיים שצוינו.

7. במסגרת הסכם הפשרה המתוקן בשנית התחייבו הנתבעות להעניק הטבה של תדלוק בשירות מלא במחיר תדלוק בשירות עצמי לכלל ציבור המתדלקים בתחנות, ללא שאלו יידרשו להוכיח תנאי זכאות כלשהם. חלוקת ההטבה תחל בתוך 90 ימים מיום אישור הסכם הפשרה על ידי בית המשפט ותוענק לציבור המתדלקים עד למיצויה. ההטבה תינתן בשעות שבהן ניתן לציבור בתחנות שירות בתדלוק מלא, כמפורט בנספח 3 להסכם הפשרה.

ההטבה תחולק בתחנות הבאות:

א.       מטעם הנתבעות 3-1 ו-5 תינתן ההטבה בתחנות נושא התביעה: הכפר הירוק (משה סנה 210 רמת השרון); מבואות חיפה (צומת ההגנה, חיפה); הנשיא (שד' הנשיא 34, חיפה); הנביאים/לבונטין (לבונטין 3, חיפה); מגשימים (כניסה למושב מגשימים על כביש 40 לכיוון נתב"ג, ליד צומת שעריה); וכן ב-25 תחנות נוספות בפריסה ארצית המפורטות בסעיף 11(א) להסכם הפשרה.

ב.       ההטבה מטעם הנתבעת 4, שהפעילה את תחנת אזור שאינה מופעלת על ידיה עוד, תינתן בתחנת "הצבי" ברח' הפלד 20 חולון.

ג.        ההטבה מטעם הנתבעת 6 שהפעילה את תחנת גבעת שאול שאינה מופעלת על ידיה עוד, תינתן באמצעות התחנות המופעלות על ידי הנתבעות 3-1 ו-5, כמפורט בסעיף א' לעיל.

ד.       ההטבה מטעם הנתבעת 7 תינתן בתחנת נמיר בתל אביב.

ה.       ההטבה מטעם הנתבעת 8 תינתן בתחנת הרצליה המצויה בכניסה לאזור התעשייה הרצליה פיתוח.

ו.        ההטבה מטעם הנתבעת 9 שהפעילה את תחנת גבעת שמואל שאינה מופעלת על ידיה עוד, תינתן בתחנת "אופטר" שברח' בן גוריון 11 גבעת שמואל.

מתן ההטבה יסתיים כאשר שוויה יגיע לסכום הפשרה המוסכם ביחס לכל אחת מן הנתבעות, כפי שיפורט להלן (סכום זה משוערך בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה עד ליום 30.7.2014):

הנתבעות 3-1 ו-5: ייתנו הטבה בשיעור 70% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנות הכפר הירוק ומגשימים, ובשיעור 60% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנות מבואות חיפה, הנשיא ולבונטין שבהן לא תדלקו התובעים כלל. סכומים אלו מגיעים לסך מצטבר של 2,978,062 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014).

הנתבעת 4: תיתן הטבה בשיעור 70% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנת הצבי, וזאת בסך 419,495 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014).

הנתבעת 6: תיתן הטבה בשיעור 70% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנת גבעת שאול, וזאת בסך 362,548 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014).

הנתבעת 7: תיתן הטבה בשיעור 70% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנת נמיר, וזאת בסך 1,324,331 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014).

הנתבעת 8: תיתן הטבה בשיעור 55% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנת הרצליה, בסך 627,715 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014), וזאת נוכח נתונים שהוצגו לב"כ התובעים לפיהם בתקופה הרלוונטית הייתה בתחנה זו משאבה לתדלוק מלא שבחלק ניכר משעות היממה לא פעלה.

הנתבעת 9: תיתן הטבה בשיעור 70% מהסכומים שקבע המומחה בגין תחנת אופטר, וזאת בסך 1,197,732 ש"ח (נכון ליום 30.7.2014).

יצוין כי סכומן המצטבר של ההטבות שפורטו לעיל הנו 6,909,883 ש"ח.

סכומי הפשרה הנקובים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שיחושבו על בסיס חודשי עד לביצוע מלוא ההשבה בהתאם להוראות הסכם הפשרה. חבותה של כל נתבעת תהיה לחוד, פרט לנתבעות 3-1 ו-5 שחבותן משותפת. כל נתבעת שתסיים ליתן את ההטבה מטעמה תגיש לב"כ התובעים תצהיר מאומת שנלווה לו דו"ח של רו"ח חיצוני, המפרט את שיעור ההטבה שחילקה. סכום הפשרה יחושב לפי מכפלה של כמות הליטרים שיימכרו במסגרת הפשרה (בשירות מלא במחיר של שירות עצמי) בהפרש שבין מחיר שירות מלא למחיר שירות עצמי.

במהלך התקופה בה תוענק ההטבה נושא הסדר הפשרה לציבור המתדלקים תציב כל אחת מן הנתבעות בתחנות בהן תינתן ההטבה, במקום בולט הנראה היטב ממסלול כניסת המתדלקים לתחנות, מודעה שגודלה לא יפחת מ- 1.00 x 0.8 מ', בנוסח: "לקוחות נכבדים, אנו מזמינים את ציבור לקוחותינו לקבל תדלוק בתחנה בשירות מלא במחיר תדלוק בשירות עצמי (בשעות בהן יש מתדלקים בתחנה). ההטבה ניתנת במסגרת הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שאושרה על ידי בית המשפט והיא תסתיים עם מיצוי סכום הפשרה".

הסדר הפשרה יהווה מעשה בית דין כלפי כל חברי הקבוצה וביחס לכל העילות הכלולות בהחלטת האישור.

8. כבר נאמר לעיל, כי הענקתו של הפיצוי בשלב אחד בלבד, לכלל הנזקקים לשירותיהן של הנתבעות ללא שאלו יידרשו להוכיח תנאים מוקדמים כלשהם, נותנת מענה הולם לקשיים העיקריים שעליהם הצביע היועמ"ש בעמדתו.

בין סכום הנזק המלא שנגרם לחברי הקבוצה בהתאם לחוות דעתו של המומחה לבין סכום הפשרה המוסכם קיים פער של כ- 30%, אך בהינתנן של המחלוקות המשפטיות והעובדתיות נראה כי סכום הפשרה הוא סביר ומבטא כהלכה את תוחלת הזכייה בתובענה ואת יתרונותיה של פשרה, ובכללם וודאות משפטית וחיסכון בזמן ובמשאבים. 

היועמ"ש הסתייג בעמדתו מההבחנה שנערכה בהסכם הפשרה בין תחנות שהתובעים הייצוגיים תדלקו בהן, לגביהן הוסכם בהסכם המתוקן בשנית על פיצוי בשיעור 70%, לבין שלוש התחנות שבהן לא תדלקו התובעים, לגביהן הוסכם על פיצוי מופחת בשיעור 60%. אלא שבסוגיה זו מקובלת עליי עמדתם של הנתבעים, לפיה במסגרת תימחורו של סכום הפשרה אין מניעה להביא בחשבון את הסיכון (מבחינת חברי הקבוצה) שבסופו של יום תתקבל טענת הנתבעות, לפיה אין לתובעים עילה אישית לגבי תחנות שלא בוצעו בהן תדלוקים, ובהמשך לכך - חרף ניסיון לאתר תובע חילופי - לא יימצא תובע כזה וידיהם של חברי הקבוצה שתדלקו בתחנות אלו ייוותרו ריקות. אני מוכן להניח כי סיכויי התממשותו של תרחיש זה הינם נמוכים, אך מאחר שהצדדים תמחרו אותם בכ- 10% בלבד איני רואה עילה להתערב במוסכם בנקודה זו.

9. בהינתן חוות דעתו של המומחה, שמונה על ידי בית המשפט, אין צורך במינוי בודק.

1. בשני נושאים, הנמצאים בשוליו של הסכם הפשרה המתוקן בשנית, טעון ההסכם תיקון:

          א.       בהסכם הותנה, כי כל נתבעת שתסיים ליתן את ההטבה מטעמה תגיש לב"כ התובעים תצהיר מאומת שנלווה לו דו"ח של רו"ח חיצוני, המפרט את שיעור ההטבה שחילקה. הסכמה זו טעונה שני תיקונים: האחד, כדי לאפשר מעקב אחר אופן ביצוע ההסכם, על כל נתבעת להגיש תצהיר מאומת אחת לשנה (בנוסף לתצהיר ולדו"ח שיוגשו עם סיום מתן ההטבה). כמו כן, על כל נתבעת להגיש תוך 90 יום תצהיר מאומת כי החלה בחלוקת ההטבה וכי הציבה את המודעה בדבר מתן ההטבה (סעיף ב' שלהלן). לתצהיר יצורף צילום של המודעה בתחנות, שיצולם ממסלול הכניסה לתחנה וימחיש כיצד נראית המודעה לנהג הנכנס לתחנה; השני, את התצהירים והדו"ח יש להגיש לא רק לב"כ התובעים, אלא גם לבית המשפט.

          ב.       במסגרת ההסכם התחייבו הנתבעות כי במהלך התקופה בה תוענק ההטבה נושא הסכם הפשרה לציבור המתדלקים תציב כל אחת מהן בתחנות שבהן תינתן ההטבה, במקום בולט הנראה היטב ממסלול כניסת המתדלקים לתחנות, מודעה שגודלה לא יפחת מ- 1.00 x 0.8 מ', בנוסח שפורט לעיל. היועמ"ש העיר כי ספק אם גודל המודעה מספק, ואילו הנתבעות השיבו כי מדובר בגודל השלטים המקובל בתחנות דלק וכי להסתייגותו של היועמ"ש אין בסיס עובדתי. להשקפתי, את שאלת דיות גודל המודעה יש לבחון לפי "מבחן התוצאה", לאמור: יהיה מקום להדרש לסוגיה זו אם מתצהיר הביניים שיוגש כאמור בסעיף א' לעיל עם חלוף שנה (אם מתן ההטבה לא יסתיים קודם לכן) יסתבר, כי שיעור מימוש ההטבה הנו נמוך. אין צורך לומר, כי קודם למתן הוראה לנתבעות או מי מהן להגדיל את השלטים, יאפשר להן בית המשפט להשמיע את עמדתן.

1. נוכח מכלול הנתונים, ובכלל זה, התאמת מספר המשאבות לנדרש בצו בהתאם לפרשנותו על ידי התובעים; ההטבה שהתחייבו הנתבעות להעניק לציבור המתדלקים, עליהם נמנים גם חברי הקבוצה, ללא שיידרשו להוכיח תנאי זכאות כלשהם; היעדר התנגדויות להסכם המוצע; עמדת היועמ"ש המותירה את אישור ההסכם לשיקול דעת בית המשפט; מתן מענה בהסכם הפשרה המתוקן בשנית ובתיקונים שפורטו בסעיף 20 לעיל לעיקר הקשיים שעליהם הצביע היועמ"ש – אני סבור, כי הסכם הפשרה המתוקן בשנית על תיקוניו הינו ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי סיום ההליך בפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. אשר על כן, אני מאשרו  ונותן לו תוקף של פסק דין.

1. הצדדים המליצו, כי הנתבעות יישאו בשכ"ט ב"כ התובעים בשיעור 14% מסכום ההטבה הכולל בתוספת מע"מ, ובגמול לתובעים בשיעור 2.5% מסכום ההטבה הכולל, כאשר כל נתבעת תישא בחלק היחסי של הגמול ושכה"ט כפי חלקה היחסי בסכומי ההטבה כמפורט לעיל. הסכומים כולם ישולמו לב"כ התובעים שיפעלו לחלוקת הגמול בין התובעים באופן יחסי לגמול בגין כל אחת מהתחנות בהן הם תדלקו.

לאחר שהבאתי בחשבון את השיקולים המפורטים בסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות אני סבור, כי הסכומים עליהם המליצו הצדדים הינם סבירים וניתן לאשרם. על מנת לתמרץ את ב"כ התובעים לפקח על ביצוע הסכם הפשרה בפועל ראוי ליצור זיקה בין חלק משכר הטרחה לבין ביצוע הסכם הפשרה הלכה למעשה. תשלום שכר הטרחה יבוצע, אפוא, באופן הבא:

א.       בשלב זה תשלם כל נתבעת 4% ומע"מ מחלקה בסכום ההטבה הכולל.

ב.       לאחר תחילת מתן ההטבה והצבת המודעות הנזכרות לעיל, ובכפוף לאישור מראש של בית המשפט, תשלם כל נתבעת 3% נוספים ומע"מ מחלקה בסכום ההטבה הכולל.

ג.        יתרת שכר הטרחה בסך 7% ומע"מ תשולם בהתאם לקצב מתן ההטבה לציבור המתדלקים, בהתאם לתצהירים ולדיווחים שיוגשו על ידי הנתבעות, ובכפוף לאישורו מראש של בית המשפט.

2. אני מודה לצדדים על גישתם העניינית. תודתי גם ליועמ"ש, אשר הערותיו המועילות, אשר הועלו לפני בית המשפט בטוב טעם ורוב דעת, סייעו לשיפורו של הסכם הפשרה לטובת הציבור, והמחישו פעם נוספת את חשיבותו של יצירת הליך אדברסרי בשלב אישורו של הסכם פשרה בתביעה ייצוגית.

3. אני מורה על פרסום הודעה לפי סעיף 25(4) לחוק תובענות ייצוגיות. ב"כ הצדדים יגישו לאישורי בתוך 14 ימים את נוסח הפרסום, התואם את כל האמור לעיל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, לפמת"א וכן למנהל בתי המשפט לצורך רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ד, 21 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.