פסק דין 739/13

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה  א' יעקב) מיום 10.12.12 בת"א 23405-02-10, בו נדחתה תביעתו הכספית של המערער נגד המשיבה, בטענת גביית מיסים והיטלים באופן לא חוקי וכן בגין גרימת נזקים שונים, באופן שהמיט עליו כנטען הפסד ממון רב.

רקע והליכים

ב.        בתקופה הרלבנטית למחלוקת נשוא ענייננו, היה המערער הבעלים של חלקה 13 בגוש 8016 באבן יהודה (להלן המגרש). בשנת 1997, בגין חלק ממגרש זה, ביקש המערער היתר מן הועדה לתכנון ובנייה להקמת בניין לתעשייה ומלאכה. בשנת 1999 ניתן ההיתר, ובשנת 2000 הודיע המערער למשיבה, במסגרת בקשה להנחת קו ביוב, כי "הקמת המבנה הושלמה" (נ/10, צרופה 2); בשנת 2003, במסגרת בקשה למתן טופס אישור אכלוס (להלן טופס 4), הודיע האדריכל מטעם המערער כי המבנה מוכן לאכלוס (נ/10, צרופה 17); בהמשך שנת 2003 ניתן טופס 4.

ג.        במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, בעקבות התביעה שהגיש כנגד המשיבה, טען המערער את הטענות הבאות: ראשית, כי המשיבה גבתה ממנו ביתר היטל כבישים – 3 פעמים בעבור אותו כביש.שנית, כי גבתה ממנו כספי ארנונה שלא כדין לשנים 2007-2006, שעה שהנכס לא היה ראוי לשימוש, והמשיבה אף התחייבה שלא לגבות ארנונה עד אשר יחובר המבנה לחשמל. לעניין זה הגיש המערער כראיה מסמך חתום על-ידי גזבר המשיבה וכן עובדת מחלקת הגביה מיום 19.10.04, ובו נאמר כי "בהמשך לשיחתנו הטלפונית, הריני להודיעך כי שומת הארנונה לנכס בוטלה. עם החיבור לרשת החשמל תחויב בהתאם" (ת/4, נספח ל'); לשיטת המערער הדבר עולה כדי הבטחה שלטונית, וכיון שהחיבור לחשמל נעשה אך בתום התקופה, לא היה מקום לחייבו בארנונה בעבור שנים אלה.

             שלישית, כי המשיבה גבתה ממנו שלא כדין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה לאחר שלא יידעה אותו בדבר מעיקרא; רק לאחר שביקש אישור למרשם המקרקעין הודיעה לו המשיבה על תשלום זה, ולטענת המערער הדבר עולה כדי רשלנות. רביעית, כי דרישות התשלום השונות של העירייה והעיקולים שהטילה על רכושו שעה שאלה לא שולמו, הביאו את המערער למצב כספי קשה, עד שהיה חייב למכור את הנכס שהיה בבעלותו בהפסד,  ולכן על המשיבה לפצותו בגין כך; לשם בחינת הטענה הובאו חוות דעת של שמאים מטעם כל אחד מן הצדדים. חמישית, כי ההודעות שהוציאה העירייה בדבר עיקול רכושו הן בגדר לשון הרע, ועל כן על המשיבה לפצותו בהתאם.

ד.        בפסק דינו מיום 10.12.12 דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערער. לעניין היטל הכבישים, נקבע כי אין מדובר בגביית יתר שכן מדובר בעבודות בנייה שונות בגינן התבקשו ההיטלים השונים (שניים במספר, ולא שלוש כטענת המערער). אשר לכספי הארנונה נקבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי בשנים אלה לא היה המבנה ראוי לשימוש, וזאת במיוחד שעה שהמערער עצמו, והאדריכל מטעמו, הצהירו שנים קודם לכן את ההיפך; כן נטען לעניין זה כי אין לייחס חשיבות יתרה למסמך עליו חתם גזבר המשיבה והדבר אינו עולה כדי הבטחה שלטונית, שכן ברי כי לא הייתה בכוונתו להעניק פטור מתשלום הארנונה לתקופה בלתי מוגבלת, והדבר גם לא היה בסמכותו. אשר לארנונה לשנת 2007 ספציפית, נקבע גם כי העניין תלוי ועומד בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד המשיבה, ועל כן אין מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במסגרת הליך זה.

           לעניין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה נקבע, כי החיוב לכשעצמו מוצדק, ואף שהמשיבה מסרה למערער בתחילה מידע שגוי בנוגע לכך, תיקנה את טעותה במהרה, ועל כן אין הדבר עולה לכדי רשלנות.לעניין הנזקים שנגרמו לו בגין מכירה מוקדמת לכאורה של המבנה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך באופן מוחלט על חוות דעת השמאים, אשר התעלמו שניהם מנתונים רלבנטיים להערכת שווי הנכס, ועל כן אין לקבל את טענת המערער לעניין זה. לבסוף, אשר ללשון הרע נקבע, כי שעה שמדובר בחובת הרשות לפרסם את צוי העיקול, נתונה לה ההגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965, לפיה פרסום מכוח הדין אינו מאפשר תביעה בגין לשון הרע. מכל הטעמים האמורים מצא בית המשפט המחוזי לדחות כאמור את תביעת המערער על כל ראשיה, ולחייבו לשלם למשיבה סך של 80,000 ₪ בעבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.

הערעור והדיון שלפנינו