פתח דבר
1. התובע נפגע במהלך נסיעה ברכבו מהתפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב. לטענת התובע המטען הונח ברכבו עקב טעות בזיהוי הקרבן. האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים") - זו השאלה העומדת לפנינו לדיון.
אקדים את המאוחר ואומר כי מסקנתי היא שהאירוע אינו נופל בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים עקב העדר קשר סיבתי בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין הנזק שנגרם לתובע. כך, גם לא מתקיימת החזקה המרבה - "התפוצצות או התלקחות" - הקבועה בהוראת סעיף 1 לחוק.
הקדמה
2. על מנת להבהיר את דרך הילוכנו ואופן בחינת הסוגיה הניצבת לפנינו, אקדים מספר מילים אודות מבנה סעיף 1 לחוק המגדיר את המונח "תאונת דרכים".
סעיף 1 קובע כדלקמן:
"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"
3. על פי לשון הוראת סעיף 1 תיבחן תחילה השאלה האם האירוע בא בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק (להלן: "ההגדרה הבסיסית"). תשובה חיובית לשאלה זו תחייב המשך דיון בשאלה האם חלה החזקה הממעטת המוציאה את האירוע מגדר תאונת דרכים, היינו האם התאונה ארעה במתכוון. תשובה שלילית לשאלה תחייב דיון בשאלה האם האירוע חוסה תחת אחת מן החזקות המרבות ("התפוצצות או התלקחות" היא הרלוונטית בענייננו). ככל שייקבע כי האירוע בא בגדר החזקה המרבה, יוכר האירוע כתאונת דרכים, אלא אם בעת ובעונה אחת תחול לצד החזקה המרבה (התפוצצות או התלקחות) גם החזקה הממעטת (תאונה במתכוון), או אז יוצא האירוע מגדר "תאונת דרכים" (ראו גם אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 78 - 79 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין")].
על מנת להקל על אופן בחינת הסוגיה נעזר בהמשך בתרשים הבא (להלן: "תרשים הזרימה"):
העובדות בתמצית
4. בבוקרו של יום 10.5.09 נכנס התובע אל רכבו, הניעו, וזמן קצר לאחר שכבר החל בנסיעה אירע פיצוץ ברכב (להלן: "האירוע").
מקור הפיצוץ במטען חבלה אשר הוטמן מתחת לרצפת הרכב (בצידו החיצוני של הרכב), ככל הנראה על גבי קורת הרכב באזור שמתחת לרגלי הנהג (ראו חוות דעתו של מר שרון יוסף שהובאה מטעם ההגנה, עליה לא חלק התובע). המטען הופעל באמצעות טלפון סלולארי אשר מוקם אף הוא מתחת לרצפת הרכב, במרחק מה מן המטען. אופן ההפעלה נעשה על ידי חיוג אל אותו טלפון סלולארי מרחוק, וללא קשר למערכות הרכב השונות. הפיצוץ גרם לכך שבתחתית הרכב נפער חור. כתוצאה מהפיצוץ נפצע התובע, בין היתר, מפגיעות רסיסים מרובות בגפיו התחתונות.
5. חשוב לציין כי התובע טוען שהמטען לא כוון כלפיו וכי חלה טעות בזיהוי הקרבן. לפיכך, לגישתו, האירוע אינו בא בגדר "תאונה במתכוון". כפי שראינו בתרשים הזרימה, הדיון בשאלת היות התאונה במתכוון יהיה רלוונטי רק במידה ואגיע למסקנה כי האירוע בא בגדר ההגדרה הבסיסית הקבועה בסעיף 1 לחוק, היינו - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", או כי חלה במקרה זה החזקה המרבה של התפוצצות או התלקחות.
גדר המחלוקת
6. המחלוקת בין הצדדים נוגעת תחילה לשאלה האם האירוע נופל בגדר ההגדרה הבסיסית, היינו - האם מתקיים במקרה זה הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש ברכב המנועי לבין הנזק שנגרם לתובע. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה שלילית, וכפי שראינו בתרשים הזרימה, יהיה מקום לדון במחלוקת הנוספת בין הצדדים - האם חלה החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות".
טענות התובע
7. התובע טוען כי רכיב הקשר הסיבתי הקבוע בהוראת סעיף 1 לחוק ("עקב") נבחן על פי "מבחן הסיכון התחבורתי", המשלב בין "מבחן הסיכון" לבין "מבחן השכל הישר". לטענתו, על מנת לעמוד במבחן זה ולקיים את הקשר הסיבתי, די בכך שתרומת השימוש ברכב להתהוות התוצאה הינה ממשית, ואין צורך שתהא זו התרומה היחידה להיווצרות התוצאה. למעשה, כך טוען התובע, עלינו לבחון האם הנזק שנגרם הוא במסגרת הסיכון הטבעי הטמון בשימוש ברכב.
לשיטת התובע, מתקיים בענייננו "מבחן הסיכון התחבורתי", אשר נועד להתאים עצמו למציאות החיים. התובע מדגיש כי האירוע אינו בגדר אירוע נדיר אלא הוא אחד מיני רבים המהווים "מסה קריטית". הישנותם של אירועי אלימות ממין זה, המבוצעים באמצעות כלי רכב, הם הסיבה, לטענת התובע, בגינה יש לקבוע כי פגיעתו נובעת מהסיכונים האופייניים והצפויים לשימוש ברכב; לטענתו, "המדובר בסיכון האורב לציבור המשתמשים ברכב. בימינו אנו, סיכון זה הוא חלק מסיכוני הדרך, הנובעים מעצם השימוש ברכב מנועי" (עמ' 5 לסיכומים). עוד טוען התובע כי הרכב לא שימש כ"זירה" גרידא אלא כ"מלכודת" אליה נקלע התובע. על מנת לתמוך טענותיו מפנה התובע לשורה של מקרים אשר הוכרו בפסיקה של הערכאות השונות כתאונת דרכים על אף שהפגיעות שנגרמו שם אינן טיפוסיות לשימוש ברכב. כך לדוגמא, פסק הדין בת"א (שלום תל-אביב) 56405/07 סלמן נ' הראל חברה לבטוח בע"מ (28.1.09) מפי כב' השופט א' בכר, שם הוכרה כתאונת דרכים פגיעתו של נהג מונית אשר לקה בליבו עקב התנהגותם הבוטה והאלימה של נוסעיו במהלך הנסיעה. כך גם פסק הדין בת"א (שלום ירושלים) 11292/02 עיזבון המנוח אבו טורקי נ' אוחנה (30.10.05) מפי כב' השופט ר' וינוגרד, שם נקבע כי נסיבות בהן נוסע ברכב מושיט מקל אל מחוץ לחלון הרכב וחובט בהולך רגל המהלך לתומו וכתוצאה מכך הולך הרגל נהרג - מהוות תאונת דרכים.
8. לחילופין, טוען התובע כי אף אם האירוע אינו בא בגדר ההגדרה הבסיסית הקבועה ברישא של הוראת סעיף 1 לחוק, הרי שנסיבות המקרה מקיימות את התנאים שביסוד החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות". לטענתו, די בהתפוצצות של חלק מן הרכב כדי להיכלל בגדר חזקה זו. כן נטען כי על אותו רכיב אשר התפוצץ או התלקח להיות חיוני להגשמת יכולת התנועה של הרכב, ובענייננו - רצפת הרכב.
טענות הנתבעת
9. לטענת הנתבעת אין האירוע בא בגדר המונח "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק, לא על פי ההגדרה הבסיסית ואף לא על פי החזקה המרבה.
אשר להגדרה הבסיסית - סבורה הנתבעת כי רכיב הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי כאחד, אינו מתקיים בענייננו. לטענתה, רכיב הקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים שכן אין קשר בין הנסיעה ברכב לבין הפיצוץ ופגיעתו של התובע, אשר היו נגרמים גם אלמלא הייתה מתרחשת הנסיעה, ובמנותק ממנה. הנתבעת מדגישה כי הפיצוץ ארע אך ורק עקב הפעלת מטען החבלה מרחוק, וללא כל קשר לשימוש שבוצע ברכב או לשימושי הרכב האחרים. כך לטענתה, אף בהתייחס לקיומו של רכיב הקשר הסיבתי המשפטי. הנתבעת סבורה כי המקרה אינו עומד במבחן הסיכון התחבורתי והשכל הישר; פיצוץ ברכב כאירוע פלילי וכדרך ל"חיסול חשבונות", אינו בא בגדר סיכון תחבורתי הגלום בשימוש ברכב.
10. בכל הנוגע לחזקה המרבה - "התפוצצות או התלקחות של הרכב" - טוענת הנתבעת כי חזקה זו אינה מתקיימת במקרה דנן. לטענתה, ההתפוצצות או ההתלקחות אינה של הרכב או של אחד מרכיביו, אלא של מטען נפץ חיצוני לרכב. לפיכך, לא מתקיים במקרה זה התנאי הקבוע בחזקה כי ההתפוצצות או ההתלקחות נגרמו על ידי רכיב או חומר אחר החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב, מה גם שרצפת הרכב וודאי אינה רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב.
11. כל צד הפנה בסיכומיו לפסיקה ענפה ויושם אל לב כי לא אחת ביקשו הצדדים שניהם להיתלות על אותם פסקי הדין ממש, כשכל אחד מהם מאיר פן אחר בפסק הדין.
דיון והכרעה
ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים
12. כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלת התקיימותו של רכיב הקשר הסיבתי הנדרש לצורך הכללת האירוע בגדר "תאונת דרכים" במובן סעיף 1 לחוק.
הקשר הסיבתי הינו היסוד שאין בלתו, המחבר בין רכיביה השונים של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים; על התוצאה - "נזק גוף" - להיגרם מה"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שניים הם מרכיביו של הקשר הסיבתי: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.
בין הצדדים ניטשת מחלוקת בדבר קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי כאחד.
קשר סיבתי - עובדתי
13. הקשר הסיבתי העובדתי נוגע לזיקה, מהפן העובדתי גרידא, בין גורם אלמוני לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף שנגרם לתובע. בפסיקה נקבע כי המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא מבחן הסיבה בלעדיה אין לקרות הנזק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144 (1982)).
14. בחינת נסיבות האירוע שלפנינו מוליכה למסקנה כי בענייננו מתקיים רכיב הקשר הסיבתי העובדתי - הימצאות התובע ברכב בשעת נסיעה בעת שארע הפיצוץ (הגם שמדובר בפיצוץ מבוקר על ידי הפעלה מרחוק) מקיימת קשר זה, שהרי לולא הימצאותו ברכב לא היה התובע נפגע [ראו והשוו - דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 163 (2002) (להלן: "עניין מזאוי"; רע"א 10721/05 "אליהו" - חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, סעיף י"א (9.11.06) (להלן: "עניין יונאן"), וכן, ריבלין 262.
קשר סיבתי - משפטי
15. כפי שראינו, הקשר הסיבתי העובדתי מתייחס לזיקה שבין השימוש ברכב מנועי לבין הנזק הנגרם למשתמש מן הפן העובדתי. לעומת זאת, הקשר הסיבתי המשפטי בוחן האם ראוי, בין היתר גם משיקולי מדיניות משפטית, להכיר בקשר הסיבתי העובדתי כמביא להכללת האירוע כולו בגדר "תאונת דרכים".
16. המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי לאחר תיקון מס' 8 לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990, ס"ח 1329] הינו מבחן "הסיכון התחבורתי". במבחן זה משולב גם "מבחן השכל הישר" (ראו ריבלין, בעמ' 258 - 260, וכן עניין מזאוי בעמ' 152).
כך נקבע בעניין מזאוי ברוב דעות מפי כב' השופט ת' אור כי "על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב'הזדמנות' בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב" (עמ' 160). עוד הובהר שם כי "מבחן הסיכון מתוחם על-ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי (מעבר לקשר הסיבתי-עובדתי) להתרחשות הנזק" (עמ' 161). כלומר, על השימוש ברכב לתרום תרומה ממשית, מהבחינה המהותית, לגרימת הנזק, מעבר לקשר אקראי בין השימוש לנזק (שהוא הקשר הסיבתי העובדתי).
כמו כן, נקבע כי סיכונים המקיימים את רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הם אלו אשר "מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו, או שהם קשורים בסיכונים האופייניים לשימוש בדרך" (שם, בעמ' 161. אציין כי הגם שהדברים נבחנו בעניין מזאוי על פי המצב החוקי טרם תיקון מס' 8, יפים הם גם לענייננו). על דברים ברוח זו חזר בית המשפט העליון בעניין יונאן בסעיף י"ג של פסק הדין, וכן בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, סעיף 15 (17.3.14).
17. יישום מבחנים אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב על ידי התובע לבין פגיעתו כתוצאה מהפעלת מטען החבלה. מבחן "השכל הישר" מחייב את המסקנה כי נזק הגוף אשר הוסב לתובע אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי" (אין מחלוקת כי ההפעלה לא הייתה קשורה להתנעת הרכב), או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו. כך, גם הנזק אינו תוצאה של שימוש אופייני בדרך בכל מובן שהוא. הסיבה לקרות הנזק היא התפוצצות מטען החבלה אשר הונח ברצפת הרכב מרחוק. התפוצצות זו אינה אינהרנטית לשימוש הרגיל ברכב, ככלי תחבורה. פיצוץ מטען החבלה גרם לפגיעתו של התובע "רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום" (עניין מזאוי, בעמ' 160), אך לא מכל סיבה אחרת הקשורה לסיכון התחבורתי של הרכב. במובן זה, בעת הפיצוץ היה הרכב מבחינת התובע כ"זירה" בלבד.
18. המסקנה מכל האמור היא כי השימוש שנעשה על ידי התובע ברכב (הנהיגה ברכב) לא תרם מהבחינה המהותית והממשית לקרות הנזק, דהיינו, לפיצוץ מטען החבלה שהופעל מרחוק.
וראו דעה דומה במקרים אחרים בהם התעוררה הסוגיה: ת"א (מחוזי תל-אביב) 1752/97 אלפרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (29.7.02) (להלן: "עניין אלפרון"), וכן ע"א (מחוזי תל-אביב) 42956-10-10 סולימן נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (27.1.13) (להלן: "עניין סולימן"). בשני המקרים נקבע כי אירוע של התפוצצות כלי רכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינו מהווה "תאונת דרכים", בין היתר מאחר ולא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש לצורך קיומה של ההגדרה הבסיסית. כך נכתב בעניין סולימן:
"אני סבורה כי בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, וכי יש לראות את האופנוע המבוטח, לכל היותר, כזירה. מדובר במטען חבלה שהוצמד במכוון לאופנוע הממולכד, ולא לאופנוע המבוטח, אשר הופעל בשלט רחוק, ולא על ידי מנגנון כזה או אחר של האופנוע הממולכד (כפי שהיה בפרשת שולמן), ובוודאי לא של האופנוע המבוטח, כאשר למעשה ניתן היה לחבר את מטען החבלה לכל חפץ שהוא או לחילופין לזרוק את המטען לעבר "המטרה". קשה לראות בסיכון של התפוצצות מטען חבלה כסיכון תחבורתי" (סעיף 24).
19. לא נעלמה מעיני טענת התובע כי התפוצצות ברכב כתוצאה ממטען חבלה היא "סיכון תחבורתי" נוכח הישנות וריבוי מקרים אלה. לטענתו, התנקשויות בחייו של אדם באמצעות כלי רכב הפכו ל"מכת מדינה", ולמצער לאירוע שכיח בו נפגעים אנשים תמימים.
איני סבורה כי יש ממש בטענה זו. ספק בעיני אם עמדתו של התובע לפיה "דומה שהדברים, הממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות, הם מן המפורסמות, עד שניתן לומר, כי הם מצויים בידיעה שיפוטית" (עמ' 5 לסיכומיו), נכונה היא. אף מסופקני אם, כשיטת התובע, ריבוי מקרי הפשיעה תוך שימוש ברכב והצטברותם עולים כדי "מסה קריטית". אולם, גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של "חיסול חשבונות" תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב.
יפים בהקשר זה דברי בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת ד' פלפל בעניין אלפרון:
"אין לאמר שאלה סיכוני הדרך הרגילים (לצערי כמו זריקת אבנים בימינו באזורים מסוימים) של הנוסע במכונית, בין באזור עירוני ובין באזור אחר; אין גם לאמר שהשכל הישר שבא להפעיל את מבחן הסיכון, צריך לצפות כדבר שבשגרה ברמה זו או אחרת, שאזרחים יתפוצצו מתוך מכוניותיהם כחלק מסיכוני הדרך.
אשר על כן אין לאמר, בנסיבות המקרה, שאזרח הנכנס למכוניתו באזור מגורים שקט צופה או צריך לצפות כחלק מסיכוני הדרך, שהוטמן בה מטען חבלה או פצצה" (עמ' 6).
אעיר כי ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון בע"א 342/02 אלפרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.9.02).
20. נדמה כי הדברים ברורים. השכיחות להפעלת מטען חבלה ברכבו של האזרח התמים בעת נסיעתו ברכב היא נדירה, ואינה צפויה. לפיכך, במקרה מעין זה לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם לניזוק. ראו דבריו המפורשים של כב' השופט א' ריבלין בעניין יונאן שם נקבע כי "מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה, נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים" (פסקה י"ד לפסק הדין). על פי גישה זו "אבן הבוחן היא ההסתברות ששימוש ברכב למטרות תחבורה יוביל לתהליך גרימה שסופו בנזק נשוא התביעה" (שם, פיסקה ט"ז לפסק הדין). במקרה שלפנינו, ההסתברות כי בעת השימוש ברכב יארע פיצוץ של מטען חבלה היא כה נמוכה ונדירה עד כי מנתקת היא את הקשר הסיבתי המשפטי.
הגדרת תאונת דרכים - מגמה מצמצמת
21. המסקנה כי אין לראות באירוע כמקיים את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, מתיישבת היטב גם עם הגישה הפרשנית המצמצמת המשתקפת מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעת האחרונה בכל הנוגע להגדרת "תאונת דרכים".
כך לדוגמא, מקרים שהוכרו בעבר כבאים בגדר "תאונת דרכים" הוצאו מגדר הגדרה זו על ידי מתן פרשנות מצמצמת למונח "שימוש" הקבוע בהגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק. כך נקבע, בניגוד לפסיקה קודמת (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991)), כי שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, "שוב אינם באים בגדרו של החוק" לאחר תיקון מס' 8 (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, סעיף 5 לפסק הדין (8.11.07)). כן נקבע כי "... ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה'" (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, סעיף 7 לפסק הדין (29.10.07)). כן ראו רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.09), שם הובהר כי תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים נועד להחזיר במידת האפשר את המושג "תאונת דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור; כך נאמר גם ברע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד (22.5.11) נקבע כי "סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת הבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. הבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג 'תאונת דרכים' ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית, באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים (צ"ל: תיקון 8 - י.ו)" (סעיף 9 לפסק הדין. ההדגשות שלי - י.ו). כן ראו פרשנות מצמצמת של הגדרת תאונת דרכים ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (19.7.09); רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ (14.2.12); ע"א 915/10 יונס נ' יונס (19.6.12); רע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל (14.1.10), וכן רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.09).
22. פרשנות מצמצמת להגדרת תאונת דרכים הוחלה גם בנסיבות בהן ילדה נותרה לבדה באוטובוס הסעות במשך שעות ומצאה את מותה. נקבע כי "לאחר חקיקתו של תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, הכלל המקובל בפסיקה הוא כי צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואינן נזכרות במפורש בחוק שוב אינן באות בגדרו" (רע"א 3762/11 עיזבון המנוחה רחימי נ' חריזי, סעיף 7 להחלטה (16.1.12)). לעניין קיומו של קשר סיבתי - משפטי נקבע עוד כי "ניתן לסבור כי עצם העובדה שהמנוחה הייתה מצויה דווקא באוטובוס סגור במשך כתשע שעות ולא בכל חלל סגור אחר אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים בהיעדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש (אפילו היה כזה) לבין התוצאה" (שם, סעיף 9 להחלטה. ההדגשות שלי - י.ו). בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 1549/12 חריזי נ' עזבון המנוחה רחימי (1.7.12).
23. ברוח זו, צמצם בית המשפט העליון בפסיקותיו את המקרים שיבואו בגדר תאונת דרכים על ידי הרחבת החזקה הממעטת של "מעשה שנעשה במתכוון" הקבועה בסעיף 1 לחוק והמוציאה את האירוע מגדרי חוק הפיצויים. כך לדוגמא ראו רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (27.12.09), שם נקבע כי אירוע בו אדם אשר הבחין בזר יושב במכוניתו, רץ אל הרכב ונאחז בו כדי למנוע את גניבתו, תוך שאותו זר מתחיל בנסיעה עד שהאוחז נופל ונפגע מגלגלי הרכב, חוסה תחת החזקה הממעטת ואינו מהווה תאונת דרכים. לאותה התוצאה הגיע בית המשפט במקרה דומה ועל אף שהנפגע לא ניסה למנוע את גניבת הרכב ולא נתלה על חזית הרכב מרצונו (רע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (27.12.10)). כן ראו רע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (13.3.12), שם נקבע כי אירוע בו נהג אוסף אל רכבו נוסע מזדמן ובשלב מסוים מנסה אותו נוסע להשתלט על הרכב תוך שהוא דוחק את הנהג אל מחוץ למושבו וגורם לפציעתו - "בנסיבות אלו קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ויש לראות במאורע כ'תאונה מכוונת'" (סעיף 6 להחלטה).
24. עינינו הרואות כי המגמה הבולטת בפסיקת בית המשפט העליון היא מתן פרשנות מצמצמת להגדרת תאונת דרכים וקירובה להגדרה הפשוטה והיום יומית, כפי שהיא שגורה בלשון בני האדם.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין כי:
"לעת פירושה של 'תאונת דרכים' - מאבדים אנו את חוש-החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו לעת שאנו מכריעים בדין, בין שמכריעים אנו בגורלו של אדם ובין שמכריעים אנו בנושא כספי מן-המניין" (ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49, 62 (2001)).
ובהשלכה לענייננו, פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון כפי שראינו לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר.
תכלית חוק הפיצויים
25. כאמור, בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי תלויה בין היתר גם בשיקולי מדיניות, ולרבות התחקות אחר תכלית חוק הפיצויים.
סבורני כי כעניין שבמדיניות, חוק הפיצויים אינו נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים. מטרתו של החוק היא להעניק פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, פשוטה כמשמעה; זו אשר סיכון תחבורתי ביסודה ולא פעילות עבריינית, כפי שעולה בבירור גם מדברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן-1989, ה"ח 1962 (להלן: "הצעת החוק").
אעיר כי לא ניתן להתעלם מהסימטריה הקיימת בין הכרה מוגברת של אירועים כ"תאונת דרכים" לבין גובה הפרמיה בה נושא ציבור בעלי הרכבים. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בפרק המבוא להצעת החוק:
"הפירוש האמור ל'שימוש ברכב' מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות לשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי."
סיכום ביניים
26. המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לקיומו של קשר סיבתי משפטי (סיכון תחבורתי בשילוב עם מבחן השכל הישר); המגמה המצמצמת העולה מפסיקת בית המשפט העליון; וכן שיקולי מדיניות משפטית - כל אלה מוליכים למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב על ידי התובע לבין הנזק שנגרם לו כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה. לפיכך, האירוע אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".
חזקה מרבה - "התפוצצות או התלקחות"
27. כפי שהדגמנו בתרשים הזרימה, המסקנה כי האירוע אינו בא בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", אינו סותם את הגולל על התביעה ויש להמשיך ולדון בשאלה האם חלה החזקה המרבה, היינו - האם התובע נפגע כתוצאה מ"התפוצצות או התלקחות של הרכב" אשר נגרמה "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו", אף אם זו ארעה "על-ידי גורם שמחוץ לרכב" (סעיף 1 לחוק).
28. פסק הדין המנחה בעניין תחולתה של החזקה המרבה ניתן בע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' כהן, פ"ד נח(6) 443 (2004) (להלן: "עניין אבו קטיפאן"). הובהר שם כי חזקה זו הינה חריג למבחן התחבורתי (עמ' 440) וכי "ראוי לפרשה באמות מידה זהירות" - מתן פירוש דווקני והימנעות מלהחילה על מצבים החורגים מגדרה הלשוני ומן התכלית שבה (עמ' 442).
באשר לזהותו ומהותו של אותו "רכיב של הרכב או ... חומר אחר" נדרש כי זה יהא הכרחי למימוש התכלית התחבורתית של הרכב. משמעות הדבר היא כי "רכיבים שאינם חיוניים - הכרחיים ממש - לכושר התנועה של הרכב אינם מקיימים את הדרישה הקבועה בחזקה המרבה. נראה אפוא כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן ואולי גם - בלי לקבוע מסמרות בעניין זה ובלי להתוות רשימה סגורה - מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים. ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בחוקקו את החזקה המרבה" (עמ' 445, ההדגשות שלי - י.ו). עוד נקבע כי יש להבחין "בין מקרה שבו נגרמת ההתלקחות או ההתפוצצות בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב ... לבין מקרה שבו ההתלקחות לא נגרמה בשל רכיב או חומר כזה, ואפילו לא היה הרכב השרוף כשיר בסופו של יום לנסיעה" (עמ' 445, ההדגשות שלי - י.ו).
29. יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי המקרה שבפנינו אינו חוסה תחת החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות". ההתפוצצות לא נגרמה בשל רכיב של הרכב אלא בשל מטען החבלה אשר הוצמד לתחתית הרכב ואשר מהווה, לכל הדעות, רכיב זר לרכב. בעניין אבו קטיפאן נקבע כי על ה"מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב", להיגרם "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". על יסוד זה נכתב שם כי "החזקה קובעת קשר של גרימה בין ההתלקחות או ההתפוצצות לבין רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב - קשר הבא לידי ביטוי במילים 'שנגרמו בשל'..." (עמ' 443). כאמור, קשר גרימה זה אינו מתקיים בענייננו - "התפוצצות או התלקחות" במקרה דנן נגרמו בשל מטען החבלה אשר הונח בתחתית הרכב ואשר אינו מהווה "רכיב של הרכב" או "חומר אחר" החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב.
יתרה מכך, גם אם אניח, בדוחק רב, כי ניתן לקבוע במקרה זה כי רצפת הרכב (שהיא רכיב של הרכב) היא זו שהתפוצצה ולא רק מטען החבלה, הרי שהרצפה אינה מהווה רכיב שהוא "הכרחי ממש" לכושר התנועה של הרכב ואינה חלק מאותה רשימה מצומצמת של רכיבים או דומיהם שנקבעו בעניין אבו קטיפאן שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב (מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים). כשם שנקבע שם כי מושב הרכב אינו רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב, כך גם רצפתו (להבדיל משלדת הרכב).
30. לאור כל האמור, ובשים לב לפרשנות המצמצמת והדווקנית שיש ליתן לחזקה המרבה, כפי שהתווה בית המשפט העליון בעניין אבו קטיפאן, המסקנה היא כי האירוע אינו חוסה תחת החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות".
סיכום
31. משקבעתי כי האירוע אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ואף לא חוסה תחת החזקות המרבות, אין מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.
משכך, וכמובהר בתרשים הזרימה, שוב אין להידרש ולבחון האם חלה במקרה זה החזקה הממעטת המוציאה את האירוע מגדר תאונת דרכים (תאונה מכוונת וטענת התובע לטעות בזיהוי).
32. הערה - בסיכומיו מציין התובע כי אין לו ממי להיפרע - זהות המזיק אינה ידועה ולכן אינו יכול להיפרע הימנו. כמו כן, תביעתו למוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע כתאונת עבודה נדחתה וכיום תלוי העניין ועומד בבית הדין הארצי לעבודה.
לא נעלם מעיני אופיו של חוק הפיצויים והתכלית הסוציאלית אשר עומדת ביסודו. אכן נקבע כי תכליתו של החוק "עשויה להוסיף משקולת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי במקרי גבול" (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541, 562 (2004)). ואולם, כפי האמור, הטיית הכף שמורה למקרים בהם כפות המאזניים מעוינות או קרובות לכך. לא כך במקרה שבפנינו, אשר כלל אינו מהווה מקרה גבול.
סוף דבר
33. בשים לב לכל האמור לעיל, התביעה נדחית.
בנסיבות המיוחדות של המקרה, איני עושה צו להוצאות, למעט החזר שכר טרחתו של המומחה מטעם הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה, ולרבות הוצאותיו בגין עדותו בבית המשפט.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ה, 20 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.