פסק דין בעניין תביעה כספית בין שני אחים, בקשר להעברת משק בהסכם העברה ללא תמורה

לפני תביעה כספית שעניינה נתגלע בין שני אחים: התובע-ר. מם. והנתבע- א. מם. (להלן בהתאמה –הצדדים, ר., א.) בקשר למשק מס' X במושב XXX (להלן-המשק).

רקע עובדתי רלוונטי:

1.ביום 23.7.2012, נחתם בין הורי הצדדים ה"ה ר. ומ. מם. בעלי המשק לעת ההיא (להלן-ההורים) "הסכם העברה ללא תמורה" (להלן-ההסכם) בו העבירו ההורים את זכויותיהם במשק לתובע. כך, נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה ודבר העברת הזכויות דווח לרשויות ובכללן רשות המיסים.

2.בשל 'אי נחת' מהעברת המשק לתובע התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים. הצדדים הופנו להליך גישור לפני המגשר עו"ד שלומי באשי. ביום 23.1.2017 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן-הסכם הפשרה). על הסכם הפשרה חתומים ההורים, הנתבע , אח נוסף י. מם. שמו, התובע וחברה בבעלותו. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.1.2017.

יצוין שבכתב התביעה התייחס התובע להסכם פשרה, לכאורה, מיום 23.1.2013 והפנה לנספח 2 וכתב שהסכם הפשרה הוא מיום 23.1.2022 (סעיף 8 לכתב התביעה). מדובר בטעות קולמוס. נספח 2 לכתב התביעה הוא הסכם הפשרה כהגדרתו לעיל ועל כן ההתייחסות לפשרה בין הצדדים תהא על פי מובנו של הסכם הפשרה כהגדרתו לעיל.

3.בשל חשיבותו של הסכם הפשרה לבירור המחלוקת יובאו להלן ההסכמות הרלוונטיות:

א.על פי הסכם הפשרה הזכויות במשק "...לרבות כל הזכויות הנובעות ממנו" יועברו לנתבע.

ב.בכפוף לקיום כל התחייבויות הצדדים על פי הסכם הפשרה הנתבע ומשפחתו יעזבו את בית המגורים במשק בו הם מתגוררים תוך 5 שנים מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט או בתוך שנה מיום מתן היתר לבנות על המגרש על פי המוקדם שביניהם. בתקופה זו ימנע א. "...מלבנות ו/[א]ו להרחיב ו/או להשתמש בחלקים במשק למעט בית המגורים בו מתגורר".

ג.במועד פינוי המשק הנתבע יפנה את כל המיטלטלין "...מהמקום ויותיר את המבנה במקום שהוא ריק ובאותו מצב למעט בלאי סביר. כל האחריות לחוקיותו של המבנה, הריסתו או הכשרתו, תחול על ההורים ולא. לא תהא כל אחריות לעניין זה".

וכן "במועד הפינוי יפנה א. את כל המחסנים, הסככה וכל חלק אחר במשק בו קיים ציוד כלשהו השייך לו ו/או לעסקיו...יובהר כי המבנים ו/או המחסנים בהם משתמש א. יוותרו כאשר הם באותו מצב כפי שהוא היום ורק המטלטלין הקיים בו, יפונה".

ד.כך, "א. מתחייב להודיע בכתב לר. על מועד מתן היתר הבנייה והתחלת הבנייה על מנת שר. ישלים את תשלום הסכום הפשרה (כך במקור) בתוך שנה ממועד זה".

ה.עוד הוסכם שלסילוק סופי ומוחלט של כל המחלוקות בין הצדדים הנובעים מההליכים שמתנהלים ביניהם ר. ישלם לא. סך של 625,000 ₪ שהוגדר "סכום הפשרה". נקבע וסוכם ש"סכום הפשרה ישולם על ידי ר. לידי ב"כ של א., עו"ד אייל סודאי, לחשבון נאמנות שייפתח על ידו ואשר פרטיו יימסרו על ידו לב"כ של ר.."

ר. רשאי לשלם את סכום הפשרה בתשלומים עיתיים ובלבד שסכום הפשרה יושלם עד למועד הפינוי. הנאמן, עו"ד סודאי, יהיה רשאי להעביר לא. סכומים שיצטברו בחשבון הנאמנות ובלבד שישאיר בחשבון הנאמנות הייעודי סך של 150,000 ₪ כבטוחה לפינוי המשק על ידי הנתבע.

ו. כן הוסכם שסכום הפשרה "...לא יישא כל הפרשי הצמדה וריבית וזאת לתקופה של 36 חודשים ממועד מתן פסק הדין. מעבר למועד זה יוצמד החלק של סכום הפשרה שטרם שולם למדד אשר יהא ידוע בתום 36 החודשים שנקבעו פטורים מהפרשי הצמדה".

ז.כן הוסכם על ביטול כל העיקולים שהוטלו בתביעות בין הצדדים במועד מתן פסק הדין.

עיקר טענות התובע בכתב התביעה:

4.על פי הסכם הפשרה היה על הנתבע לפנות את בית המגורים והמחסן עד ליום 30.12.2021 שנה מיום מתן היתר הבנייה שניתן ביום 30.12.2020. על כן הוא זכאי לקבל דמי שכירות לתקופה בה החזיק החל מיום 30.12.2021 ועד ליום בו סילק ידו מדירת המגורים "...רק ביום 30.9.2022".

5.הנתבע לא הודיע לו שקיבל היתר בנייה והוא הוציאו "לאחרונה" ממחלקת ההנדסה.

6.הוא העביר לחשבון הנאמנות ביום 20.6.2021 סך של 250,000 ₪ "...והמתין כי הנתבע יפנה את המשק ויעמוד ביתר התחייבויותיו על מנת להעביר את היתרה".

7.בסעיף 22 לכתב התביעה נטען שבמועד הגשת התביעה (3.10.2022 – מ.ל) הנתבע לא פינה את דירת המגורים. בסעיף 24 לכתב התביעה נטען שהנתבע "סילק ידו מבית המגורים רק ביום 30/9/22..." וזאת לאחר החלטה של בית משפט ב-ה"ט 47235-08-22. אולם, חרף ההחלטה הוא לא פינה את הציוד.

התובע אמד שכר דירה חודשי של דירת המגורים במשק על סך חודשי של 5,000 ₪ לחודש "לפחות" ולכן יש לחייבו בשכר דירה חודשי לתקופה של 10 חודשים ובסך הכול סך של 50,000 ₪.

עוד טען התובע ששכר חודשי של המחסן שלא פונה על ידי הנתבע במועד עומד על סך חודשי של 10,000 ₪ ועל כן עליו לשלם לתובע "...בגין אי פינוי והוצאות פינוי המחסן סך של 50,000 ₪".

8.הנתבע שילם רק באופן חלקי עבור הוצאות חשמל. במשק שני מוני חשמל: האחד המונה הראשי שמחובר "...לבית התובע ומספק חשמל לבית, למחסן, למשרד הנתבע, לחצר הנתבע, לכיריים ותלת פאזי בבית הנתבע, לבריכה בבית הנתבע" השני, מונה דירתי לדירת הנתבע מחובר לדירת הנתבע וסיפק רק לו חשמל.

הנתבע שילם את חשבון החשמל של המונה הדירתי שלו והוסיף מדי חודש סכום שנע בין 200 ל- 500 ₪ בעבור צריכת חשמל על פי המונה הראשי. נטען שברור שחלקו של הנתבע בצריכת החשמל על פי המונה הראשי עולה מעבר לסכומים ששילם ועל כן "...עליו לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בחודש לפחות בגין חשמל שצרך מהמונה הראשי והוא משולם ע"י התובע."

על כן על הנתבע לשלם לו בעבור צריכת חשמל סך של 120,000 ₪ (2,000 ₪ לתקופה של 60 חודשים).

9.הנתבע כרה אדמת חמרה מהמשק אדמה השייכת לתובע. "מדובר על 100 משאיות לערך ובעלות כוללת של 90,000 ₪ ) (עלות משאית כ-1000 ₪)". (כך במקור).

10.ביום 24.6.21 פרצה שריפה במחסן שבמשק. מדובר במחסן בשטח של כ- 290 מ"ר ששימש את התובע בחלקו ואת הנתבע בחלקו האחר כשבין החלקים חצץ "...פח לכל אורכו". בעקבות השריפה הוגשה תלונה במשטרה ונשלח "...חוקר שריפות שקבע כי השריפה התלקחה והתחילה בחלק בו עשה שימוש הנתבע, בו אחסן ציוד ורכוש".

הוא ביטח בפוליסת ביטוח "...את חלקו הפיסי במחסן ואת הטובין שאחסן התובע במחסן" (ס' 47 לכתב התביעה)

על פי חוות דעת של "מומחה" מטעמו של התובע עלות הקמת מחסן חלופי עומדת על סך של 915,847 ₪. הנתבע סרב לפצות אותו על הנזק והתעלם מבקשותיו. הוא "..."קנה" את המבנים בלא פחות מ-625,000 ₪ ולא יתכן כי המבנים בהם עשה שימוש הנתבע לא יוחזרו ליידי (כך במקור) התובע כשהם תקינים וראויים לשימוש".

11.ביום 6.9.2022 חתך הנתבע את כבלי המצלמות במשק שעלות תיקונן 8,143 ₪.

12.חרף התחייבות הנתבע בהסכם הפשרה הוא טרם פינה את הנכסים ועל כן מבוקש צו לסילוק ידו מכלל הנכסים כשהם פנויים ובמצב המאפשר בהם שימוש.

13.התובע העלה עוד שתי טענות שלא מצאתי להרחיב בהן. האחת, הקשר של הנתבע עם ההורים ועם התובע והתעלמותו מחובתו על פי הסכם הפשרה "...לנהוג בכבוד כלפי הוריו וכלפי ר. ומשפחתו." טענה נוספת היא שמעשיו של הנתבע, בהפרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין "...מהווים ביזיון בית משפט".

עיקרי טענות הנתבע בכתב ההגנה:

14.התביעה היא כסות והתחמקות של התובע לקיים את הסכם הפשרה וקיום פסק דין שהפך חלוט.

15.משעה שהנתבע עזב את בית המגורים וטרם קיבל את סכום הפשרה פתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל לאכיפת הסכם הפשרה. התובע ניסה להתחמק מחובתו לשלם את סכום הפשרה "...הגיש בקשה בטענת "פרעתי" ולאחר מכן, הגיש בקשה לעיכוב הליכים-בקשות שנדחו על ידי כבוד רשמת ההוצל"פ". גם בית המשפט בהחלטה מיום 16.11.2022 דחה את בקשת התובע לעיכוב הליכים.

16.התובע ביסס תביעתו על הנחה שגויה שיש בה כדי להטעות לפיה, כביכול, כעולה מהסכם הפשרה, היה על הנתבע לפנות את המשק עד ליום 27.1.22 וכי רק בהתקיים תנאי זה, תקום לתובע חבות התשלום שסוכם בהסכם הפשרה. ברם, ההפך הוא הנכון: הסכם הפשרה קבע שפינוי המשק יהיה "...רק לאחר שיעמוד התובע בחובותיו כלפי הנתבע ובראשם מלוא תשלום של 625,000 ₪ טרם עזיבת הנתבע את הנחלה." (הדגש בקו תחתי במקור). בפועל התובע מודה ששילם רק 40% מהסכום לו התחייב על פי הסכם הפשרה משכך אין ספק שהפר את הסכם הפשרה. רק לאחרונה "...בשל החלטות בית המשפט הנכבד והחלטת כבוד רשמת ההוצל"פ שילם התובע את חובו".

בשים לב לאמור וללשון הסכם הפשרה על הנתבע היה לפנות את המשק רק לאחר שיקבל את מלוא התשלום. התובע שילם את מרבית חובותיו רק לאחרונה ועל כן דין תביעתו לתשלום דמי שימוש ראויים להידחות.

הנתבע הצליח להשלים את ביתו החדש חרף הקושי הכלכלי שנבע מהסתמכותו על התשלום שהגיע לו מהתובע והעביר לאותו בית את "...חפציו הדרושים לשימושו ...והעתיק את מושבו אליו". משראה זאת התובע ביקש לקבל את הדירה שבמשק ושימשה את הנתבע ללא תשלום כמתחייב על פי הסכם הפשרה. התובע ביקש להוציא את הנתבע מהמשק במסלול עוקף בדרך של הגשת בקשה לצו הגנה בטענות שווא של יחסו של הנתבע להורים.

טען, כאמור, שלא בכדי נדחו טענותיו בעניין התשלומים הן על ידי בית המשפט (החלטה מיום 16.11.2022) והן על ידי כבוד רשמת ההוצאה לפועל אשר דחתה את בקשתו של התובע לעיכוב הליכים.

17.באשר לתביעה לשכר דירה ראוי דין הטענה להידחות הן משום שהתובע הפר את הסכם הפשרה שעה שלא שילם את סכום הפשרה והן משום שעל פי הסכם המשבצת ונהלי רמ"י חל איסור על השכרת בתים או מבנים ככלל במשק.

18.לטענת התובע לאי פינוי המחסן השרוף טען הנתבע שהוא לא היה אמור לפנות את הציוד השרוף במחסן ושב והעלה את אי תשלום סכום הפשרה על ידי התובע. טען שלתובע לא קמה הזכות לקבל את החזקה במחסן ולכן לא התגבשה העילה לחיובו בשכר דירה מקל וחומר שאסור להשכיר מבנים במשק לצד ג'. כך, הסך המבוקש בסך 10,000 ₪ לחודש עבור חלל של מחסן שרוף בשטח של 100 מ"ר "...ללא היתר בניה, ללא היתר השכרה לאדם זר, הינם מופרכים, דמיוניים ולא חוקיים...".

על פי ס' 11 לדוח השמאי שהגיש התובע עצמו, עלות פינוי המבנה ותכולת המחסן נאמדת בסך של 5,000 ₪ לכל היותר. כך שעלות פינוי ציוד של הנתבע היא לכל היותר 1,000 ₪, אף אם תתקבל טענתו, ובכל מקרה לא נדרש הנתבע לפנות משלא קיים התובע התחייבותו לתשלום.

19.גם טענת התובע לעניין צריכת החשמל דינה להידחות. במשך מספר שנים שילם הנתבע סך של 500 ₪ לחודש עבור צריכת חשמל על פי המונה הראשי והעלאת הטענה עתה היא כדי להימנע מתשלום חובו על פי סכום הפשרה. מבלי לגרוע באמור טען הנתבע שהחשבוניות שצרף התובע אינן מוכיחות שחלקו של הנתבע בצריכת חשמל על פי המונה הראשי גבוה מהסך ששילם בפועל מדי חודש. הבריכה הנטענת בתביעת התובע היא אינה אלא בריכת גומי לילדים שבתקופת הקיץ הופעלה בה משאבת סינון קטנה למספר שעות ביממה הא ותו לא. וגם הכיריים התלת פאזיות אשר בחצר הופעלו לעיתים רחוקות ביותר.

זאת, ועוד. הנתבע עזב את הדירה ועבר לביתו החדש בחודש 03.2022. "...אין חולק כי התובע ניתק את החשמל שהזין את בית הנתבע בתחילת חודש06/22 אולם התובע דורש סך של 2,000 ₪ נוספים לחודש בגין צריכת חשמל עבור תקופה בה כמעט לא שהה הנתבע במשק באופן פעיל ולא צרך חשמל...".

20.הנתבע הכחיש את כריית אדמת החמרה הנטענת. טען שכריית חול בהיקף הנטען לא נתמכה בראיה כלשהי. כריית חול בהיקף שכזה "...אורכת ימים רבים, וכוללת משאיות וציוד מכני כבד. פעולה שכזאת אינה מתרחשת בחשאי ". התובע לא פירט מהן הפעולות שנקט כשהבחין במיוחס לנתבע ולא פירט מהיכן הוציא הנתבע אדמת חמרה מהמשק בהיקף הנטען.

21.התובע לא הצביע על עילה נזיקית במעשה או במחדל מכוחה חייב הנתבע לפצות אותו. בהסכם הפשרה לא קיבל על עצמו הנתבע אחריות לנזקים שאינם באשמתו. אף הוא ניזוק קשה מהשריפה. יתרה מכך טען שבדוח רשות הכבאות (נספח 9 לכתב התביעה) נכתב ש "לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לסיבת פרוץ הדליקה. הקביעה מבוססת על הממצאים והעובדות המצורפות".

בניגוד לטענה של התובע שמקור השריפה בחלקו הימני של מחסן שהיה בשימוש הנתבע, בסעיף 4.5 לדוח חוקר השריפות של שירותי כבאות והצלה נקבע "... שמקור השריפה אינו במחסן הימני אלא ""מחוץ למחסן הימני"". עוד טען הנתבע שעל התובע כבעל הזכויות במשק על כל הבנוי בו חלה חובה לבטח את המחסן, ואין לו אלא להלין על עצמו. ההימנעות מלהטיל חובת הביטוח על הנתבע בהסכם הפשרה, מלמדת על כוונת הצדדים שהאחריות לא תהא על הנתבע.

התובע עצמו הכיר באחריותו לביטוח כל המבנה וערך ביטוח לכל המחסן. טרם עריכת פוליסת הביטוח סייר התובע עם סוקר של חברת הביטוח גם בחלק בו השתמש הנתבע, והפוליסה כללה או הייתה אמורה לכלול גם את חלק המחסן שבשימושו של הנתבע. הנתבע הסתמך על כך שהתובע, כבעלים של המחסן דאג לבטח גם את החלק שבשימושו ולא ביטח רק את החלק המשמש את התובע.

טענת התובע שהמחסן נהרס עד ליסודותיו הוכחשה על ידי הנתבע. הנתבע טען בהקשר זה שטענה זו עומדת בניגוד לתביעתו בדבר שכר דירה ראוי אפשרי מהשכרת המחסן לצד ג' בתקופה הנחזית על ידי התובע שהיה עליו לפנותו. מצד אחד טוען התובע להרס המחסן עד כדי שלא ניתן להשתמש בו ויש לבנותו מהיסוד ומצד שני מבקש שכר דירה ראוי בשל אי השכרתו בתקופה בה לטענתו לא פינה הנתבע את המחסן.

הנתבע טען שהערכת שמאי המקרקעין מופרזת ומנופחת והוסיף "מאחר ואנו מצויים בבית משפט לענייני משפחה, חוות דעת אינן מוגשות על ידי הצדדים, אלא אך ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש הנכבד, ומכל מקום האמור בחוו"ד השמאי מטעם התובע מוכחש".

22.באשר לניתוק המצלמות, וטענת התובע לחיתוך כבלי המצלמה טען הנתבע שפעולה זו נעשתה משום שזמן קצר קודם לכן ניתק התובע את החשמל בדירתו בפעולה כוחנית, והוא השיב לו כגמולו. זאת, ועוד. בעת התקנת כבלי המצלמות הוא אישר לנתבע להעביר את הכבל בצינור פנוי שהוא (הנתבע) פרש בדירתו ועשה כן מטוב ליבו. בכל אופן העלות שננקבה מנופחת ומתייחסת לכבל באורך של 320 מטר בעוד שאורך ביתו של הנתבע אינו עולה על 15 מטר.

23.באשר לטענת התובע לסילוק יד ופינוי דירת המגורים טען שהתובע פרץ לבית הנתבע, החליף מפתחות ובכך מנע מהנתבע להוציא ציוד, כאשר כל זמן שלא מילא התחייבותו לתשלום לא הייתה לתובע זכות להיכנס לבית הנתבע. עוד הגיש הנתבע הודעה לבית המשפט לאחר שקיבל את הכספים כי הוא מעוניין לתאם מועד לפינוי.

אבני דרך בהליך:

24.להלן יובאו מספר אבני דרך בהליך שיש בהם חשיבות למתן פסק הדין:

א.ביום 6.12.2023 הגיש התובע בקשה לזימון עדים:

מר וינברג דני שמאי מקרקעין - ערך אומדנא לבקשת התובע לבניית מחסן חדש חלף המחסן שניזוק בשריפה. חוות דעתו צורפה כנספח לבקשה.

מר רפי גבאי חשמלאי מוסמך- להוכחת טענת התובע בדבר שימוש הנתבע בחשמל מהמונה הראשי. עדותו לא נדרשה שכן התובע חזר בו מרכיב זה של תביעתו (פרוטוקול עמ' 8 ש' 28-27)

אמם של הצדדים- ביום 21.4.2024 ביקש התובע שלא לזמנה שכן היא אבלה על מות אביו.

ב.ביום 7.2.2023 הגיש התובע בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט לשומת הנזק שנגרם כתוצאה מהשריפה שפרצה במחסן. לבקשה זו צירף התובע חוות דעת מטעמו על שווי הנזקים. הסבר התובע לצורך במומחה להערכת הנזקים מהשריפה נדרשת לאור סעיף 3.5 להסכם הפשרה בו הוסכם שהנכסים בהם משתמש הנתבע יוותרו באותו מצב ובשל השריפה המחסן אינו עוד במצב בו היה במועד החתימה על הסכם הפשרה.

הנתבע התנגד לבקשה. התנגדותו נסבה על חוות הדעת של הרשות לכבאות והצלה שקבעה שהדליקה פרצה מחוץ למחסן ולא ניתן לקבוע חד משמעית ביחס לסיבת הדליקה. עוד הדגיש שמדובר באירוע שלא היה בשליטתו ועל כן אין לו כל חבות. עוד הדגיש בהתנגדותו שהתובע ביטח רק את חלקו במחסן ותהה כיצד ניתן לבטח חצי מחסן.

בהחלטתו מיום 22.2.2023 החליט כבוד השופט ממן "לדיון בקדם המשפט".

ג.הנתבע ביקש לזמן לעדות את רעייתו שלו וכן את האח י. להוכחת מערכת היחסים של הנתבע עם ההורים. כן הודיע שטרם התקבלו כל המסמכים אותם ביקש במסגרת גילוי מסמכים.

ד.ביום 28.3.2023 הודיע התובע על צירוף מסמך "סקר סיכונים-חוות דעת" בהחלטתו מיום 4.4.2023 הורה כבוד השופט ממן "לתיקיית תצהירים".

ה.בתום הדיון שהתקיים ביום 15.5.2023 לפני (התיק הועבר לטיפולי בהחלטה מיום 4.4.2023) ניתנה החלטה בזו הלשון:

"1. לאחר ששמעתי את הצדדים, בא כוח התובע תודיע לביהמ"ש עד ליום 20.5.2023 אם מסכים מרשה לחזור למגשר.

2.ככל שבדעתה להגיש בקשה לעיקולים מכוח סעיף 4.4 להסכם הפשרה מיום 7.1.2023, תעשה כן עד לאותו מועד.

3.ככל שתוגש בקשה להטלת עיקול, תועבר סימולטנית לבא כוח הנתבע אשר יגיש תשובתו בתוך 3 ימים. ...".

בהתייחסותו מיום 16.5.2023 הודיע התובע שהוא מתנגד לחזור למגשר שערך את הסכם הפשרה, שב וביקש למנות מומחה מטעם בית המשפט וכן ביקש לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות. בהחלטה מיום 18.6.2023 דחיתי את הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט וביקשתי התייחסות הצדדים אם עומדים הם על שמיעת הוכחות או שהם מוכנים לסכם ופסק הדין יינתן על פי סעיף 79א'. התובע התנגד ועל כן חרף הסכמת הנתבע התיק נקבע לשמיעת הוכחות.

ו.דיון ההוכחות התקיים ביום 1.5.2024. בדיון העידו התובע, מר דני ויינברגר והנתבע. על אופן התנהלות ההליך ניתן ללמוד מהדברים שהובאו בהחלטתי במהלך הדיון המתארת כך בעמ' 15 לפרוטוקול ובזו הלשון:

"הדיון התנהל עד כה כשהצדדים צועקים.

ניסיתי בכל דרך לשמור על איפוק ולנהל את הדיון כפי שאמור להתקיים דיון בבית המשפט.

אינני רואה בשלב זה, בשים לב להתנהלות עד כה, אפשרות להמשיך ולנהל את הדיון בדרך זו.

הדיון של היום ייפסק וייקבע מועד חלופי להמשך הוכחות.

התובע מוזהר שאסור לו לדבר עם באת כוחו על התביעה בשום היבט וזאת עד למועד הבא."

לבקשת הצדדים והתחייבותם להתנהל כמצופה בהתנהלות באולם בית המשפט נמשך הדיון.

ז.במהלך הדיון ביקש ב"כ הנתבע לצרף לתיק את חוות הדעת של השמאי של חברת הביטוח מר גבריאלי שהתקבל אצלו במסגרת גילוי מסמכים. בשל הערות בכתב יד על גבי המסמך התרתי הגשת עותק "נקי" לתיק שיסומן "נ/2".

השאלות בפסק הדין:

25.במסגרת פסק הדין יש להידרש בראש ובראשונה לפרשנות התנאים שבהסכם הפשרה המחייבים את הצדדים ככלל ולצורך תשלום סכום הפשרה. שאלה זו תקרין גם על רכיב התביעה לשכר דירה ראוי לתקופה הנטענת.

עוד יש להידרש לטענת השריפה במחסן ואחריותו של הנתבע בפיצוי התובע אם בכלל.

שאלה נוספת לה יש להידרש היא בשאלות הנובעות מהמחלוקת בין הניצים בדבר תשלומי החשמל, כריית החול וחיתוך הכבלים.

בשולי פסק הדין תובא התייחסות קצרה לטענה בדבר אי כיבוד ההורים, אי כיבוד התובע ומשפחתו על ידי הנתבע וכן לטענת התובע שהפרות הנתבע את הסכם הפשרה עולות כדי ביזיון בית משפט.

דיון והכרעה:

פינוי בית המגורים על פי הסכם הפשרה:

26.על אתר יאמר שלעת הזו סכום הפשרה שולם על ידי התובע ומצד שני הנתבע השלים את החלק הארי הכרוך בהתחייבותו לפינוי בית המגורים (יוער שהצדדים חלוקים בשולי תביעה זו בשאלת פינוי פסולת מהמשק ואף הושאר סכום כסף בחשבון הנאמנות להבטחת השלמת פינוי הפסולת שנותרה במחלוקת).

27.פרשנות סעיפי הסכם הפשרה נדרשת לאור תביעת התובע לדמי שימוש ראויים בשל האחור הנטען בפינוי המשק על ידי הנתבע.

28.האם הפר הנתבע את הסכם הפשרה כטענת התובע בכך שלא פינה את המשק במועד חרף אי קבלת סכום הפשרה?

סעיף 3.1 להסכם הפשרה קבע את מסגרת הזמן בו רשאי הנתבע להמשיך ולהתגורר במשק ובסיומה לפנותו וקבע: "מוסכם בזאת כי בכפוף לקיום כל התחייבויות הצדדים על פי הסכם זה א. ומשפחתו יפנו את בית המגורים במשק וזאת בתוך 5 שנים מיום אישור הסכם זה על ידי בית המשפט או בתוך שנה ממועד מתן היתר לבנות את המגרש לפי המוקדם מבין השניים".

על כן, לוח הזמנים לפינוי בית המגורים על פי החלופה הראשונה הוא ביום 26.1.2022 (5 שנים מיום מתן פסק הדין ביום 26.1.2017). על פי החלופה השנייה מועד הפינוי הוא ביום 30.12.2021 (שנה מיום קבלת היתר הבנייה. על פי נספח 4 לכתב התביעה היתר הבנייה אושר על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה שפיר בישיבתה מיום 24.11.2020). ברם, התובע ביקש לראות ביום 30.12.2021 את מועד הפינוי על פי החלופה השנייה (סעיפים 22 ו-26 לכתב התביעה).

אמור מעתה שהמועד הקובע לפינוי בית המגורים על ידי הנתבע היה יום 30.12.2021- המועד המוקדם מבין שתי החלופות.

29.א.סעיפים 4.1 עד 4.5 ועד בכלל להסכם הפשרה דנים בהתחייבויותיו של התובע.

סוכם שסכום הפשרה שישולם על ידי התובע לנתבע יעמוד על סך של 625,000 ₪.

כאמור, הוסכם שהתובע יהיה רשאי לשלם את סכום הפשרה בתשלומים עיתיים ובלבד שכל סכום הפשרה יושלם עד למועד הפינוי על פי המוקדם משתי החלופות.

רוצה לומר שלא יכולה להיות מחלוקת שכל סכום הפשרה היה אמור להיות משולם על ידי התובע לנאמן, כמוסבר לעיל, לכל המאוחר עד ליום 26.1.2022 (5 שנים מיום מתן פסק הדין) גם בהנחה שהתובע לא ידע שניתן היתר הבנייה. בהקשר זה יש לציין שהתובע לא פרט כיצד ומתי נודע לו על מתן היתר הבנייה. כך, גם לא יכולה להיות מחלוקת שבעת הגשת התביעה לא שולם מלוא סכום הפשרה (עדות התובע פרוטוקול עמ' 9 ש' 28-26) ובפועל שילם התובע את סכום הפשרה רק לאחר שנפתח כנגדו תיק הוצל"פ וטענת "פרעתי" שלו נדחתה (עדות התובע פרוטוקול עמ' 9 ש' 29 עד עמ' 10 ש' 3). במענה לשאלה השיב התובע ששילם את יתרת סכום הפשרה ביום 18.12.2022 (עדות התובע עמ' 10 ש' 13-11).

כך או כך, כזכור כתב התביעה הוגש ביום 3.10.2022 וברי שעל פי לשונו של הסעיף הרלוונטי בהסכם הפשרה סכום הפשרה היה חייב להיות מופקד בחשבון הנאמנות. ברם, עד לאותו מועד העביר רק סך של 250,000 ₪ (ביום 20.6.2021) "...והמתין כי הנתבע יפנה את המשק ויעמוד ביתר התחייבויותיו על מנת להעביר את היתרה". (ס' 18 לכתב התביעה).

לשונו של הסעיף ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. אני דוחה את הפרשנות השגויה של התובע ובדיעבד לאי עמידתו בתנאי ההסכם ובחובתו לשלם את סכום הפשרה ללא קשר לפינוי בפועל.

"...בהרמנויטיקה המשפטית אין פרשנות אמיתית או שקרית כי אם פרשנות מסתברת מטקסט נתון. הסתברות זו מטקסט יכול שתבטא אופציה אחת בלבד ויכול שתבטא מספר אופציות מקבילות. אופציה פרשנות סבירה משמעה בכללות: היותה מונבעת מהטקסט הנורמטיבי למר., כשהטקסט עצמו נבחן אגב התהליך הפרשני תחת מבחנים נוספים (נושא תכליתו יוצריו וכיוצא באלו) הסבירות מבטאת אם כן פרשנות הלימה לטקסט. הלימה זו נוצרת ככל שהפרשנות מתיישבת, לאור יוצרו תחומו ותכליתו של הטקסט עם תוכנו המסוים" ( יובל אזני תורת הסבירות במשפט (2012) עמ' 267-266).

כך, "...לטקסט יש חומות שמעבר להן אין לו כל מובן... השופט מ. חשין מביא באותה פרשה את שיחתה של אליס עם המפטי דמפטי והוא מוסיף "בית המשפט אינו מממציא שפה, ולא אנו 'האדון' בלשונו של המפטי דמפטי..." (אהרון ברק, פרשנות החוזה (2001) עמ' 329-330).

הוא המקרה שלפני. לשון הטקסט ברורה ואין מקום לקרוא אליה תכנים בדיעבד שאינם מוצאים ביטוי בנוסח הסעיף או בראיה התומכת בהן, ואין לקבל את הקונסטרוקציה של התובע.

ב.חובתו של התובע להפקיד את סכום הפשרה היא מוחלטת על פי לשון סעיף 4.1 ואינה תלויה בהתנהלותו של הנתבע. קביעה זו לא בחלל ריק נקבעת. לא בכדי סוכם שסכום הפשרה יופקד בנאמנות והנאמן הוסמך לשמור סך של 150,000 ₪ להבטחת הפינוי של בית המגורים על ידי הנתבע. משכך לא ניתן, כאמור, לקבל את פרשנות התובע שהפקדת סכום הפשרה הייתה תלויה בפינוי הנכס על ידי הנתבע.

טענתו של התובע שלא הפקיד את סכום הפשרה שכן המתין שהנתבע יפנה את המשק ויעמוד ביתר התחייבויותיו אינה עולה מלשון הסעיף והתובע הוא זה שהפר את התחייבותו על פי הסכם הפשרה ועל כן רכיב התביעה בו ביקש לחייב את הנתבע בשכר דירה ראוי נדחית.

מבלי לגרוע באמור, אין לפני כל אסמכתא, ראיה בת תוקף שזהו אכן שכר דירה מקובל וראוי. לא ניתן לחייב את הנתבע בסך כספי המובא על פי דעתו של התובע. יש לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד שתביעה כספית יש להוכיח בראיות ולא להותירה לניחושים.

ב- בע"מ 1061/24 פלוני נ' פלונית (22.5.2024) נקבע "קביעתו של בית המשפט המחוזי שאמדה את עלויות המדור בהתבסס על ניסיונו וידיעתו היא מנוגדת לדיני הראיות הנהוגים במחוזותינו. דינים אלה אינם מאפשרים לשופטים לעשות שימוש בידיעתם האישית כדי לקבוע מחירי נדל"ן, עלויות דיור ודמי שכירות ראויים. עניינים אלה אינם בגדר "מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה"...הם אינם מוכרים כנחלת הכלל הנקייה ממחלוקת של ממש אשר מצויה בגדרי "ידיעה שיפוטית"" (ס' 52 לפסק דינו של כבוד השופט א' שטיין)

ג.התובע טען שהנתבע לא הודיע לו על קבלת היתר הבנייה וזה הוצא לאחרונה ע"י התובע ממחלקת ההנדסה (ס' 16 לכתב התביעה). הוא אינו מציין איך ומתי נודע לו על קבלת היתר הבנייה. הנתבע הודה שלא הודיע לתובע על קבלת היתר הבנייה אולם טען בהמשך שהתובע "...ידע את זה מהרגע הראשון". כך, שלל אפשרות שהיה מקבל את מלוא הסך לו היה מודיע לתובע על קבלת היתר הבנייה (פרוטוקול עמ' 26). ברם, טענתו זו של התובע אינה מסייעת בעדו ואינה תומכת בהפרתו את הסכם הפשרה שעה שלא הפקיד את סכום הפשרה גם לא בתום חלוף 5 שנים מיום החתימה על הסכם הפשרה.

ד.האם היה על הנתבע לפנות את בית המגורים ללא קשר להפקדת סכום הפשרה בחשבון הנאמנות. התשובה לכך מצויה בנוסחו של סעיף 3.1 הקובע שפינוי בית המגורים יהיה "...בכפוף לקיום כל התחייבויות הצדדים" ובכללן הפקדת סכום הפשרה בחשבון הנאמנות. ללמדך שעל פי הסכמת הצדדים בהסכם הפשרה פינוי בית המגורים על ידי הנתבע תלויה בהפקדת מלוא סכום הפשרה בחשבון הנאמנות במועד הפינוי. מבלי קשר על פי העובדות שעלו בתיק זה הנתבע פינה את בית המגורים הגם שלא קיבל את סכום הפשרה המוסכם.

30.לאור האמור תביעת התובע לתשלום שכר דירה ראוי נדחית. עם זאת, לאור הודאת הנתבע שנהג בניגוד לקבוע בסעיף 4.3 להסכם הפשרה ולא טרח להודיע לתובע על קבלת היתר הבנייה אין לו זכות לקבל סעד כלשהו בשל אחור בתשלום סכום הפשרה מעבר לחלוף שנה מיום קבלת היתר הבנייה וכפי שנקבע על ידי התובע יום 30.12.2022. המשמעות הכספית לכך שהצמדת סכום הפשרה כקבוע בסעיף 4.5 יהא עד ליום מתן היתר הבנייה ביום 24.11.2020.

31.באשר לרכיב התביעה לפינוי בית המגורים וסילוק ידו של הנתבע הרי שכעולה מעדותו של התובע שהנתבע פינה את בית המגורים בחודש 09/2022 (פרוטוקול עמ' 10) אין להידרש לכך.

תשלומי חשמל בחסר:

32.כמובהר לעיל משך התובע רכיב זה של תביעתו ואיני נדרש לכך.

כריית חול:

33.כזכור תבע התובע סך של 90,000 ₪ נזקים בשל כריית אדמת חמרה מהמשק בהיקף של 100 משאיות. הגם שאין הלימה בין הסכום שקבע התובע למשאית 1,000 ₪ לבין הסך הכולל של 90,000 ₪ (ס' 39 לכתב התביעה) התובע לא הציג כל ראייה לביסוס תביעתו והיא נטענה בעלמא. אם בכך לא די הנתבע לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. מדובר בתביעה כספית שיש להוכיח אותה ועל כן משהתובע לא עמד בנטל הנדרש ממנו 'המוציא מחברו עליו הראיה' הסעד הכספי בתביעה בשל רכיב זה נדחית. הגם שדי בכך מצאתי להעיר שיש ממש בטענת הנתבע שתיאורו של התובע בדבר היקף התופעה היא פעולה הנמשכת על פני ימים ושתיקתו של התובע בזמן אמת מניחה נדבך נוסף לדחיית רכיב זה של התביעה. הדברים מקל וחומר שהצדדים שלפני יודעים גם יודעים את הדרך לבית המשפט.

זאת ועוד, התובע לא התייחס לרכיב זה בסיכומיו ועל כן מדובר בטענה שנזנחה והלכה היא ש...דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה." (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט פ"ד מט(2) 102, 107 (19.6.1995)).

34.כללו של דבר, בשים לב לאמור לעיל רכיב זה של התביעה נדחה.

השריפה במחסן:

35.א.השריפה במחסן בהקשרה להסכם הפשרה מעלה את השאלה האם ניתן לראות

בשריפה אי עמידה של הנתבע בהסכם הפשרה שכן המחסן שנשרף אינו במצב בו היה במועד החתימה על הסכם הפשרה. האם צודק התובע בטענתו שהנתבע הפר את סעיפים 3.4 ו- 3.5 להסכם הפשרה. מכוח טענתו זו סבר התובע שעל הנתבע לפצות אותו בשל הנזק שנגרם למחסן שבבעלותו כתוצאה מהשריפה.

דומני שלא אטעה בסברה שרצונו של התובע לחייב את הנתבע בתשלום עבור נזקי השריפה למחסן הוא הגורם העיקרי להגשת התביעה.

ב.ס' 3.4 להסכם הפשרה קובע "במועד הפינוי יפנה א. את כל המחסנים, הסככה וכל חלק אחר במשק בו קיים ציוד כלשהו השייך לו ו/או לעסקיו." סעיף 3.5 להסכם הפשרה קובע "למען הסר ספק יובהר כי המבנים ו/או המחסנים בהם משתמש א. יוותרו כאשר הם באותו מצב כפי שהוא היום ורק המיטלטלין הקיים בו, יפונה".

36.סעיפים אלו יש לקרוא בהמשך למוסכם בסעיף 3.2 בו התחייב הנתבע "...ולהימנע מלבנות ו[א] ו להרחיב ו/או ..." ובהמשך למוסכם בסעיף 3.3 בו התחייב הנתבע להשאיר את בית המגורים "...באותו מצב למעט בלאי סביר". ללמדך שההסכמות בסעיפים העוקבים 3.4 ו- 3.5 נועדו להדגיש את הצורך בשמירה על הנכסים בהם משתמש הנתבע במשק והשייכים לתובע באותו מצב. לשון אחר אם תרצה שסעיף זה בא לבטא את הצורך במניעת נזק מכוון של הנתבע במחסן או במבנה אחר במשק או כפי שנקבע.

37.בהמשך לסברה בדבר מרכזיותו של סעד זה בתביעת התובע יש בתביעה גם תגובה ישירה לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הנתבע כנגד התובע, להצדיק את טענת התובע בלשכת ההוצאה לפועל בטענת 'פרעתי' וליצור מאזן המצדיק את אי התשלום עם אי הפינוי-טענה שנדחתה לעיל. השוו כביסוס לקביעה זו ביחס למטרת התביעה לדברי התובע בבקשתו מיום 4.11.2022 ובמיוחד ס' 3 לאותה בקשה המסביר שהגשת התביעה היא בשל הפרת הנתבע את הסכם הפשרה ונועדה ל"[קיזוז בין החיובים ההדדיים]". דברים אלו מדברים בעד עצמם.

38.זה המקום לקחת אתנחתא ולהביא דברים מ- 3 מסמכים הקשורים בשריפה:

א.דוח שירותי כבאות – על פי דוח זה השריפה אירעה ביום 26.6.2021 עוד עולה שהמחסן חולק ל- 3 תאים ימני, אמצעי ושמאלי שכולם ניזוקו מהשריפה. ברם, "סימני פיח קלים בכל חלקי המחסן השמאלי ביותר לעומת המחסן האמצעי והימני". (החלק המוגדר כימני שימש את הנתבע-מ.ל) "על פי מתווה הבעירה מוקד מרכזי מחוץ למחסן למחסן הימני". (כך במקור). במסקנתו קבע חוקר השריפה: "לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית. לאחר ניתוח זירת האירוע ובדיקת האפשרויות למציאת פרוץ הדליקה, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לסיבת פרוץ הדליקה, הקביעה מבוססת על הממצאים והעובדות המצורפות".

קביעה זו עומדת בניגוד לכותרת הנספח בה נכתב על ידי התובע "העתק דוח שירותי כבאות מחלקת חקירת דלקות הממעיד (כך במקור) כי השריפה פרצה בחלק המחסן בו השתמש הנתבע" – ראוי היה שהתובע ידייק בדבריו.

ב.חוות דעת של שמאי מטעם חברת הביטוח- בחוות דעתו נכתב " המחסן מחולק ל-3 אגפים נפרדים, המשמשים לאחסון ציוד חשמל, כלי עבודה, ומלאים. אחד האגפים כולל ציוד שאינו שייך למבוטח אלא לאחיו" – יודגש ומיד שמתוך הלאו אתה למד על ההן. השמאי הדגיש שחלק מהתכולה אינו שייך למבוטח – הוא התובע ולו היה ממש בטענתו של התובע שביטח חלק מהמחסן – רק את חלקו, על כך להלן, היה הדבר מקבל ביטוי בחוות הדעת.

עוד נכתב בחוות הדעת "המבנה בבעלות המבוטח בלבד"; אירוע השריפה אירע "...מחוץ למבנה מחסן המבוטחים שממוקם בתוך המשק" וכן שהאש גרמה נזק "לפרטי תכולה ולמבנה המבוטחים."

עוד הובהר בחוות הדעת של שמאי חברת הביטוח שבבדיקתם בדבר "הלימות הביטוח" (פרק יג לדוח) ביחס למבנה מצאו שבוטח בביטוח חסר ו-...בהתאם לכך ערכנו תחשיב ביטוח חסר...". על כן קבע השמאי פיצוי לנזקים שגרמה השריפה למבנה המחסן סך של 49,940 ₪ בערכי שיפוי וסך של 79,398 ₪ בערכי כינון.

ג.הרשימה- על פי הרשימה של הפוליסה עולה שביום 1.7.2019 בוצע סקר הגנות. בדף 2 לרשימה ביחס לכיסוי אש נכתב שבנוסף למיגון הקיים "יש להמציא למבטחת אישור חשמלאי בודק לתקינות כל מערכת החשמל בשני המחסנים" כזכור בכתב התביעה (ס' 41-40) כתב התובע ש"...המחסן הנמצא במשק בו השתמש הנתבע (במחצית משטחו) בו אחסן ציוד ורכוש הנוגע לעסקו ומשלח ידו. ...מדובר על מחסן בגודל 290 מ"ר בין שני הצדדים, הצד בו השתמש הנתבע חצץ פח לכל אורכו". מבלי להקדים המאוחר מהאמור בכתב התביעה עולה שהמבוקש ברשימה מתייחס גם לחלקו של הנתבע.

עוד עולה מדף 4 לרשימה בפרק הראשון המתייחס לביטוח המבנה והתכולה מדובר על כיסוי לרכוש המבוטח והמתואר ברשימה. אין ברשימה כל תיאור המגביל את הביטוח של המבנה לחלקו בלבד.

כך, בדף 5 מופיע סעיף שעבוד לטובת בנק המזרחי ללא כל הגבלה על חלק זה או אחר של המחסן- לאמור השעבוד חל על כל המבנה של המחסן.

39.טרחתי והבאתי את המידע מתוך מסמכים אלו בשל טענתו של התובע שבפועל ביטח רק חלק מהמחסן. (עדות התובע פרוטוקול עמ' 12 ש' 26-19). טענתו של התובע אינה עולה ואינה מתיישבת עם ההיגיון שכן מבקש הוא לקבל גרסתו שביטח רק חלק מהמחסן. משל דומה הדבר שביטוח מבנה של דירה יכלול ביטוח של המטבח וחדר האורחים ולא יכלול את חדרי הרחצה וחדרי המגורים.

40.עוד בהקשר למסמכים אלו ולתביעתו של התובע יש להדגיש שסקר הגנות שנערך ביום 1.17.2019 (מצוין בדף 1 לרשימה) לא צורף לתיק. עוד ראוי להדגיש שעל פי כותרת הרשימה מדובר בחידוש פוליסה והדבר אף עולה מדף 5 לרשימה. תחת תיאור הכיסוי ניתנה הנחה על העדר תביעות ל- 3 שנים האחרונות. הפוליסה הקודמת אף היא לא צורפה וכך לא צורפה בדיקת הסככה שבוצעה למבנה והייתה ברשותו של התובע.

ביחס להימנעות מהבאת ראיה נקבע ש "... הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג...מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות ודין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".(יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) בעמ' 1391, וה"ש 192).

כך, התובע לא זימן לעדות את סוכן הביטוח שלו, ושמאי חברת הביטוח על מנת לתמוך בטענתו בדבר חובתו של הנתבע, כהבנתו לשלם עבור חלקו במחסן שנהרס ולא בוטח, לכאורה, על ידי התובע בבטחו את המחסן.

לעניין אי הבאת עד לעדות נפסק ש"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 8/1/1990)).

41.די באמור כדי לדחות את טענת התובע כלפי הנתבע בהקשר חובת השיפוי שלו כלפיו שכן הוא לא הרים את נטל הראיה המונח לפתחו ומקל וחומר שקיבל פיצוי מחברת הביטוח (עדות התובע עמ' 13). על פי הנתונים שנתן לחברת הביטוח. יוער שחוות הדעת של שמאי חברת הביטוח בדבר ביטוח המבנה בחסר מעלה מחשבה שהתובע ניסה בתביעתו להיפרע מהנתבע על מנת לזכות בפיצוי שנגרע ממנו על ידי חברת הביטוח. ברם, אין בהערת אגב זו לשנות את מהות פסק הדין בהקשר זה.

42. א.באים אנו בדיוננו, למעלה מן הצורך לבחון את טענת התובע בדבר הפרת הסכם

הפשרה על ידי הנתבע שכן המחסן שנפגע מהשריפה אינו באותו מצב כפי שהיה במועד החתימה על הסכם הפשרה והנתבע התחייב להשיבו באותו מצב (ס' 3.5 להסכם הפשרה). טענה יותר מתמוהה ובלתי מתקבלת על ההיגיון. ברוח טענתו של התובע וברוח ימים אלו לו נפל טיל על המחסן והרסו היה הנתבע נתפס בעיני התובע כמי שלא עמד בהתחייבות? או לו ארעה רעידת אדמה שהייתה גורמת לקריסת המחסן היה הנתבע אחראי למצבו של המחסן?

איני מקבל טענה זו.

ב.מדובר בכוח עליון. אין הגדרה מפורשת בחוק להגדרת כוח עליון והפסיקה והמלומדים חלוקים בדבר המקרים הנופלים לגדרו של אותו כוח עליון. ככלל משמעות ההכרה בקיומו של כוח עליון מביאה לתוצאה שהצד המפר לא יהיה חייב בפיצוי. סעיף 18(א) ל-חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970 קובע " אם הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר לפיצויים".

המקרה שלפני נופל לגדרה של ההגדרה: הצדדים לא צפו היתכנות של שריפה עת חתמו על הסכם הפשרה. לו צפו זאת היו מציינים זאת בהסכם. בהערת אגב יאמר שהתובע הבעלים של המחסן, לא דרש מהנתבע העושה שימוש ברכושו לפרק זמן מוגבל לבטח את חלק המבנה שהוא עושה בו שימוש. הבעתי דעתי שלהבנתי הדבר אינו אפשרי. לא ניתן לבטח חלק מתוך מבנה שהוא יחידה אינטגרלית אחת, אולם לו סובר התובע שהדבר אפשרי מדוע כבעלים לא דרש זאת כבר במעמד החתימה על הסכם הפשרה, שהרי ידע שהוא מבטח את המחסן משך שנים. כך, התובע גם לא ביקש מהנתבע להשתתף בעלות הביטוח של המבנה.

נשוב להגדרת כוח עליון. אני ער לכך שבמספר פסקי דין נקבע על נושאים הנראים בעיני הדיוטות ככוח עליון שהם אינם נופלים להגדרה זו (ראו לעניין מלחמה ככוח עליון (ע"א 101/74 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ ואח' נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ ואחרים) בע"מ ואח' פ"ד ל (3) 661, (29.7.1976), 667); ביחס לנזקי מזג אוויר ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן נהול והשקעות בע"מ פ"ד מו(3) 350, (24.5.1992), פסקה 14)).

כך, נקבע בהקשר זה שכאשר "...הנזק נגרם כתוצאה מכוח עליון, ובלבד שאותו כוח עליון היווה את הסיבה היחידה והגורם היחיד לנזק. הטעם הוא, שאז לא קיים הקשר הסיבתי הדרוש בין מי שעליו מוטלת אותה אחריות לבין הנזק ..." עא 804/80 sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ פ"ד לט(1) 393, 425 (7.2.1985)).

"להגנתו של מפר חוזה יכולה לעמוד טענת הסיכול הקבועה בסעיף 18(א) לחוק התרופות. דיני הסיכול מאפשרים למחול למפר התחייבות חוזית, כאשר ההפרה נגרמה בשל נסיבות שאינן באשמתו (גבריאלה שלו דיני חוזים 495 (מהדורה שניה, 1996) (להלן: שלו)). מסיבות היסטוריות, דין הסיכול נכלל בחוק התרופות, שנחקק לפני חוק החוזים. כתוצאה מכך, הסיכול נדון כמקרה של הפרת חוזה, אם כי הפרה אשר מוגנת מתביעת אכיפה ופיצויים." (ע"א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ' מדינת ישראל משרד האוצר (3.3.2016)).

ג.הנתבע טען שמערכת היחסים בינו לבין התובע שקולים ליחסי משכיר-שוכר. מנגד טען התובע שהנסיבות יוצרות הנחה שמדובר ביחסי מוכר-קונה. כאמור, משעה שהועבר המשק על קרבו וכרעיו לתובע הרי שמערכת היחסים הנכונה היא של משכיר (בעלים-התובע) ושוכר (הנתבע).

ביטוי לכך שהנתבע לא יכול לצפות את אירוע השריפה ולהתגונן מפניה מתקבל מנוסח הסכם הפשרה. ראשית, אין בהסכם חובה לבטח את המחסן או הנכסים בהם עשה שימוש. שנית, לאור הגדרת מערכת היחסים בין התובע לנתבע כשקולה למערכת יחסים של משכיר לשוכר התובע הוא זה אשר הנכס בבעלותו, כך נקבע בהסכם הפשרה, והאחריות מונחת לפתחו כבעלים לדאוג לרכושו אלא אם חויב המשתמש לערוך לו ביטוח. חיזוק לכך יובא להלן. ברם, יאמר ומיד שכאשר בחר לבטח רק את החלק בו הוא עושה שימוש מעיד כאלף עדים שהאשם רובץ לפתחו. חיזוק נוסף עולה 'משחרורו' של הנתבע מכול אחריות ביחס למבנה "כל אחריות לחוקיותו של המבנה, הריסתו, או הכשרתו". יובהר שהצדדים לא הגדירו מהו המבנה, אך כשדובר בדירת המגורים צוין הדבר במפורש. ברם, אף אם ההתייחסות היא לדירת המגורים ולאור ההסכמה בסעיף 2.3 להסכם הפשרה שהמשק בכללותו ובשלמותו יועבר לתובע הרי שהיא חלה גם על המחסן.

43.ניתן היה לסיים את פסק הדין ביחס לטענה זו של התובע כאן ועכשיו תוך דחיית טענתו בהסתמך על האמור לעיל. ברם, משעה שטענת התובע היא שמדובר ב"אירוע שריפה שנגרמה בשל מעשיו ומחדליו של הנתבע" וכן שדוח שירותי הכבאות מעיד כי "השריפה פרצה בחלק של המחסן בו המשמש הנתבע" תיבחן הטענה לגופה.

א.נזק אש נמצא בסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע "בתביעה שהוגשה על נזק והוכח שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבעיר האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."

ב.בבחינת יסודות העילה-לא נטען כי הנתבע הבעיר את האש ולא הוכח כי היה אחראי להבערתה. יתרה מכך בדוח חוקר השריפות שביקר במקום לאחר השריפה נקבע שהשריפה פרצה "מחוץ למחסן הימני" ו"לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לסיבת פרוץ הדליקה". מכאן שלא ניתן לייחס לנתבע רשלנות ביחס לפרוץ השריפה. עוד עולה מדו"ח חוקר השריפות של רשות כבאות והצלה שבחלק ששימש אותו, לפחות, לא הוחזקו חומרים דליקים וגם מטעם זה אין לייחס לו רשלנות שהביאה לפריצת השריפה.

בשולי הדברים יוער ויודגש שהתובע לא הפנה לא בתביעה ולא בסיכומיו לסעיף זה ויכול הייתי להימנע מלהתייחס לכך. התייחסותי היא למעלה מן הצורך ורק בשל התייחסותם הכללית של הצדדים לכלל יסודות העילה (מבלי לקרוא לה בשמה), בחרתי להתייחס לכך. וכאמור, קבעתי, שיסודותיה לא התקיימו בענייננו ואין לחייב את הנתבע בפיצוי נזיקי מכוח טענות אלו.

44.מכל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע לא צפה ולא היה עליו לצפות את אירוע השריפה בעת כריתת החוזה. התובע כבעלים היה אמור לבטח את המבנה. אני דוחה רכיב זה של התביעה וקובע שהתובע לא זכאי לפיצוי מהנתבע בשל הפרת החוזה על פי התחייבותו בסעיף 3.5 להסכם הפשרה וכן אינו זכאי לפיצוי מהנתבע לנזק שנגרם למחסן בשל השריפה.

45.טרם ירד המסך על פרק זה אציין שהתובע צירף לתיק חוות דעת. צודק הנתבע בטענתו שבבימ"ש זה יש להידרש למינוי מומחה על ידי בית המשפט. הלכה היא שכאשר בית המשפט מסרב למינוי מומחה רשאי בעל דין לצרף חוות דעת מטעמו. "...בעל דין המבקש למנות מומחה בעניין מענייני משפחה הנדון בבית המשפט לענייני משפחה חייב לפנות לבית המשפט ולעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט באותו עניין, ואין הוא רשאי להגיש חוות דעת מטעמו בטרם פנה וביקש את בית המשפט לעשות כן" (שאול שוחט ו-דוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) 290); תקנה 25 (ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפא-2020. במקרה שלפני הוגשה חוות דעת של מומחה של התובע ובשלב מאוחר יותר הוגשה בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט שסורבה. בעניין זה נקבע ש"ככלל, לא על נקלה יחסום בית המשפט את דרכו של צד להוכיח טענותיו באמצעות מומחה זה או אחר...בית המשפט לא יעתר לבקשה למינוי מומחה כשאין תשתית, ולו לכאורה, לצורך במינוי ולא יעשה כן אם אין אחיזה לכך בחומר העומד לנגד עיניו בעניין המינוי" (שוחט ושאוה, שם, עמ' 289) הוא המקרה שלפני. הצורך במינוי מומחה להערכת שווי הנזק התייתרה לעת ההיא בהקדימה את זמנה שכן היה על התובע להוכיח את חבות הנתבע מכוח התנהלותו, לכאורה, בניגוד לקבוע בהסכם הפשרה. תובנה זו התבררה ככזו שהצדיקה את עצמה.

חיתוך הכבלים:

46.התובע זנח רכיב זה בתביעה משום שזנח אותו בסיכומיו. הרחבתי בעניין זה לעיל. מטעם זה אני דוחה את הרכיב הזה בתביעה. כך, מבלי לגרוע באמור ולמעלה מהצורך יאמר שאין לפני כל ראיה לנטען. לכתב התביעה צורף נספח 12 שהוא "הצעת מחיר" להנחת כבלי תקשורת ופיקוד באורך של כ- 320 מטר רץ וכן עלות של כ- 2,000 ₪ של חיבור חיווט למצלמות. אין לפני כל ראיה למהות ההצעה מצד אחד כלומר להיכן מיועדות העבודות. אין ראיה שהתובע אכן תיקן את האמור על פי הצעת המחיר, שניתנה אגב בסמוך להגשת כתב התביעה. אמנם הנתבע הודה בחיתוך כבלים אך על התובע היה להוכיח את הנזק הכספי שבתביעתו. הנתבע טען שמדובר בכבל באורך 15 מטר בלבד בעוד הצעת המחיר מתייחסת, כאמור ל-320 מטר. גם בנושא זה שבצורך להוכיח רכיבים כספיים בראיות ולא להימנע מהראיה הטובה ביותר בבית המשפט הרחבתי לעיל.

כללו של דבר רכיב זה בתביעה נדחה.

פינוי פסולת:

47.לעניין פינוי הפסולת הגם שאינו חלק מכתב התביעה. יוזכר שביום 18.6.2023 הוריתי לשחרר סך של 130,000 ₪ מכספי הנאמנות ולשמור את היתרה בסך 20,000 ₪ להבטחת פינוי האשפה, תוך שהתובע יצרף חשבון לעלות הפינוי. ביום 11.7.2023 הגיש התובע חשבון פרופורמה – הצעת מחיר לאקונית בת שורה אחת על סך של 19,500 ₪ בתוספת מע"מ לפינוי פסולת מהמשק לאתר דודאים. הנתבע התנגד להצעת המחיר וטען שהיא נכתבה על פי בקשת התובע שמבקש לנכס לעצמו את היתרה שבחשבון הנאמנות שעומדת על סך של 20,000 ₪. עוד טען שפינה את כל המיטלטלין והאשפה מהמשק על פי דרישת התובע. להצעת המחיר לא צורף תיעוד כלשהו של האשפה המדוברת ונשארה במקום, בכמה הובלות מדובר וכיו"ב. בנסיבות אלו ומשעה שאין לפני כל תשתית ראייתית- כמו, למשל, שהתובע שהוא הבעלים של השטח אכן פינה את האשפה על פי הצעת המחיר, שילם את הסך המבוקש אין לי אלא לראות בכך כמי שוויתר על טענתו. אשוב ואדגיש שלא ניתן להסתמך על הצעות מחיר כדי לזכות בפיצוי כספי. משכך, אני מורה על העברת הסך האמור מתוך כספי הנאמנות לידי הנתבע.

עם זאת אני מורה לנאמן לא להעביר את הסך האמור לנתבע למשך 21 יום על מנת לאפשר לב"כ הצדדים לבדוק את ההתחשבנות הנדרשת על פי סעיף 30 לפסק דין זה.

אווירה משפחתית:

48.מהותה של התביעה כפי שהוגדרה "תיק משפחה בסוגיה כספית, חוזית, נזיקין, פינוי נכס מקרקעין, עשיית עושר ולא במשפט וסעד לפי פקודת ביזיון בית משפט". כמובהר לעיל על הסכם הפשרה היו חתומים גם ההורים והם אינם תובעים בתביעה זו ואין לפני כל הסבר מכוח מה זכאי התובע לתבוע בשמם. אם בכך לא די עיון בסעיפי התביעה המתייחסים, לכאורה, לכך שהנתבע לא היה בקשר עם ההורים נטענו בלאקוניות (ס' 55-54 לכתב התביעה) ומרביתם עוסקים ברכיבים אחרים של התביעה (ראו סעיפים 59-56 לכתב התביעה). יוער עוד בהקשר זה שאין בהסכם הפשרה כל סנקציה כספית הקשורה באי חידוש הקשר. ביני לביני על פי לשון הסעיף הרי שהאחים החתומים על ההסכם אמורים ליצור אווירה משפחתית נאותה. וכך כתוב בסעיף 2.5 להסכם הפשרה: " א., י. ור. מתחייבים בזאת לנהוג בכבוד האחד כלפי רעהו ומשפחתו ולעשות כל שלאל ידם על מנת להביא לסיום האוירה העכורה במשפחה ולהביא לשיפור היחסים בין א. לאם ולשאר בני המשפחה". לבד מטענות כלפי הנתבע התובע לא הראה כיצד הוא פעל לטובת שיפור האווירה במשפחה. כך, ככל שחשב התובע שעניין זה מהותי לו במסגרת התביעה, הגם שספק בעיניי, היה עליו לזמן את האח י. לעדות. עוד יוזכר שהאם שזומנה לעדות ביקשה שלא להעיד בגלל אבלה על מות בעלה. מבלי להקל ראש בקושי הכרוך בהגעה לעדות לאור מצבה אין לפני ראיה לביסוס טענת התובע במיוחד לאור הכחשות הנתבע.

בסעיף 55 לכתב התביעה טען התובע שהנתבע "שכח" כי הבטחתו לחזור לקשר טוב ומיטיב עם הוריו ועם התובע היוו את הבסיס לחתימה על הסכם הפשרה" ואם כך הוא ספר החוקים ודיני החוזים נותנים מענה למצב בו צד מפר הפרה יסודית של הסכם, ככל שכך הוא.

לאור האמור ומשעה שלא נתבע סעד כספי אלא שטענת התובע היא ברקע התביעה הכספית לא מצאתי להידרש מעבר לאמור.

ביזיון בית משפט:

49.במסגרת כתב התביעה טען התובע בלאקוניות בס' 61 "התובע יטען כי התנהלות התובע (כך במקור) במחדל ובמעשים מהווים ביזיון בית המשפט עת הפר וממשיך להפר את פסק הדין של בית המשפט".

ב- רע"פ 7148/98 נקבע: "באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק-דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על-ידי הצד האחר, פתוחות בפניו אופציות מספר, שניתן לסווגן על-פי ההבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין. מן ההיבט של הפן ה"הסכמי", מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה... בנוסף לכך, מן ההיבט של הפן ה"שיפוטי", מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: האחד, אכיפת פסק-הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, והשני, הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים שבהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד-משמעית." (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3) 337, 17.6.1999), 345) בענייננו הגיש התובע תביעה לאכיפת ההסכם מכוח הפן ההסכמי. לא ניתן להגיש שני הליכים אלו באותה תביעה ככלל ובבית משפט זה בפרט. בהמשך נקבע שם ש "...השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכל שנותר לבחון הוא אם כזה הוא המקרה שלפנינו" (שם עמ' 346). לאור התוצאה אליה הגעתי ברי שלא מדובר במקרה מתאים.

מבלי לגרוע באמור התובע לא התייחס לטענתו זו בסיכומיו וגם מטעם זה דינה להידחות כטענה שנזנחה כמובהר לעיל.

אחרית דבר:

50.התביעה נדחית על פי המפורט בגוף פסק הדין.

51.בשיקול החומר שלפני ובשים לב להתנהלות התובע בתביעתו אני קובע שישלם לנתבע הוצאות בסך 25,000 ₪.

52.בזאת תם הטיפול התביעה.

53.מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

54. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.

ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ה, 11 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.