1. בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן סכסוך שכנים בין משפחת חרר לבין משפחת קידר. שיאו של הסכסוך היה באירוע אשר התרחש ביום 7.9.95 בו ירה אליהו קידר בשניים מבני משפחת חרר, לטענתו, בשל הגנה עצמית. תוצאותיו של אירוע זה (להלן - האירוע) מצויות בלב ההליך המשפטי שבפנינו.
רקע
2. ביום 1.7.95 עברה משפחת קידר להתגורר בבית צמוד קרקע הסמוך לבית משפחת חרר ברחוב נתיב הפורצים בקסטל. משפחת קידר מונה 7 נפשות ובהם האב - אליהו (להלן -א' קידר). האם - מירה, הבן- שרון והבת תמר.
משפחת חרר מונה 8 נפשות ובהם, האב - אליהו (להלן - א' חרר), האם - ג'ורג'ט ושני הבנים, אייל ורוני.
כאמור, שיאו של הסכסוך בין שתי המשפחות היה באירוע שארע ביום 7.9.05. הצדדים חלוקים ביניהם כמעט על כל פרט ופרט הקשור לאירוע זה ושתי הגרסאות העובדתיות המונחות בפני רחוקות זו מזו כמרחק מזרח ממערב. פרט אחד אינו שנוי במחלוקת והוא כי במהלכו של האירוע א' קידר ירה לעבר רוני חרר ופגע בו בבטנו וכי ג'ורג'ט נפגעה אף היא מרסיסים.
בעקבות אירוע זה, א' קידר נעצר למשך 14 ימים והוגש נגדו כתב אישום באשמה של חבלה בכוונה מחמירה. ההליך הפלילי הסתיים בזיכויו של א' קידר לאחר שטענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי (ת"פ 237/95- כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור).
תביעתם של ג'ורג'ט ורוני חרר (התובעים בת"א 1244/97) היא לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם כתוצאה מהירי שביצע א' קידר.
א' קידר (הנתבע בת"א 1244/97) תובע בתביעה שכנגד את ארבעת בני משפחת חרר לפיצוי בגין נזקיו וכן לשיפוי, לפי הודעת צד ג', במידה ותביעת רוני וג'ורג'ט תתקבל. בת"א 1570/98 (אשר בהתאם להחלטה מיום 28.11.98, הדיון בו אוחד עם הדיון בת"א 1244/97), תובעים א' קידר, מירה קידר ושרון קידר פיצוי בגין נזקים שונים שנגרמו להם, לטענתם, על-ידי משפחת חרר, הן נזקים הנובעים ישירות מן האירוע והן נזקים הכרוכים במסכת היחסים שבין שתי המשפחות.
התשתית העובדתית - הגרסאות הנוגדות
גרסת משפחת קידר
ביום 13.12.94 רכשה משפחת קידר את ביתה החדש מאת פרופ' יורם שפירא וגב' רבקה שפירא (מוצג - נ/25), זאת, משום שביתה הקודם שבליפתא הופקע לשם סלילת כביש מס' 4.
במשך מספר חודשים, עד לתאריך 1.7.95 בו עברו להתגורר בבית, ביצעה משפחת קידר שיפוצים בבית. לטענת קידר, עוד בתקופה זו, נתקלו ביחס עוין של משפחת חרר כלפיהם. לטענתם, משפחת חרר הבהירה להם כי הם לא יוכלו להתגורר בביתם וכי הם קנו בית בלבד בלא חניה ובלא שביל גישה. כך, נטען כי א' חרר אמר לא' קידר כי "אף אחד לא מעיז לצאת מהבית, אף אחד לא מעיז להחנות פה, אף אחד לא מעיז לעבור פה" (עדות א' קידר עמ' 55 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.00).
לטענת משפחת קידר, משפחת חרר חסמה את הכניסה הראשית לביתם באמצעות גרוטאות, דבר אשר אילץ את משפחת קידר להיכנס לביתה מהכניסה האחורית בלבד בדרך עפר לא סלולה. א' קידר העיד כי ביקש מא' חרר להסיר את מחסום הגרוטאות, אולם, נענה כי לא ייתן לאף אחד לעבור דרך הכניסה הראשית אשר לפי דבריו שייכת לו. לטענת משפחת קידר, בני משפחת חרר איימו עליהם כי באם יפנו את המפגע מכניסת ביתם או באם יעזו להחנות בחניה הסמוכה לביתם, יאונה להם רע.
א' קידר העיד כי הוא פנה למשטרה על מנת להגיש תלונה כנגד המחסום בכניסה לביתו וכנגד האיומים של משפחת חרר. לטענתו של א' קידר, השוטר בתחנת המשטרה אמר לו כי אין טעם להגיש תלונה על כך ואף טען כי מדובר בסכסוך אזרחי. א' קידר טען כי הוא עמד על הגשת התלונה, אולם השוטר אמר לו "אתה רוצה להגיש תלונה או להיכנס הביתה בביטחון" (עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.00). לטענת א' קידר גם פניות לראש המועצה לא הועילו.
מחלוקת נוספת בין הצדדים נפלה על רקע הקמת חדרי הסקה בצמוד לגדר בית משפחת קידר. א' קידר העיד כי כאשר ביקש ממשפחת חרר להרחיק את מיקומם של חדרי ההסקה מגדר ביתו, אוים על-ידי ג'ורג'ט כי היא תשלח את בניה לפגוע בבנותיו הקטנות. כך גם באחת הפעמים הנוספות בהן הגיע לבית משפחת חרר כדי להתלונן על בניית חדרי ההסקה, טוען קידר כי אוים על-ידי איל חרר:
"אז היו קצת פעולות טרור באותה תקופה, הוא אמר לי מה שהם עושים החמאס והג'יהד זה יהיה כלום לעומת מה שאנחנו עושים לכם, תזכור טוב טוב מה שאני אומר לך" (עמ' 62 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.00).
3. המחלוקת המרכזית בין המשפחות התגלעה בקשר לחניה בכניסה לבית. לטענת משפחת קידר, משפחת חרר השתלטה על החניה שבפתח בית משפחת קידר ברחוב נתיב הפורצים שהנו שטח ציבורי, בטענה שהשטח כולו שייך לה, ולא אפשרה לבני משפחת קידר להחנות בסמוך לביתם. בני משפחת חרר איימו על משפחת קידר כי באם יחנו את רכבם בשטח המריבה יאונה רע לרכבם ולגופם. כך למשל נטען כי באחת הפעמים שרון קידר החנה את רכבו של אביו ברחוב נתיב הפורצים ונכנס לביתו. כעבור שעה קלה, אייל חרר דפק בחוזקה על דלת ביתו והורה לו להזיז את רכבו. בשלב זה, הלך אייל לכיוונו של הרכב והוציא את האוויר מהגלגל השמאלי של הרכב. א' חרר, כך נטען, הורה לבנו אייל "תלך תביא נפט ונשרוף את האוטו, ונגמור את זה פעם אחת ולתמיד" (עדותו של א' קידר, עמ' 72 לפרוטוקול מיום 4.12.00). מייד לאחר מכן, ג'ורג'ט החנתה את רכבה באופן החוסם את רכבו של קידר ואמרה "בואו נשרוף להם את האוטו, ונעמיד אותו על ג'נטים, ונשים אותו על בלוקים, נמאס לנו" (עדותו של שרון קידר, עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.01). בשלב זה הגיע למקום, רוני חרר והחל צועק לכיוון שרון קידר:
"אני אכסח אתכם, אני אשחט אתכם, אני אחתוך לאחותך את הפרצוף, אני מכיר את כל הנרקומנים בקסטל, אני אביא את הנרקומנים שישרפו לכם את כל הבית, אני לא מפחד מאף אחד אני כבר הייתי בכלא ולא אכפת לי לחזור לכלא" (עדות שרון קידר, עמ' 15 לפרוטוקול מיום 3.4.01).
מטעם משפחת קידר העיד הבעלים הקודמים של הבית - פרופ' י' שפירא, אשר העיד כי גם הוא סבל מאיומים של משפחת חרר. כך למשל, באחת הפעמים, החנה את רכבו בשטח המריבה ובתגובה א' חרר הניף מעל לראשו אבן בגודל של מלון גדול או אבטיח קטן ואיים עליו כי יהרוג אותו. דברים דומים עולים גם מעדותה של גב' מלקוב אשר שכרה את הבית מפרופ' שפירא במשך שנתיים. לטענתה, א' חרר איים גם עליה לבל תחנה את רכבה בשטח המריבה ואיים עליה כי ישרוף לה את הבית וישרוף לה את הרכב באם תחנה את רכבה בשטח האמור (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.01). מעדותה של גב' מלקוב עולה כי במשך תקופה ארוכה סבלה מהטרדות טלפוניות ולאחר חקירה משטרתית התברר כי המטרידים הם בני משפחת חרר.