נתוני רקע
1. התובעת (להלן, גם "שואח") היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה בביצוע עבודות פיתוח וקבלנות, לרבות עבודות תשתית וריצוף. הנתבעת (להלן, גם " איליה") אף היא חברה העוסקת בעבודות פיתוח, קבלנות ועבודות הנדסה שונות. צד ג' (להלן, גם "המועצה") היא המועצה המקומית עוספיה.
2. בשנת 98' פרסמה המועצה מכרז שמספרו 2/98 בו הזמינה הגשת הצעות לביצוע עבודות תשתית לשיקום גרעין היישוב עוספיה, במסגרת פרוייקט שיקום שכונות. שואח ואיליה היו בין המתחרות במכרז זה וכן התחרתה, בין השאר, חברת נוספת בשם חברת לוויים הצפון חברה לעבודות הנדסה אזרחית בע"מ (להלן - "לוויים"). בסופם של הליכי המכרז הוכרזו איליה ולוויים כזוכות במכרז.
3. שואח סברה כי דבקו פגמים במכרז. עקב כך היא הגישה עתירה לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה, בגדר תיק ה.פ. 241/98, ובגדרה נתבעה אף המועצה. העתירה נדונה בפני כב' סגן הנשיא ד"ר ביין. ביום 16/12/98 ניתנה החלטה סופית על ידי כב' השופט ביין בעתירה למתן צו מניעה זמני בעניינו של מכרז זה. בגדר החלטתו קבע כב' השופט ביין כי בהליכי המכרז דבקו פגמים. עם זאת הוא לא נענה לעתירה להורות על ביטול הליכי המכרז. בגדר החלטתו הוא קבע, בין השאר, כי מכלול קביעותיו
"מקנה לעותרת לכאורה זכות לקבל פיצוי מהמזמין" (עמ' 4 להחלטה).
4. על רקע פרשה זו אף הגישה שואח תובענה כספית. תחילה הוגשה התובענה לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1129/98), כנגד איליה, המועצה ולוויים. ואולם בתחילתו של ההליך הושג הסדר פשרה עם המועצה ולוויים. בגדרו של הסדר זה שולם לשואח סכום של 220,000 ש"ח, ואף נמסרו לה עבודות שנמסרו תחילה ללוויים, כנראה בשווי של 795,280 ש"ח. לכן, ועקב צמצומה של התביעה לסכום של 396,016 ש"ח, הוגש כתב תביעה מתוקן לבית משפט זה כנגד איליה בלבד. איליה התגוננה בפני התביעה והגישה תביעה-שכנגד כנגד שואח, אשר התגוננה בפניה. ועוד הגישה איליה, בעקבות התביעה העיקרית, אף הודעת צד ג' כנגד המועצה, אשר התגוננה בפני ההודעה.
5. הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות וחוות דעת, משופעי - נספחים. מטעם שואח הוגש תצהיר מנהלה, מר סולימאן שואח (להלן - "סולימאן"). מטעם איליה הוגש תצהיר מנהלה, מר איליה אברמוביץ (להלן - "אברמוביץ"). מטעם המועצה הוגש תצהיר מהנדסת המועצה המקומית, גב' מלכי רוחאנא (להלן - "רוחאנא").
קבעתי התיק לשמיעת ראיות והחלה להישמע עדותו של סולימאן. במהלך חקירתו הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות דיוניות. בגדרן של אלו סוכם כי ניתן יהיה להכריע בשאלת החבות על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות, אליהם ניתן יהיה לצרף החלטות וכתבי בי-דין מתיק ה.פ. 241/98 הנ"ל שנדון בפני כב' בית המשפט המחוזי בחיפה.
הונחו בפניי סיכומי טענות בשאלת החבות. לאחר שאלו הונחו בפניי ניתנה החלטתי המשלימה לעניין האפשרות של הגשת טיעונים משלימים, אף לנוכח קיומה של התביעה-שכנגד. טיעונים משלימים כאמור הוגשו על ידי שואח ואיליה בלבד.
6. בפסק דיני החלקי מיום 10.7.06 הכרעתי בשאלת החבות בפרשה שבפניי. ככל שעסקינן בחבותה של איליה כלפי שואח, מצאתי כי קיימת חבות מלאה של איליה כלפי שואח. הראיתי שם, תוך שאני מאמץ את דברי כב' השופט ביין בהליך שנדון בפניו, כי דבקו פגמים במכרז האמור, ב"פרשת הדקלים". מסתבר כי הגם שהמועצה ביקשה לנטוע 11 דקלים, היא רשמה בטעות שעסקינן ב- 110 דקלים. כתוצאה מדליפת מידע לאיליה הוא ניצל, באורח נפסד, יתרון שצמח לו כתוצאה מכך בעריכת הצעתו שגרמה לזכייתו.
7. לאחר מכן דנתי בחבותה של שואח כלפי איליה, בגדר התביעה-שכנגד שבפניי. הקדמתי וקבעתי כי לכל אחת מן התביעות שבפניי, התביעה העיקרית של שואח כנגד איליה והתביעה-שכנגד של איליה כנגד שואח, יש "חיים משל עצמן". משום כך דנתי בשאלת החבות של שואח כלפי איליה. קבעתי את חבותה העקרונית של שואח כלפי איליה לנוכח נזקים שגרמה שואח לאיליה בהליכים משפטיים שנקטה כנגדה, ושגרמו לעיכוב העבודות של איליה, שזכתה במכרז כאמור. מצאתי כי עליי לסמן את גבולות החבות וכי
"ניתן לתחום זאת במונחים של זמן, תוך אבחנה בין מועדים בהם פועלה הדיוני של שואח לגיטימי, לבין מועדים שבהם פועלה הדיוני של שואח חדל להיות לגיטימי ומצמיח זכות עקרונית לקבלת פיצויים. לטעמי ראוי לסמן את גבולות החבות על דרך של חלוקה המשקללת את הנתונים האמורים. על בסיס זה בדעתי לקבוע כי איליה תהיה זכאית ל-75% מסכום הנזקים שתוכיח, בגדר שלב גובה הנזק" (סעיף 35).
8. לבסוף נדרשתי לחבותה של המועצה לאיליה, ככל שאיליה תחוייב בדינה כלפי שואח, בגדר הודעת צד ג' של איליה כנגד המועצה. קבעתי את חבותה העקרונית של המועצה כלפי איליה. בחנתי את חטאם המשותף של איליה ושל המועצה בסוגיית דליפת המידע. הוספתי כי המועצה הוסיפה וחטאה אף בחטא הרשלנות עצמו, בהוצאות מכרז שגוי בעניין עצי הדקל. משום כך קבעתי כי על המועצה יהיה להשיב לאיליה שני שליש מהסכומים בהם תחוייב איליה כלפי שואח.
9. לנוכח כל אלו שומה עליי, עתה, לסכם את המסכת בשאלת סכומי התביעה הן בגין התביעה העיקרית והן בגין התביעה-שכנגד. החיוב של המועצה יהא פועל יוצא של קביעתי בשאלת התביעה העיקרית.
שיקולי מבוא
10. מלכתחילה תביעת שואח התגדרה בארבעה ראשי נזק. שואח טענה לנזקים שנגרמו לה בגין הוצאות משפטיות, הוצאות בגין הכנות למכרז, הפסד בגין אי השתתפות במכרזים והפסד בגין אובדן רווח צפוי. בתביעתה שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי עמדה התביעה על סכום של 1,200,000 ש"ח. ואולם היא כללה הפסד רווח נטען בגין עבודות פיתוח אבן על סך 795,280 ש"ח, שבסופה של דרך זכתה בהן בגדר הסכם הפשרה הנ"ל. משום כך תביעתה בפניי עמדה על סכום מצומצם יותר בסך 396,016 ש"ח, אף לאחר ניכוי פיצוי על סך 220,000 ש"ח ששולם לה בגדר אותה פשרה.
11. ככל שעסקינן בתביעה-שכנגד של איליה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, לא חל בה כל שינוי. התביעה מתגדרת בארבעה ראשי נזק בגין עלות ערבות בנקאית למכרז מיום הזכייה ב- 3.4.98 ועד לתחילת ביצוע העבודות ב- 20.8.98, הוצאות משפטיות, השבתת ובטלת ציוד ופועלים מיום 17.5.98 ועד 20.8.98 ותוספת בגין נזקי גשם שטפונות ומים והשקעות נוספות של הסדרת מסלולי הליכה ונסיעה, בגין הצורך להיערך, לנוכח העובדה שהעבודות גלשו לעונת החורף.
12. מלכתחילה הוריתי להגיש תצהירי עדויות ראשיות, הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק. כאמור, הונחו בפניי תצהירי סולימאן, מטעם שואח, ואברמוביץ, מטעם איליה. רק מאוחר יותר סוכם כי אדרש תחילה לשאלת החבות. ועוד: ככל שעסקינן בשאלת גובה הנזק הונחה בפניי חוות דעתו של המהנדס סוהיל חטיב (להלן - "חטיב") מיום 18.2.04, מטעם שואח. חוות דעתו נסבה בעיקר לעניין טענת שואח להפסדים שנגרמו לו בגין אובדן רווח צפוי משום שלא זכה במכרז הנדון. מטעם איליה הוגשו שתי חוות דעת מקצועיות של מר חיים הוניגמן (להלן - "הוניגמן"). חוות הדעת הראשונה ביקשה להדוף את תביעת שואח והיא נסבה בעיקר לעניין הטענה אודות אובדן רווח צפוי כנ"ל. חוות הדעת השנייה ביקשה לבסס את התביעה-שכנגד של איליה נגד שואח.
13. כבר בהחלטתי מיום 10.7.06 הצבעתי על כך שאדרש, בין השאר באשר לתביעת שואח, למשמעות של הסכם הפשרה שהושג עם המועצה ולוויים. בהמשך, בהחלטתי מיום 4.9.06 שניתנה בעקבות הכרעתי בשאלת החבות, ציינתי כי עמדת ב"כ שואח היא כי אין מקום להגשת תצהירים משלימים לעומת עמדת ב"כ איליה שחלק על כך וסבר שיש מקום להגישם. העדפתי את עמדת איליה והוריתי על הגשת ראיות נוספות בשאלת גובה הנזק. בסופה של דרך מסר ב"כ שואח כי אין בדעתו להביא ראיות נוספות לעניין התביעה העיקרית. אף איליה מסר כי אין בדעתו להביא ראיות נוספות לעניין התביעה-שכנגד.
14. ברי שבכך שגו ב"כ הצדדים, כפי שאבאר בסמוך, והדבר עולה אף לנוכח החלטתי מיום 18.12.06, בה נדרשתי לבקשה נוספת של שואח להטלת עיקולים נוספים על כספים שיגיעו לאיליה מעיריית חיפה. רשמתי שם כי
"ככל שעסקינן בהוכחת גובה הנזק,... כפות המאזניים נוטות לחובתה של שואח. מצאתי, לכאורה, כי שואח הוכיחה נזקים כדי סך של 62,000 ש"ח, מתוך סכום כולל של 396,000 ש"ח, ואולם ככל שעסקינן ביתר ראשי הנזק ציינתי כי 'יכול שהם בעייתיים ושמא ספקולטיביים' (סעיף 17). בעקבות פסק דיני החלקי היתרתי לב"כ הצדדים להוסיף על ראיותיהם. משעה ששואח הודיעה כי אין בדעתה לנצל הזדמנות זו שניתנה לה, אף הנתון האמור הולך ומתעצם, לחובתה" (סעיף 7).
ככל שעסקין באיליה הוספתי ורשמתי בגדר החלטתי הנ"ל
"כי קיים צל כבד, לחובת איליה, לעניין הנתון של הכבדה על ביצוע פסק הדין. הנתון האמור, אך הולך ומתעצם לנוכח הבקשה שבפניי. אברמוביץ, מנהלה של איליה, כמדומה עזב את הארץ ומכל מקום לא מסר תצהיר התומך בתגובה. הנתון שהוטח באיליה אודות הקשיים הכספיים שלה, לא זו בלבד שלא הוזם עד כה, לטעמי הוא הולך ומוכח. הנתון האמור מוליך למסקנה, ככל שעסקינן בהיבט של הכבדה על ביצוע פסק הדין, כי כפות המאזניים נוטות בבירור לזכותה של שואח" (סעיף 8).
15. לנוכח כל אלה אקדים ואציין כי התחבטתי, בגדר שיקולי המבוא שלי, הן לדחות מכל וכל את תביעת שואח, וממילא את ההודעה לצד ג', והן את תביעת איליה. מנגד התחבטתי, בגדר אותם שיקולי מבוא שלי, להיענות לתביעת איליה במלואה. אבהיר את שיקוליי.