פסק-דין בתיק א 15714/99

מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") הגיש ביום 19.1.99 תביעה נגד הנתבעים לתשלום חוב דמי חכירה לשנים 1987 - 1994. בהתאם להסכם פשרה חלקי והסדר דיוני, שהושג בין הצדדים במהלך הדיון, אני נדרשת להכרעה בשאלה האם התיישנה התביעה לתשלום דמי החכירה לתקופה שמיום 1.4.87 ועד ליום 21.12.91. הואיל ואין חולק כי פרק התקופה האמור עומד מחוץ לתקופת ההתיישנות, סומך המנהל את תביעתו על סעיפים 19 ו - 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות).

1.   סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע לאמר:

"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבוע בחוק זה ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבוע בחוק זה, ובלבד שלא תקצר משישה חודשים."

(הדגשה שלי ש.א.)

המנהל מסתמך על סעיף 19 לחוזה החכירה נשוא התביעה ולטענתו יש באמור בו כדי להוות הסכמת הצדדים להארכת תקופת ההתיישנות ללא הגבלת זמן. וזוהי לשונו של סעיף 19 לחוזה החכירה:

"שום ויתור, הנחה, הימנעות מפעולה או מתן ארכה מצד הרשות ליוזם, לא יחשבו מצידה כוויתור על זכויותיה ולא ישמשו מניעה לתביעה, אלא אם כן ויתרה הרשות על זכויותיה באופן מפורש ובכתב."

יש לדחות את טענת המנהל משני טעמים:

א.   סעיף 19 לחוק קובע כי רשאים בעלי הדין להגיע להסכמה אשר לאורך תקופת ההתיישנות ובלבד שתהא ערוכה בחוזה נפרד בכתב. המחוקק אמר דברו במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על כי שינוי בתקופת ההתיישנות יעשה בחוזה נפרד לחוזה העסקה ועל כן שילובה של תניה בחוזה המסחרי בדבר קיצור או הארכת תקופת ההתיישנות אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 19 לחוק.

השאלה האם יש להסתפק בתנית התיישנות המשולבת בחוזה נשוא הסכסוך נדונה בע"א 198/60 בנין חברה לביטוח בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל פד"י י"ד, 1700. נקבע כי "חוזה נפרד" לצורך סעיף 19 לחוק ההתיישנות פירושו חוזה מיוחד שכל מטרתו שינוי תקופת ההתיישנות. כאשר תנית ההתיישנות משולבת ומובלעת בין סעיפי החוזה לא נראה בה חוזה נפרד כנדרש בסעיף 19 לחוק, שכן חוזה כאמור צריך לגבש הצעה נפרדת לעניין שינוי תקופת ההתיישנות וקיבול נפרד של הניצע לשינוי התקופה. על אותה הלכה חזר בית המשפט העליון בע"א 113/69 חתמי לוידס נ' רמי לב כ"ג (2), 230. בפרשת לוידס, שהתוותה הלכה פסוקה ותיקה בכל הקשור לדרכים מוסכמות לשינוי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, נפסק כי יש לתת פרוש מצמצם ודווקני בכל מקום שטוענים לשינוי כאמור:

"... יש לפרש את המילים ' רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב' וכו' , פרוש קפדני כדי שלא ישאר מקום לספק כלשהו - זו הכוונה שיש לייחס למחוקק - כי אכן, גילו הצדדים דעתם ברורות להאריך או לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק".

(עמ' 232 מול האותיות ה' ו')

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות ולביטוח נ' מ. נומיקוס כ"ו (2), 527.

ב.     זאת ועוד, גם אם הייתי צועדת צעד נוסף "לטובת" עמדת המנהל ומתעלמת מהדרישה לחוזה נפרד הרי שאין באמור בסעיף 19 לחוזה החכירה כדי להוות ויתור של החוכרים על טענת ההתיישנות העומדת להם מכוח החוק. עיון בסעיף מלמדנו כי מדובר בשילוב של סעיף כללי בחוזה חכירה סטנדרטי, אשר מולאו בו הנתונים הספציפיים לעסקה ואין לומר עליו - על כן - כי נעשו בו הצעה וקיבול מפורשים בקשר להארכת תקופת ההתיישנות ללא הגבלת זמן.

מן הטעמים האמורים לעיל יש לדחות את טענת המנהל ככל שהיא נוגעת להארכה מוסכמת של תקופת ההתיישנות.

2.   סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע לאמר:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המפשט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה לעניין סעיף זה. "

המנהל מבקש  ללמוד ממערכת ההתכתבויות שניהלו הצדדים במהלך השנים 1987 - 1998 הודאת הנתבעים או מורישיהם בזכות המנהל, הנתבעת בכתב התביעה. אינני מקבלת טענה זו מהטעמים כדלקמן:

א.   כל מכתב שנשלח על ידי הנתבעים או פרקליטיהם לפני יום 19.1.92 אין בו כדי להועיל למנהל שכן גם אם היה במכתב כלשהו הודאה בזכות המנהל הרי שמנין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום ההודאה.

על כן מכל הודאה - אם היתה כזו - הקודמת ליום 19.1.92, נספר מנין ימי ההתיישנות והואיל וכתב התביעה הוגש ביום 19.1.99 אין נפקא מינה אם הודו הנתבעים בזכות המנהל לפני יום 19.1.92.