1. תביעה בסדר דין מהיר לתשלום חוב בסך נומינלי (נכון לנובמבר 2001) של 3952 ש"ח . ההנמקה תהא תמציתית בהתאם לאמור בתקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי. אציין כבר כעת כי ראיתי לקבל התביעה במלואה.
2. התובעת היא חברה לייצור בטונים. הנתבעים הם אב ובנו שבנו ביתם, ולצורך הבניה רכשו מן התובעת בטונים, במהלך חודשים יולי ואוקטובר 2001. לתביעה צורפו שתי תעודות משלוח לחודשים אלה.
3. הנתבעים הודו בכתב הגנתם הן באספקת הבטון והטיט הנטענת בתביעה, והן בכמויות הנזכרות בתעודות המשלוח ומועדי האספקה (ראה סעיף 3 לכתב התביעה וסעיף 4 לכתב ההגנה): 8.5 מ"ק בטון מסוג ב-30 ב הנזכרים בתעודת המשלוח מיום 25.7.01 (נספח "א" לתביעה) , ו 6 מ"ק טיט הנזכרים בתעודת המשלוח מ 2.10.01 (נספח "ב" לתביעה).
4. התובעת צירפה כנספח "ג" לתביעה דו"ח ריכוז המתייחס לתעודות המשלוח הנ"ל. בחקירתו העיד מנהל התובעת כי הרישום של כמות 7.5 מ"ק בדו"ח הריכוז בטעות יסודו, ודבריו מהימנים עלי: מדובר ב 8.5 מ"ק. על פי חישוב המחיר ליחידה בצירוף לעלות פר משאבה (עלות בת 500 ש"ח למשאבה, שלא הופרכה בחקירה ונחזית להיות סבירה, חושב בתעודת הריכוז הסך הנתבע בשיעור (כולל מע"מ) של 3952 ש"ח. בהתאם הוצאה לנתבעים ב 30.10.01 חשבונית מס על סך זה.
5. בפני העידו מנהל התובעת מחד, והנתבע 1 מאידך.
6. הנתבעים טענו כי נתבע 1 נפגש עם מנהל התובעת ב 13.8.01, וערכו יחד דו"ח ריכוז עדכני נכון לאותו יום. טענה זו לא שנויה במחלוקת. דו"ח הריכוז, שצורף להגנה, הראה חוב בסכום (כולל מע"מ) של 15,985 ש"ח, שהתייחס לחובות קודמים בגין אספקת בטונים, ולא לחוב נשוא תביעה זו.
7. סכום החוב הנ"ל של 15,985 ש"ח עוגל ל 16,000 ש"ח, כאשר לטענת הנתבעים חישב מנהל התובעת את הסכום המגיע מעבר לכך בגין אספקת הבטון של 8.5 ש"ח לפי תעודת משלוח נספח "א" לתביעה. גם טענה זו לא שנויה במחלוקת כעולה מכתב התשובה. הסכום שציין מנהל התובעת בגין אותה תעודת משלוח צוין בצד ימין למטה לדו"ח הריכוז מיום13.8.01 שנספח להגנה. מדובר בסך של 2525 ש"ח שחופף כמעט במדויק החישוב שבדו"ח הריכוז נספח "ג" לתביעה (לפי 205 ש"ח למ"ק בתוספת 500 ש"ח למשאבה, ובתוספת מע"מ על הסכום המצטבר). החישוב (לפי 8.5 מ"ק ולא 7.5 שחושבו בטעות) מניב סך נומינלי של 2624 ש"ח: פער זניח של 99 ש"ח ביחס לסך הנקוב של 2525 ש"ח.
8. הנתבעים שילמו בהסכמה חוב העבר בסך 16,000 ש"ח, בארבעה שיקים ע"ס 4,000 ש"ח כל אחד, שמועדי פירעונם מ 30.9.01 ועד 30.12.01. ראוי לציין כי החוב של 16,000 ש"ח שסולק, מתייחס למועדי אספקה של בטונים מדצמבר 2000 ועד מאי 2001, כעולה מאותו דו"ח ריכוז שצורף להגנה. היינו, מדובר על חוב בגין אספקת בטונים שסולק באמצעות שקים שנמסרו בחלוף תשעה חודשים ממועד האספקה הראשוני אליו מתייחס החוב המצטבר, ועוד בשקים דחויים, בארבעה תשלומים. על רקע זה, מוזרה טענת הנתבעים כי מנהל התובעת מחל על החוב הנוסף בסך של 2525 ש"ח , והסכים להסתפק ב 16,000 ש"ח: אם הסכים לכך, מדוע רשם את הסכום של 2525 ש"ח כסכום נפרד? ומה טעם יש למתנה מעין זו? מחקירת הנתבע 1 עלה בבירור כי ההתקשרות בין הצדדים היתה התקשרות עסקית לכל דבר, ולא בצדדים קרובים או מקורבים. מדוע שימחל מנהל התובעת על סכום כספי נוסף שמגיע לתובעת בגין בטון שספק ב 25.7.01, מעבר לסך הכספי של 16,000 ש"ח בגין חובות עבר? והרי כבר ניתן להם לנתבעים אשראי, משהסכימה התובעת לתשלום נדחה בתשעה חודשים, ועוד בחלוקה לתשלומים.
הטעם שסופק בכתב ההגנה לטענת מתנה או מחילת חוב זו הנו כדלקמן: מנהל התובעת טען כי יתכן שהנתבעים מצויים ביתרת זכות בגין אספקות בטונים קודמות ולפיכך עליו לבדוק כל הכרטסת: משכך ביקש מהנתבע 1 שישלם לו סך של 16,000 ש"ח לסילוק החשבון בגין מלוא המשלוחים עד היום. היינו כולל תעודת המשלוח מ 25.7.01, נספח "א"
לתביעה. אלא שמדובר בטענה המכילה סתירה פנימית ולא הסבר. אם אכן היה אמור מנהל התובעת לבדוק הכרטסת כולה שמא מצויים נתבעים ביתרת זכות לא ידועה, אין הגיון בתשלום הסך של 16,000 ש"ח מחד, ובמחילה מאידך על סכום מגיע נוסף בן 2525 ש"ח, משעה שלא ידוע אם יש בכלל יתרת זכות, ואם כן באיזה סדר גודל.
9. לא זו בלבד שנטען שהתובעת מחלה על החוב בגין תעודת משלוח "א", אלא שכך נטען אף לגבי תעודת משלוח "ב", שעניינה משלוח 6 מ"ק טיט שסופקו ב 2.10.01. כאן נטען שמנהל התובעת הבטיח לנתבע 1 שלאור מוסר התשלומים הגבוה של האחרון, וכמתנה על הבניה החדשה, תספק התובעת בהמשך חינם אין כסף את הטיט והבטונים של מדרגות הכניסה לבית.
לא נותר לי אלא לחזור על התמיהות שכבר צוינו: אכן דחיית מועדי תשלום הנה חזיון נפרץ במקומותינו ולא פעם נכונים הספקים להמתין בסבלנות (בלית ברירה) עד ביצוע התשלום, ואולם תמוה שמכאן עוד מבקשים לגזור נכונות למתנה. מדוע שתתן התובעת מתנות למי שרכש ממנה בטונים בתשלום לפי כמויות , כאשר בגין חובות העבר שולם בתשלומים ועוד באיחור של תשעה חודשים, וכאשר אין יחסי קרבה בין הצדדים ומדובר במהלך עסקי רגיל? מהו מוסר התשלומים היוצא מן הכלל המצדיק מתנות שכאלה, ומדוע פירעון חוב (ועוד כעבור חודשים, אף
אם היה האחור מוסכם), מצדיק כשלעצמו מתנה?
בהקשר זה ראויה לציון מיוחד טרוניית הנתבעים על התובעת, על שלא עמדה בהבטחתה כביכול, לספק גם את הבטונים למדרגות (מלבד הטיט שסופק) חינם אין כסף, ולפיכך "נאלצו" הנתבעים להזמין הבטון מחברה אחרת.
10. צודק ב"כ התובעת כי בסיכומו של דבר אף המסמכים שצורפו ע"י הנתבעים עולים בקנה אחד עם החוב הנטען נשוא תביעה זו כפי שהוא עולה מתעודות המשלוח, דו"ח הריכוז וחשבונית המס שצורפו לתביעה. כך משלא שנויים במחלוקת הכמויות שסופקו, ומועדי האספקה. גם חקירתו של מנהל התובעת לא הניבה התוצאה המקווה של אי סדרים כביכול, ולא חילצה יתרת זכות נטענת שלטובת התובעים, ולו כתימוכין לטענתם בדבר מחילת חוב שזה יסודה. מחקירת מנהל התובעת עולה כי מדי פעם עורך הוא תרשומות ביניים דוגמת מוצג נ/1, בין דו"ח ריכוז אחד למשנהו, אך אין מדובר בכלל בל יעבור. הנתונים בדו"חות הריכוז הם לרוב פרי עבודת הפקידה כאשר הוא עובר ומתקן במידת הצורך. בהתאם יתכנו דו"חות ריכוז "חוזרים" מדי תקופה. ואכן דו"ח ריכוז נ/2 תואם כמעט אחד לאחד את דו"ח הריכוז שצורף לכתב ההגנה. כך למשל אם נתייחס לסך של 30,662.5 בדו"ח הריכוז שצורף להגנה, (שהנו סך החוב של הנתבעים , לפני מע"מ ולפני ניכוי חוב מסולק בן 17,000 ש"ח, הכל נכון למועד של 13.8.01 בו נערך הריכוז - לעת הפגישה בין הצדדים) ונוסיף לסך זה מע"מ, נקבל 35875 ש"ח, החופף סך התקבולים ששולמו לפי נ/1 (בפער זניח של 25 ש"ח). כאשר נ/1, משקף תרשומת פנימית מאוחרת יותר של מנהל התובעת המשקפת את ההתחשבנות לכל התקופה. גם הסכום של 17,000 ש"ח (לפני מע"מ) שנוכה בדו"ח הריכוז מ 13.8.01 מסך החוב, מופיע ב נ/1 בתורת שלושה תקבולים ששולמו, מדצמבר עד יולי 2001. היינו גם המועדים תואמים. אם נוסיף מע"מ לסך של 17,000 ש"ח נקבל 19890 ש"ח, שהנו הסך המצטבר של שלושת התקבולים הנ"ל.
11. בסופו של דבר, לא נמצאה ולו טענת הגנה מסתברת אחת. התרשמותי הנה שהנתבע 1 התקומם על הגשת התביעה לאחר שנים, בגין חוב פעוט מבחינת התובעת. ככל הנראה גרס הנתבע 1 (או קיווה) שנשכח אותו החוב או שלתובעת אין כדאיות כלכלית לפעול לגבייתו, ולכן מחלה עליו בחלוף השנים. אלא שחובות תקפים יש לשלם, ובית המשפט אינו המקום לאיונם, אף אם מדובר בסכומים לא גבוהים.
12. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. סך של 3952 ש"ח, כאשר סך זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מ 30.10.01 ועד למועד פירעונו.
ב. אגרות המשפט בהן נשאה התובעת כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו ע"י התובעת ועד לפרעונן.
ג. שכ"ט עו"ד בשיעור 2000 ש"ח ומע"מ, כאשר סך זה נושאי הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו.