בפני תביעה כספית לתשלום סך של 9,904 ש"ח.
אורן ירום אריזות בע"מ (להלן:
"התובעת"), הינה חברה המאוגדת כדין בישראל, העוסקת בין היתר ביצור ייבוא ושיווק של שקיות ניילון.
ביום 27/04/06 הזמינה נועה גרשוני (להלן:
"הנתבעת"), מאת הנתבעת 3,000 שקיות מעוטרות בלוגו של חנות בשם "אוריאדה" ברחוב דיזינגוף 120 בעיר תל אביב, אשר בזמנים הרלוונטיים פעלה בניהולה. לגישת התובעת הסחורה סופקה בשיעורים וזאת לאור בקשתה של הנתבעת כתוצאה ממחסור במקום לאחסון.
על אף התחייבותה לפרוע את חובה נותרה הנתבעת חייבת סך של 9,087 ש"ח.
לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.
הנתבעת מודה שבסמוך למועד פתיחת חנות הבגדים "אוריאדה" בנובמבר 2004 הזמינה מעת התובעת 3,000 שקיות, אך היא לא הייתה מרוצה מהצבע של השקיות ולכן ביצעה הזמנה נוספת בחודש אפריל 2006 של 3,000 שקיות בצבע שונה.
בעת קבלת משלוחי השקיות הראשונים, התברר לנתבעת כי במספר שקיות קיימים פגמים. היא פנתה לרונן, בנו של מנהל החברה, שאמר כי הדבר ייבדק. לאחר שיחות טלפון נוספות אשר בהם הלינה הנתבעת באשר לאיכות השקיות, הגיע רונן וביצע בדיקה אקראית של מספר שקיות. בסיום הבדיקה הבטיח רונן כי השקיות יוחלפו ותקלות מסוג זה לא ישנו.
לטענת הנתבעת, על אף הבטחתו של רונן כי יתקבלו שקיות חלופיות, השקיות לא סופקו. לאחר זמן הגיע לחנותה של הנתבעת אדם בשם רוני כשלנתבעת לא הייתה הכרות מוקדמת עימו, וזה דרש באופן בוטה כי הנתבעת תשלם את החוב האמור.
הנתבעת יצרה קשר עם רונן, וציינה כי אין ביכולתה לעבוד עם שקיות פגומות ואין היא מעוניינת ביתרת הסחורה. במשלוח מיום 18/06/07 נתגלו פגמים נוספים. שוב הלינה הנתבעת על איכות הסחורה ושוב הובטח כי העניין ייבדק. לגישתה, בפועל לא בוצע דבר, ומשכך במשלוח אשר התקבל כחודשיים לאחר מכן סירבה הנתבעת לקבלו.
הנתבעת מכחישה את הטענה שהסחורה סופקה בשיעורים על פי בקשתה ובעקבות מחסור במקום אכסנה. לדעתה, המדובר בעוד התנהגות בניגוד למוסכם בין הצדדים כי הסחורה תסופק תוך עשרה ימים. לגישתה עובדה זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם שמקנה סעד של ביטול ההסכם.
יתרה מכך טוענת הנתבעת כי לאור מחדלי התובעת, נגרם נזק למוניטין החנות אשר אותו היא מעריכה בכ- 10,000 ש"ח
בתאריך ה -11/06/08 התקיים בפני דיון מקדמי, בו, הוצע לצדדים כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה.
הצדדים בחרו, בנסיבות העניין, לקבל את הצעת ביהמ"ש ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם, על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד.
יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.
בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.
המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה
אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).
כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים. {ראה ע"א 1639/97
אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337)}.
גם חז"ל, התלבטו מהי הדרך הנכונה ליישב סכסוכים שהגיעו אל בית הדין וחלקם צידדו בדרך הפשרה. וכך נאמר בגמרה (
מסכת סנהדרין, דף ב' עמ' ב'):
"ר' יהשוע בן קרחה אומר: מצווה לבצוע (= להביא לידי פשרה) שנאמר:" אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" [זכריה,ח'] והלא במקום שיש משפט- אין שלום, ובמקום שיש שלום -אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה הביצוע(=פשרה)."
מטענות הצדדים עולה כי עד למועד בו פנה נציג התובעת בדרישה לתשלום באופן בוטה כדבריה של הנתבעת נתקבלה הסחורה כסדרה עם פגמים קלים מעת לעת. יחד עם זאת, אין חולק כי הנתבעת פנתה לא אחת לתובעת בטרוניות באשר לטיב המוצר ומשכך נבדקו השקיות לא אחת אולם ספק האם ניתן המענה ההולם בנסיבות המקרה.