מבוא
1. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק").
התובעת, אביבה כדורי (להלן:"התובעת"), ילידת 1952, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.9.00 (להלן:"התאונה").
הנתבעים הודו בחבותם לפצות את התובעת על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.
מהות הפגיעה והנכות
2. לאחר התאונה, אושפזה התובעת בבית חולים שיבא שם אובחנה כסובלת מחבלת ראש, חתך בקרקפת וחבלה צווארית. ב-CT הודגמה קונטוזיה מוחית מצחית קטנה וצילומי עמוד השדרה, פוענחו כתקינים. התובעת שוחררה למחרת היום ולאחר כשבועיים, אושפזה בשנית, עקב תלונות על כאבי צוואר ותחושת נימול ביד שמאל. בבדיקת CT אובחנו דיסלוקציה של חוליה C6 על C7 ושבר במפרק הבין-חוליתי. התובעת עברה ניתוח לכריתת הדיסק בין שתי חוליות אלה, הכנסת שתל עצם וקיבוע עם פלטת טיטניום. בצילום ביקורת, מיום 24.12.00, התגלה שבר נוסף, בקשת האחורית של חוליה C1.
3. לצורך הערכת נכותה של התובעת, מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט, בתחומי הנוירוכירורגיה, פסיכיאטריה ועיניים.
4. ד"ר ניסים רזון, המומחה בתחום הנוירוכירורגי, העריך את נכותה הצמיתה של התובעת, כדלקמן:
25% נכות, בגין הגבלה בינונית עד קשה, בתנועות הצוואר לפי סעיף 37 (5) בין ב' ל-ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות").
5% נכות, בגין השבר בקשת האחורית של האטלס (חוליה C1), לפי סעיף 37 (8) (א) לתקנות.
15% נכות, בגין הקיבוע בין החוליות הצוואריות, C6 ו- C7, באופן חלקי ומותאם לסעיף 37 (1) (א), לתקנות.
5. ד"ר רזון נדרש לחקירה על חוות דעתו.
6. במסגרת חוות דעתו, סקר ד"ר רזון את עברה הרפואי של התובעת, לרבות תלונות על כאבים בצוואר ונימול בידיים, כאבי גב תחתון, כאבי פרקים וכן כאבי ראש וסחרחורות. ד"ר רזון נשאל האם יתכן שחלק מההגבלה שנמצאה בעמוד השדרה הצווארי, נובעת ממצב קודם והשיב:
"התייחסתי לזה ונתתי לה אחוזי נכות בהתאם. הייתי צריך לתת לה 35% אולי ונתתי רק 25% נכות... ההתייחסות שלי היתה גם לגבי האפשרות שההגבלה בתנועה היא גם כתוצאה מהתאונה ולא רק מהרמטולוגיה ונתתי אחוזי נכות שאולי פחות ממה שהייתי חושב לתת, אם לא היה עבר" (עמ' 8 לפרוטוקול). תשובתו זו של ד"ר רזון, אינה מתיישבת עם עדותו כי בעת הבדיקה, התרשם, "התרשמות כללית", מהגבלה בינונית עד קשה בתנועות הצוואר, וכדבריו:
"נכון שציינתי שיש לה הגבלה בצוואר בינונית עד קשה והיא נובעת מהקיבוע ומהממצאים שלהם נתתי נכות..." (עמ' 8 לפרוטוקול וכן ראה תשובתו של ד"ר רזון, בעמ' 9 לפרוטוקול). זאת ועוד, עמדתו של המומחה, אינה עומדת במבחן הביקורת, גם בהתחשב בכך שהנכות הקבועה בתקנות בגין הגבלה קשה של תנועות עמוד השדרה הצווארי, הינה בשיעור של 30% בלבד (ראה סעיף 37 (5) (ג) לתקנות). נוכח העובדה שד"ר רזון אישר כי בבדיקתו נמצאה הגבלה בינונית עד קשה, בתנועות עמוד השדרה הצווארי, מה שמתאים לנכות שהוערכה בשיעור של 25% (בהתאמה לסעיפים 37 (5) ב'-ג' לתקנות) ובהעדר דיון בחוות הדעת, בשאלת חלוקת הנכות הכוללת, בין מצבה של התובעת עובר לתאונה לבין הנכות תולדת התאונה, לא ניתן לקבל תשובתו של ד"ר רזון כי התייחס למצב קודם, בהערכת הנכות. בנסיבות אלה, משהמומחה הסכים למעשה כי לאור תלונות קודמות בדבר כאבי צוואר ונימול בידיים, היה מקום ליחס חלק מהנכות, למצב קודם, נראה כי יש להפחית מהנכות הכוללת שנקבעה בגין ההגבלה בתנועות הצוואר, על חשבון העבר.
7. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בקביעת נכות בגין ההגבלה בתנועות הצוואר ובנוסף, בגין הקיבוע בין החוליות, יש משום קביעת נכות בכפל, הן בשל הגורם והן בשל התוצאה.
ד"ר רזון, הסכים בעדותו כי תקנה 37 (1) דנה בקיבוע של עמוד השדרה כתוצאה מאנקילוזיס - מחלה ראומטית של עמוד השדרה, אך לדעתו, יש מקום לקבוע נכות, בגין קיבוע מלאכותי של עמוד השדרה או חלק ממנו, וזאת בנוסף לנכות שנקבעה בגין ההגבלה בתנועה שכן הקיבוע לכשעצמו, אינו חייב לגרום להגבלה בתנועה ואם בכלל, תגרם בעיה מינימלית, בתנועות הכיפוף והישור ואילו בענייננו, נמצאה הגבלה בכל מישורי התנועה (עמ' 10-9 לפרוטוקול). הנמקתו זו של המומחה, בעייתית, שכן מעבר לכך שתקנה 37 (1) מתייחסת, על פי לשונה, לקיבוע כתוצאה ממחלה הרי גם לשיטתו של ד"ר רזון, סביר כי קיבוע מלאכותי, יגרום להגבלה בתנועות, וכדבריו:
"ההגבלה בתנועה נובעת ברובה מהקיבוע שנעשה ביחד עם דברים אחרים שקורים כשעמוד שדרה נפגע, כמו רצועות, שרירים ועוד..." (עמ' 8 לפרוטוקול), ומכאן שהענקת נכות, הן בגין הקיבוע עצמו והן בגין ההגבלה בתנועה, יש בה אכן, משום קביעת נכות בכפל, בגין הגורם ובגין התוצאה. עצם העובדה שיתכן וההגבלה בתנועה, נובעת בחלקה, מהחבלה הכוללת בשרירים וברצועות ולא מעצם הקיבוע, אינה מצדיקה הענקת נכות נפרדת בגין קיבוע עמוד השדרה, שכן ד"ר רזון אישר שההגבלה בכללותה, הינה בדרגה שבין בינונית לקשה, כך שמדובר בנכות חופפת, מה גם שלא ניתן להבחין ולהפריד בין הגבלה בתנועה שנגרמה כתוצאה מהקיבוע לבין זו שנגרמה כתוצאה מהחבלה בשרירים וברצועות.
8. עוד טוענים הנתבעים כי לא היה מקום לקבוע נכות בגין השבר בקשת האחורית של האטלס שכן סעיף 37 (8) לתקנות, דן בשבר בגוף בחוליה ואילו ד"ר רזון, אישר בעדותו כי לאטלס - חוליה C1, אין גוף. טענה זו, אין בידי לקבל. בעניין זה, מקובל עלי הסברו של ד"ר רזון כי היות ולאטלס אין גוף, קבע את הנכות בגין השבר בקשת האחורית של החוליה, באופן מותאם לסעיף37 (8) א' לתקנות.
זאת ועוד, בעניין זה, סבורה אני כי בקביעת נכות הן בגין שבר בחוליה והן בגין הגבלה בתנועה, אין משום קביעת נכות בכפל ואין לי אלא לחזור על דברי בת"א (שלום ת"א) 27236/01,
אלמוג מורן נ' איציק שמואל ואח', תק-של 2005 (4),8830:
"... נראה כי אין לשלול הענקת נכות, בגין שבר בחוליה שהתרפא והותיר הגבלה בתנועות וזאת, בנוסף לקביעת נכות בגין ההגבלה בתנועות, על פי מידתה. עסקינן בשתי פגיעות שונות; שבר שהתרפא עם או ללא תזוזה וללא הגבלה בתנועות והגבלת התנועות כפי שנמצאה בבדיקה. ברי כי ההגבלה בתנועה, אינה שוללת את קיומו של השבר וקיומו של שבר, אינו מחייב או שולל קיומה של הגבלה בטווח התנועה... כך נפסק, בעניין זה, על ידי כב' השופט פורת, בע"א (מחוזי ת"א) 801/81 גאון אורי נ' קצין התגמולים (לא פורסם): "מבחינה משפטית כל פגימה זכאית להערכה, אם יש לה זכות קיום משל עצמה. רק פגימות שהן סימפטומים של מחלה בסיסית שזוכה בהערכה, אינן זכאיות להערכה נפרדת, כך עולה מהפסיקה, ויצויין כי בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, נדחתה, בבר"ע 322/86 קצין התגמולים נ' גאון, (לא פורסם)".
9. הלכה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, הינה בגדר ראיה שנועדה לסייע לבית המשפט, להגיע למסקנות בשאלות שברפואה, אך גם שאלות אלה, נתונות בסופו של דבר, להכרעתו של בית המשפט. לפיכך, מקום בו מסתבר כי מסקנות חוות הדעת שגויות, רשאי בית המשפט שלא לקבל את חוות הדעת הרפואית או לסטות מקביעותיה, כפי שנפסק בעניין זה, בע"א 3212/03,
יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005 (4), 1724:
"אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה". כן ראה לעניין זה, ע"א 16/68
רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164, 168; ע"א 7991/96
אלקבהא נ' כנעאן, תק-על 2000 (1) 181.
לאור מסקנותיי שלעיל כי בקביעת נכות הן בגין הקיבוע בעמוד השדרה הצווארי והן בגין ההגבלה בתנועות, יש משום קביעת נכות בכפל וכי דרגת הנכות בגין ההגבלה בתנועות הצוואר, כפי שנקבעה על ידי ד"ר רזון, בשיעור של 25%, משקפת את מצבה הכולל של התובעת, במועד הבדיקה, כאשר גם לשיטתו של ד"ר רזון, היה מקום להתחשב בתלונות קודמות, בדבר כאבי צוואר ולייחס חלק מהנכות למצב שעובר לתאונה, ראיתי להעריך את נכותה הצווארית של התובעת, בגין התאונה, בשיעור של 20%, בגין ההגבלה בתנועות הצוואר (מתוך נכות כוללת של25%) ובשיעור של 5%, בגין השבר בחוליה C1, ובסה"כ 24.5% נכות.