פסק-דין בתיק א 21409/03

בפני תביעה כספית בסך של 20,670 ש"ח אשר הוגשה תחילה בהליך של סדר דין מקוצר ומשניתנה בה הרשות להתגונן עברה היא לפסים של סדר דין מהיר.

טוענת התובעת, חברה העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי מחנאות, כי ספקה לנתבע מוצרים וכי טרם שולמה התמורה בעבורם. להוכחת טענתה זו מצרפת התובעת העתק כרטסת הנהלת חשבונות.

מנגד טוען הנתבע כי מנהל את עסקו בצורה מסודרת, ומבדיקה שערך עולה כי המוצרים אשר בגינם הוגשה התביעה דנן לא הגיעו לידיו ולכן אינו חייב לתובעת מאומה. עוד הוסיף כי המוצרים שכן סופקו לו תמורתם שולמה במלואה.

התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. (להלן: "התקנות")

דיון:

"המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו מוטל על התובעת.

יעקב קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, "הדין בראי הפסיקה" מהדורה משולבת ומעודכנת , תשמ"ד - 2003 עמוד 1506 ואילך כותב:

"מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות, לזכותו של הנושא בנטל השכנוע: ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי; ואת מקומו תופסת "השקילות".

הנתבע העיד בחקירתו כי את ההזמנות עבור שלושת חנויותיו מבצעים מספר אנשים וכי לעיתים נעשות הזמנות אף מהמחסן המרכזי. הנתבע העיד כי אינו יכול להצביע על קשר להזמנה וחשבונית תואמת אלא טוען כי לא קיבל את הסחורה.

הנתבע אף הודה כי לא פנה לתובעת בשום שלב בכתב והודיע כי לא התקבלה סחורה והסתפק בתשובה לקונית "שילמו בטעות" כאשר טוען כי התובעת לא סיפקה סחורה ונותרה חייבת לו כספים (עמ' 10 לפרוטוקול).

הסבריו של הנתבע לגבי צורת וסדר כרטסת הנהלת החשבונות שלו לוו בחוסר בהירות שכן לא ידע להסביר את יתרות הפתיחה לשנת 96 כאשר בשנת 95 היה לו חוב לתובעת של כ- 17,000 ש"ח ולטענתו פקידה במשרדו היא זו שערכה אותה אך לא השכיל להביאה לעדות שכן היא הבקיאה בנתונים.

כמו כן לא צירף את יומני הקבלה של החנות שבמרכז ירושלים ושל המחסן ועל כך נאמר כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917), וכך אף נפסק:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".  ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605).

הנתבע העלה טענת קיזוז ובעניינה  ההלכה הפסוקה היא (ראה ע"א 725/87 - חברת ביר-טל סחר מזון נ' חברת אולבקיס  בע"מ, פ"ד מד (1) 177) שיש לפרט היטב טענת הקיזוז הנטענת במסגרת כתבי הטענות.

אין די להעלות טענת קיזוז באופן סתמי ולטעון באופן מעורפל על אודות  הפסדים. הלכה פסוקה היא שיש לפרט את טענת הקיזוז כדרך שמפרטים חוב או נזק כשמנסחים כתב תביעה.

טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת.

ראה ע"א 544/81, מנחם קיהל בע"מ נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פד"י ל"ו(518 ,(3),וכן לאור ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ(2) 765.

הפסיקה קובעת בנוסף כי טענת קיזוז שלא הומחשה במידת האפשר, בית המשפט לא יתחשב בה, אין ספק שפירוט כזה לא נעשה בתצהיר שבפני ומשכך טענה זו נדחית.

במהלך חקירת הנתבע הובהר כי הנתבע קיבל מאת התובעת הנחה בשיעור של 10% וחרף ההנחה דורש לקזז את הסכום המלא בעבור הפריטים שצויינו בנספח ד' (לתצהירו בבר"ל), משנשאל הנתבע לפשר הדבר ענה בהתחמקות "לא זוכר" ו"אם יש משהו לתקן אשמח לתקן" ולבסוף טען כי "נתתי לפקידים שלי לסדר את זה" (עמ' 14 לפרוטוקול) ושוב לא השכיל להביא לעדות את מי מהפקידים ש"סידרו את זה" ועל כך הורחב לעיל.

מנגד עדותו של מר תומר בן סניור מנהל התובעת הייתה קוהרנטית ואמינה מאד בעיניי וכן השתלבה עם מהלכם העסקי של העניינים.

טענתו כי סיפק את הסחורה לנתבע לוו אף במסמכי חברות השליחויות השונות בהם סיפק את הסחורה לחנויות/מחסן הנתבע.