1. התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבע לפיצויים בגין הפרת הסכם, בשל רשלנות ובגין עשיית עושר ולא במשפט,בגין פעולותיו בניגוד לזכויות חתימה. סכום התביעה הועמד ע"ס 100,000 ש"ח, מטעמי אגרה.
2. הנתבע בנק הפועלים בע"מ, סניף דליית אל - כרמל (להלן: "הבנק"), כפר בטענות התובעת ובעילות התביעה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת מספר ההמחאות שזוייפו ובסכום הנזק שנגרם, אם בכלל לתובעת.
נתוני רקע:
3. התובעת הייתה מיום 8.7.93 בעלת חשבון עובר ושב מס' 159728 (להלן: "החשבון") אצל הנתבע. במשך השנים בהם התנהל החשבון התובעת ביצעה בו פעולות הפקדה ומשיכה רבות, כאשר חלק מהפעולות היו שייכות לעסק המשפחתי שנוהל ע"י בעלה של התובעת. בד בבד עם פתיחת החשבון, חתמה התובעת על מסמכי הרשאה לפיהם נתנה לבעלה, ייפוי כוח לפעול בחשבון (להלן: "ייפוי הכוח"). במהלך שנת 2002, נכחה התובעת על פי גירסתה, כי מספר רב של המחאות נפדו מחשבונה בלי ידיעתה ותוך זיוף חתימתה. לאחר שהתובעת קיבלה צילום של חלק מההמחאות שנפדו היא הכחישה מכל וכל כי חתמה על חלק מההמחאות אשר נפדו מחשבונה, וכן הכחישה כי נתנה למישהו לחתום במקומה על ההמחאות האמורות. לחיזוק טענותיה, התובעת פנתה ביוזמתה למכון "נדיב" לבדיקות פוליגרף . מחוות הדעת של מכון נדיב מיום 3.11.02 (ראה נספח ג' לסיכומי התובעת) עולה כי התובעת נמצאה דוברת אמת בגרסתה כאמור. בנוסף, התובעת צירפה תצהיר, של מר פואד נאסר אדין, מנהל סניף הבנק לשעבר, אשר הצהיר (במעין "חוות דעת" גרפולוגית) כי 77 המחאות שנפרעו מחשבונה של התובעת כלל אינם בחתימתה. הבנק התנגד להגשת מסמכים אלה מכל וכל.
בטרם אכריע במחלוקות אציג בקצרה את טיעוני הצדדים.
טענות התובעת:
4. לטענתה הבנק הציג הרשאה מהתובעת לבעלה לפעול בשמה בחשבון אולם הבנק לא הציג מתי בוטלה הרשאה זו. לטענתה, בעלה לא חתם במקומה על המחאות וטענתו של הבנק כאילו בעלה פעל בחשבון בידיעתה והסכמתה הינה טענה שאין לה על מה להסתמך. זאת ועוד, במידה ולבעלה של התובעת אכן היה ייפוי כוח בחשבון, הוא היה חותם לפי דוגמת חתימתו הוא, כפי שמופיעה במסמכי פתיחת החשבון, כחאתם נסר אל דין ולא כאנעם נסר אל דין.
התובעת ממשיכה וטוענת כי כאשר פנתה לבנק בניסיון לברר פרטים אודות אותן המחאות, תשובותיו של הבנק לשאלותיה היו לקוניות ובלתי ענייניות. הבנק אף הגדיל לעשות וטען שאחת מהמחאות עליהם ביררה התובעת (המחאה מס' 10494) משוכה על שם בנה של התובעת, אמיר. לאחר בירור התברר שנוסף על העובדה כי לתובעת אין בן בשם אמיר, כשם המוטב בהמחאה הנ"ל, מספר הזהות המופיע על שטר המשיכה שייך לאדם מהמשולש שאין לו כל קשר לתובעת וגם שמו שונה לחלוטין. לטענתה, הבנק סירב למסור לה לטענתה פרטים אודות מספר רב של המחאות וחייב אותה בתשלומי עמלות גבוהים לאיסוף חלק מהחומר הרב שהיה נחוץ לבדיקה. בנוסף, הבנק בחר להעלים המחאות שונות עם חתימות מזויפות עליהם, כדי לחפות על רשלנותו. לפיכך הבנק סירב להציג את החומר המבוקש בטענות מטענות שונות, וההמחאות שנמסרו היו מגמתיות ונבחרו באופן סלקטיבי ע"י הבנק. התובעת סבורה כי הבנק חב לה חובת זהירות ואמון כלקוחה, ובמקרה זה הפר את אותה חובה בכבדו המחאות הנושאות חתימות מזויפות ולפיכך חב בחובת השבת "הכספים האבודים" וכן בפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת אמון זו.
טענות הבנק:
5. הבנק טען כי מיום פתיחת החשבון, התובעת פעלה בחשבון במשך תשע שנים, עד ליום הגשת התביעה, בסכומים המאפיינים חשבון עסקי. למעשה, מתצהירה של התובעת עולה כי החשבון שימש את עסקו של בעלה, מר חאתם נסר אל דין והיווה בפועל ערוץ פעילות עבור עסקיו. למעשה בעלה של התובעת היה הרוח החיה בחשבון נשוא התביעה. הנתבעת סבורה כי גרסתה של התובעת לפיה היא ניהלה את החשבון עקב אי ידיעתו של בעלה את השפה העברית אינה מתיישבת עם העובדה כי בעלה חי במדינת ישראל ושירת בצבא במשך שנתיים. למעשה התובעת פתחה את חשבון הבנק מאחר ולבעלה היו מגבלות משפטיות ובנקאיות בפתיחת חשבון שכזה על שמו. באשר לייפוי הכוח שנתנה התובעת לבעלה בחשבון, הבנק טוען כי ייפוי כוח זה מעולם לא בוטל.
באשר לטענת התובעת למסמכים נטען כי כל פניותיה בנושא נענו בחיוב וכל המסמכים שהיו בחזקת הבנק הועברו לה. הבנק טוען כי התובעת, אישה משכילה שרכשה השכלה בניהול כלכלי ופיננסי של עסק, ידעה על ההתנהלות בחשבון, פיקחה ועקבה אחר ההמחאות שכן אם לא כיצד דאגה להישאר ביתרת זכות כל אימת שנפרע צ'יק? לא זו אף זו; במהלך השנים 2000 - 2002 עמדה פקידת הבנק, הגב' דליה ביראני, בקשר הדוק עם התובעת המבוסס על היכרות אישית, ואף נפגשה איתה לעיתים תכופות לשם הסדרת יתרות החובה שנוצרו מעת לעת בחשבון. התובעת עצמה הייתה מגיעה בין השנים 1996 - 2000 לבנק מדי יומיים, הפקידה כספים וקיבלה שירות. יתרה מזאת הבנק שלח מעת לעת הודעות ודפי חשבון לתובעת. לאור האמור הבנק סבור כי התובעת ידעה ללא ספק כי סכומי עתק הוצאו מהחשבון וכן כי הבנק מכבד את ההמחאות. בנוסף טען הבנק למניעות והשתק מצד התובעת לטעון להפרת חובת הזהירות כלפיה מצידו, שכן הייתה לה לא רק ידיעה ממשית בדבר התנהלות החשבון אלא גם התעלמות מעובדת הזיוף אותה יכלה לגלות בזהירות סבירה. עוד וטענתו, מס' ההמחאות הרב הנטען כי זויף על פני תקופה לא מבוטלת שינה את מצבו של הבנק לרעה עקב מחדלה של התובעת בפיקוח על חשבונה. זאת ועוד התובעת עצמה נתנה הרשאה לאנשים אחרים לחתום בשמה על שיקים והמשיכה בכך ולא פנתה לבנק גם אחרי שהתגלו לה כביכול אי הסדרים בחשבון. התובעת גם לא טרחה לפנות למשטרה בתלונה כנגד "המזייפים" לרבות בעלה אשר עשה לטענתה שימוש שלא כדין בחשבונה. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כלל נזק של ממש וכאמור אם אכן אירעו לתובעת נזקים אין לה להלין אלא על עצמה שכן במעשיה ומחדליה העצימה את נזקיה באופן חסר האחריות בו פעלה. דוגמה לאותו אופן חוסר אחריות בו פעלה התובעת ניתן לראות בעובדה כי נתנה המחאות חתומות על ידה בלי ציון סכום או תאריך לגורמים שונים ולא עקבה כלל אחר התנהלות המחאות אלה. הפעילות הענפה שהייתה בחשבון בהיקף של מיליוני שקלים מלמדת על אשרור בשתיקה מצד התובעת.
דיון:
6. לאור המחלוקת בין הצדדים בנוגע לאותנטיות של ההמחאות והחתימות עליהן, מונה בהסכמת הצדדים בהחלטה מיום 15.12.03 המומחה לכתב יד, מר אמנון בצלאלי, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). למומחה הועבר כל החומר שנמצא עד לשלב זה כאשר בהחלטה מיום 11.06.06 נקבע כי אם יתברר שקיימות המחאות נוספות, הן ישמשו כעילה לתביעה נוספת. מחוות דעתו של המומחה שהוגשה ביום 11.07.05 עולה כי בהמחאות שסומנו בחוות הדעת מסימן א' עד סימן יז' לא נמצאה זהות בין חתימת מושך השקים והחתימה שליד התאריך, לבין דוגמאות החתימות והכתב שנמסרו ע"י התובעת. בחתימות שבמחלוקת מופיע לפחות כתב יד אחד נוסף בחתימת המושך וגם החתימות שבקבוצת שיקים זאת, אינן זהות לדוגמאות. המומחה מצא התאמה בין החתימה שמתחת לחתימת המושך בשיק המסומן יז' לבין הדוגמאות שניתנו ע"י התובעת ולדעתו סביר מאוד שהחתימה נכתבה על ידה. המומחה זומן לחקירה על חוות הדעת וכן נשאל שאלות הבהרה. מתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 8.10.06 עולה כי החתימות בהמחאות שסומנו בחוות הדעת בסימן א' - ב', ד - טו', בהסתכלות שאיננה מקצועית החתימו שבמחלוקת דומות למדי לדוגמאות החתימה של התובעת. באשר לחתימות בהמחאות שסומנו בחוות הדעת ג', טז' והחתימה העליונה בהמחאה שסומנה יז', על פניו הכתב נראה שונה לחלוטין והמומחה מניח כי גם בוחן לא מקצועי יכול להבחין בשוני.
7. הכלל הוא כי בהיות השיק פקודה הניתנת לבנק על ידי לקוחו, על הבנק הנמשך לבדוק האם השיק נחתם על ידי שמוסמך לחתום עליו. על הבנק הנמשך לנקוט אמצעי זהירות אשר יבטיחו כי לא יפרע שיק, שבו חתימת המושך מזויפת או שיק החתום על ידי אדם שאינו מוסמך לכך. לעיתים קרובות הרקע העובדתי העומד מאחורי הזיוף מורכב מאוד, כמו בענייננו, ובנוסף לך פעמים רבות ניתן לגלות סימנים שונים של רשלנות בניהול החשבון הן מצד הלקוח והן מצד הבנק, אשר גרמו לתוצאה המזיקה (ראה: ר. בן אוליאל, דיני בנקאות [חלק כללי, תשנ"ו - 1996] עמ' 303). במקרה שהזיוף גס וניתן לגלותו בנקל, יש מקום לשאלה בעניין אחריותו של הבנק כלפי לקוחו, בהנחה כי הבנק דיווח על פירעון השקים ללקוח, באמצעות דפי חשבון שנשלחו אליו.
8. סעיף 23(א) לפקודת השטרות קובע כדלקמן:
"...חתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות
(א) חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו...".
סעיף זה קובע את העיקרון שעל פיו שיק אשר החתימה בו מזויפת, אינו אלא פיסת נייר. בנק המכבד נייר זה ופורע אותו אינו יכול לחייב את חשבונו של הלקוח בסכום ששולם. עם זאת, סעיף 23(א) לפקודה השטרות מגביל את כוחו של העיקרון במקרה שהלקוח יהיה מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה. הלקוח מנוע מלטעון שבוצע זיוף כל אימת שהוא בעצמו יוצר בהתנהגותו אצל הבנק את המצג כי חתימתו אמיתית, והבנק פועל בהתאם למצג זה ועקב כך גורם לעצמו נזק (ראה: ר. בן אוליאל, דיני בנקאות [חלק כללי, תשנ"ו - 1996] עמ' 307). המצג נוצר אצל הבנק לגבי חתימת הלקוח הן בעקבות מצג מפורש מצד זה האחרון, והן עקב שתיקתו. עמדת הפסיקה בעבר הייתה שכאשר מתרחשת תרמית בה נפדית כמות גדולה של צ'קים לטובת הזייפן, על פני תקופה ארוכה, בעל החשבון שחתימתו זויפה מנוע על ידי השתק מלטעון לרשלנות הבנק. בפסק דין בעניין טננבוים (ראה: ע"א 618/75 עזבון המנוחה פנינה טננבוים ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"א (3) 141), קובע כב' השופט ויתקון כי במידה והלקוח התרשל בכך שלא בדק את חשבונותיו, ניתן להתייחס אליו כאל בעל "ידיעה מיוחסת" בדבר הזיוף, שהיא ידיעה אשר אלמלא רשלנותו היה בידיו להשיגה, ידיעה מסוג זה גם היא על פי קביעתו של כב' השופט ויתקון יוצרת מניעות בפני הלקוח לטעון לרשלנות הבנק. בפרשת שטאובר (ראה: ע"א 550/66 א' שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד כ"ב (1) 240) נקבע גם כן, כי הלקוחה התרשלה בכך שלא הגיבה להעתקי דפי החשבון שנשלחו אליה, שבאמצעותם יכולה הייתה לגלות את מעשי הזיוף, למרות שנקבע שגם הבנק התרשל בכך שלא ערך בדיקה מספקת. בפרשת שטאובר דובר בלקוחה של בנק, אשר פקידה שלה זייפה את חתימתה על 122 שיקים. השיקים המזויפים הוגשו לפירעון וכובדו ע"י הבנק הנתבע. בהתבססו על דוקטרינת המניעות בית המשפט דחה את טענת הרשלנות כנגד הבנק שכן הלקוח קיבל מהבנק, במשך תקופה ארוכה, את דפי החשבון ובהם חיובים בגין שיקים מזויפים ולא הגיב עליהם. לפיכך סבר בית המשפט כי כלפי הלקוח מנוע מלטעון שהבנק התרשל, זאת למרות שהייתה התרשלות גם מצד הבנק.
9. באילו נסיבות יש לומר כי צריך מי שחתימתו זויפה לדעת על דבר הזיוף? בפסקי הדין אשר דנו בדוקטרינת ההימנעות (ראה בין היתר ע"א 550/66 וכן ע"א 618/75 המוזכרים לעיל), הדגיש בית המשפט חזור והדגש את היקפם של השטרות המזויפים (גם מספרית) ביחס למחזור הפעילות של הגורם שחתימתו זויפה. היקף גדול אמור להדליק נורה אדומה אצל כל אדם סביר, באותן נסיבות, ולהביאו להבין כי משהו אינו כשורה במצב הכספים בחשבונו (ראה: ש. קסוטו, החתימה בשטרות [דצמבר 1997] עמ' 80). נקודת הכובד בהלכות אלו מונחת על אחריות הלקוח.
בשנים האחרונות ניתן לראות תזוזה בפסיקת בית המשפט העליון, תזוזה שעיקרה הרחבת האחריות על הבנקים והטלת חלק מן הסיכון על כתפיהם. בפסיקותיו האחרונות של בית המשפט העליון ניתן לראות מעבר ממשי מדוקטרינת המניעות לדוקטרינת האשם התורם. הסטת נקודת הכובד נובעת מעובדה כי דוקטרינת המניעות מהווה במקרים רבים מכשיר בלתי יעיל להגשמת מבחן "פיזור הנזק" ובכל המקרים מכשיר בלתי יעיל להגשמת מבחן "האשמה". חוסר יעילות זו, לעניין מבחן "האשמה", נובע ממהותה של המניעות, שהינה מכשיר בלתי גמיש. המניעות פועלת על מלוא הסכום או שאינה פועלת כלל. אין להפעילה לשיעורים. מבחינה זו דומה היא, במידת מה, לרשלנות בתקופה שבה טענת "רשלנות תורמת" היוותה מניעה מוחלטת לזכות הניזוק. אך בעוד שדיני הרשלנות התקדמו מיני אז, נשארה המניעות במצבה הנוקשה. מכאן ששיטת משפט הדוגלת במבחן "פיזור הנזק" יכולה לעשות במניעות שימוש חלקי בלבד, ואילו שיטה הדוגלת במבחן "האשמה" אינה צריכה להשתמש בו כלל (ראה: א. ברק, זיוף במשיכת שיקים, משפטים א' , 134, עמ' 145-146). הלכה למעשה, מבחן חלוקת האשמה אומץ הן ע"י בית המשפט העליון והן ע"י בית המשפט המחוזי ככלי להפחתת סכום החוב, מקום בו גם הבנק התרשל כלפי הלקוח (ראה: ע"א (נצרת) 1166/06 - ברגר שולמית נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף יוקנעם, תק-מח 2007(1), 3034). לסיכום, אין כל מניעה להטיל אחריות על הבנק, מקום בו קיימת התרשלות מצדו, לצד התרשלות הלקוח, בהתאם לאשמתם היחסית.