עניינו של פסק דין זה תביעת בעלת מניות מיעוט בחברה ליתן לה סעד על פי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר עניינו עושק המיעוט, בגין הקמת חברה חדשה, אליה רוקנו, כביכול, נכסי החברה הישנה, כאשר היא אינה נמנית על בעלי מניותיה.
התובעת הינה בעלת מניות בנתבעת 3, ובעלת 1/3 מכלל המניות בה. עיסוקה של הנתבעת 3 היתה מאפיה. הנתבעים 1, 2 היו מנהלים ועודם בעלי מניות בנתבעת 3, ולכל אחד מהם 1/3 מהמניות בה. הנתבעים 1 ו 2 הם גם בעלי המניות והמנהלים היחידים בנתבעת 4, אף היא מאפיה, הפועלת אף היא כחברה בע"מ. הנתבעת 3 חדלה מלפעול עם הקמת הנתבעת 4, הכל כפי שיפורט להלן.
ואלו העובדות כפי שעלו מראיות הצדדים:
ביום 28/10/93 נחתם הסכם מכירה (להלן- ההסכם) בין בעלי מניות חברת ארמון המלך פארוק בע"מ (החברה, להלן: פארוק) לבין הנתבעים 1 ו- 2 ואביה של התובעת, מר ציון חלפון (להלן: ציון). (להלן: הרוכשים). מר חלפון נפטר ביום 18/9/00. בהסכם זה רכשו הרוכשים את מניות וזכויות פארוק בבית מאפה ששמו "בית השייח" (להלן: המאפיה). התמורה בגין רכישת מניות פארוק והפעילות העסקית במאפיה נקבעה בסעיף 8 להסכם כ- 50,000 $. ביום כריתת ההסכם שולמו 15,000 $, ולאחר מכן 5,000 $ מידי חודש עד הגיע לסכום התמורה המלא. כן כלל המכר ציוד משומש אשר שימש את בית המאפה ומלאי קיים בסכום נוסף של 11,000 ש"ח (ההסכם צורף כנסח א' לתצהירי הנתבעים 1,2) (להלן: ההסכם).
השם "בית השייח" נשמר כשמה המסחרי של המאפיה לאורך השנים, ועד למועד הגשת הסיכומים על ידי הצדדים.
המאפיה, על הטבון המובנה בה, מצויים במבנה השייך לחברת הרמטרון בע"מ (להלן: הרמטרון) אשר השכירה בשעתו את המבנה לפארוק. בעקבות הרכישה האמורה, נחתם ביום 29/10/93, הסכם שכירות לארבע שנים בין הרמטרון לבין חברת ח.ת. המסיעים בע"מ (להלן- המסיעים), חברה אשר עסקה בהסעות (נספח ב' לתצהירי הנתבעים). חברה זו נוסדה על ידי ציון ושותפו בזמנו. לימים, הנתבע 2 אשר שימש בתחילה כנהג, רכש את מניות המסיעים מאת שותפו של ציון והפך להיות שותף שווה (נספח ד' לתצהירי הנתבעים). משרדה של המסיעים היה סמוך למאפיה.
עד להקמת חברת א.ד.צ. מאפיות (1994) בע"מ, הנתבעת 3 (להלן: א.ד.צ.), הופעלה המאפיה על ידי המסיעים. על פי הוראות ההסכם, כל עוד לא סיימו הרוכשים לשלם עבור רכישת מניות פארוק, לא נרשמו מניות אלו על שמם. בתוך כך המסיעים היתה חתומה על הסכם השכירות אל מול הרמטרון, ואף נוהלו דרכה החשבונות הנוגעים למאפיה, בנפרד מעסקי ההסעות. ארבעה חודשים לאחר קניית מניות פארוק עזב הנתבע 2 את המסיעים (סעיף 9 לתצהירו).
הצדדים חלוקים בנוגע לסכום ששולם עבור מניות פארוק, אופן התשלום בגינן ובקשר עם שלב ההתקשרות והמשא ומתן לגביו.
גרסת התובעת כי כל אחד מהרוכשים, השקיע בחברה 35,000 $ בציוד, פרסום וחומרים (סעיף 9 לתצהירה). כך הצהיר אף אחיה, מר בני חלפון, אשר עבד במאפיה, טרם קנייתה ולאחריה (סעיף 9 לתצהירו) (להלן: בני). אלא מאי, כי בעדותו העיד בני כי סכום קניית המאפיה מעם פארוק היה 100,000 $, אשר שולמו בירושלים ביום המכר (ע"מ 8 שורות 25-28 לפרטיכל מיום 9/18/03). בכך נמצאים התובעת והמצהיר מטעמה מערבים בין סכומי השקעות בנתבעת 3 לבין סכומים ששולמו, כביכול, עבור מניות פארוק.
אליבא דהנתבעים סכום המכר הינו כנקוב בהסכם המכר, קרי 50,000 $ בלבד. כמו כן לדידם אף לא אחד משלושת הקונים העמיד מכספו האישי על מנת לקנות את המאפיה. ההתמורה שולמה בחלקה באמצעות כספים שנתקבלו מהלוואה בסך 40,000 ש"ח שנטלו הנתבע 1 ואימו של הנתבע 2 מחשבון בנק שנפתח בבנק לאומי לישראל בע"מ לצרכי המאפיה. הנתבע 1 ואימו של הנתבע 2 היו בעלי החשבון שכן באותה עת הן ציון והן הנתבע 2 היו לקוחות 'מוגבלים' בבנקים. סכום זה שימש לתשלום הסכום הראשוני בסך 15,000 $ לפי ההסכם, אשר שולם במועד כריתתו. חלקו האחר, קרי התשלומים העיתיים, שולם מתוך תזרים המזומנים של המאפייה, כאמור. כוונת הנתבעים בתזרים מזומנים הינו לתשלומים מחשבון העסק, לרבות במקרים בם היה החשבון נתון ביתרת חובה, ואין הכוונה לרווחים או עודפי כספים. "כסף קטן נוסף", בלשון הנתבעים, שולם מכיסו של הנתבע 1 לגבי הוצאות לוואי, ועל כך התחשבנו הצדדים בזמנו (פרטיכל מיום 15/12/03 ע"מ 35 שורות 21-25).
עניין נוסף בו חלוקים הצדדים הוא מי היזם בנוגע לרכישת המאפיה מפארוק. בעניין זה טוענת התובעת כי אחיה, בני, אשר עבד במאפיה טרם רכישתה, כאמור, שמע כי בעלי פארוק מעוניינים למכור את המאפיה. בני סיפר זאת לאביו, ציון, ושניהם הכניסו לתמונת הרכישה את הנתבעים 1 ו-2. מנגד, טוענים הנתבעים כי דווקא הנתבע 2 הוא שיזם, בדק את נושא כדאיות העסקה ואף הפעיל רו"ח לצורך בדיקת המאפיה וכדאיות רכישתה.
כאמור, ביום 1/11/93, על פי ההסכם, קיבלו ציון והנתבעים 1 ו-2 את עסק המאפיה כעסק חי ופועל, ואף שמרו הם על שמו המסחרי הקודם "בית השייח". לאורך פעילות המאפיה, הן תחת המסיעים והן תחת א.ד.צ., נפתחו כמה וכמה חשבונות בנק לשם תפעולה. חשבונות אלו נפתחו על ידי הנתבעים 1 ו-2, או מי מטעמם בלבד.
לאחר שהושלם תשלום מלא התמורה על פי ההסכם, לבעלי מניות פארוק, הועברו מניות אלו אל ציון והנתבעים 1 ו2. הרוכשים החליטו, על פי ייעוץ רואה החשבון, לייסד חברה חדשה. לפיכך ביום 23/8/94 הוקמה א.ד.צ. (נספחים ג', ה'-ז' לתצהירי הנתבעים; נספח א' 3 לתצהיר ליאורה חלפון). מתזכיר התאגדות א.ד.צ. עולה כי לכל אחד מהרוכשים הוקנו שלוש מניות רגילות ושלוש מניות הנהלה (נספח ה' לתצהירי הנתבעים). למרות הקמת א.ד.צ., חברת המסיעים נותרה חתומה על הסכם השכירות מול הרמטרון.
בעת ההיא, כאמור, היה ציון עדיין לקוח 'מוגבל' בבנקים (פרטיכל מיום 18/9/03 עמוד 4 שורות 19-20), עקב 'הגבלתו' זו העביר ציון את מניותיו לביתו, התובעת. בהחלטה מיום 9/9/04 הוחלט כי לתובעת יועברו מניות אביה, שלוש מניות ההנהלה ושלוש המניות הרגילות, בא.ד.צ.. כמו כן נאמר כי ציון מתנתק בזאת ניתוק סופי ומוחלט מהחברה וכי לא תהיינה לו ו/או נגדו כל חובות וזכויות מיום היווסדה של החברה ועד בכלל (נספח ז' לתצהירי הנתבעים). אולם ציון המשיך לפעול במאפיה כמנהל וכעובד.
לאחר העברת המניות נפתח חשבון א.ד.צ. ובעלי זכות החתימה בו היו הנתבעים 1 ו-2, אשר חתימתם בתוספת חותמת א.ד.צ. חייבה את א.ד.צ. (נספח ג' לתצהיר לאורה חלפון).
גרסתה של התובעת בעניין זה כי העברת המניות אליה נעשתה לאור ייעוץ אשר נתנו לאביה הנתבעים 1 ו-2, ואשר מהווה שלב ראשון במסכת שלמה של "מעשי מרמה הונאה ועושק" וזאת על מנת לדחוק את רגליה ורגלי אביה מהמאפיה ולהשתלט עליה.
השלושה, עבדו במאפיה במשמרות ושימשו בפועל מנהלים, תחתם בכל משמרת עבדו עובדים נוספים.
שלושה חודשים לערך לאחר הקמת א.ד.צ., התעורר חשדם של הנתבעים כי ציון משלשל לכיסו חלק מהכנסות המאפיה. לאור כך החלו הנתבעים 1 ו- 2 לבקר באופן פתאומי במאפיה במשמרותיו של ציון על מנת לנסות ולברר את חשדם. בבחינת כך ביקשו את אחד העובדים במאפיה, יגאל גניש, לעקוב אחר מעשיו של ציון. זה הצהיר כי ציון "קיבל כסף מלקוחות ולא רשם אותו בקופה, או רשם סכום נמוך יותר" (סעיף 4 לתצהירו). זאת ועוד, כנטען, שלחו הנתבעים מספר אנשים שיבצעו קניה בסכום מדויק ובשעה מדויקת על מנת שיוכלו הם לעקוב לאחר מכן אחר סרט העתק הקופה הרושמת. לא נמצא תקבול כנ"ל. כמו כן עשו הנתבעים השוואות דליי קמח אשר שימשו את העסק במשמרותיו של ציון והעריכו את התקבולים לאורם, ולשיטתם נתגלה כי ההכנסה היתה צריכה להיות כפולה או קרוב לכך.
התובעת מאידך גורסת כי הנתבעים 1 ו- 2 העלילו על אביה והאשימוהו בגניבת כספים. כל זאת על מנת שיוכלו לפטרו וליהנות משלל המאפיה לבדם. לגרסתה המריבה כולה התרחשה לאור אי הבנה כזו או אחרת בנוגע למכונות משחק אשר הוצבו במאפיה על ידי בני, אחיה ואשר היו בבעלותו. כל זאת על מנת להביא להוצאתם של ציון, בני והתובעת מעסק המאפיה, כאמור.