על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984
1. ב"כ הצדדים הסמיכוני לפסוק בתובענה זו, על דרך הפשרה על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. כן הוסכם כי פסק הדין ינומק בקצרה.
2. התובעים הינם הוריו ואחיו של המנוח, מרטין זערור ז"ל (להלן: "המנוח").
3. הנתבע הודה והורשע על פי הודאתו, בהריגת המנוח, בנסיבות אשר פורטו בכתב האישום המתוקן, הכרעת הדין וגזר הדין, בתפ"ח 40031/00, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר צורפו כנספחים לכתב התביעה.
4. מכח סעיף 42 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1977, בהכרעת הדין, במסגרתה הורשע הנתבע על פי הודאתו, בהריגת המנוח, יש כדי להוות ראיה להוכחת הממצאים והמסקנות הכלולים בה ודי בהכרעת הדין האמורה, כדי לבסס את אחריותו של הנתבע, בנזיקין, למותו של המנוח.
בטענת הנתבע כי אשרף אבו לטיף, אשר הורשע ברצח המנוח, לא נתבע בתביעה דנן, אין כדי למעט מאחריותו של הנתבע כלפי התובעים. מכח העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, יש לראות בנתבע ובאשרף אבו לטיף, כמעוולים במשותף, אשר אחריותם כלפי התובעים הינה ביחד ולחוד. בעניין זה, יצויין כי על אף שניתנה לנתבע ארכה להגשת הודעת צד ג', כנגד אשרף אבו לטיף, בחר הוא שלא לעשות כן.
5. אשר לשאלת הנזק, לטענת התובעים, המנוח שהיה כבן 22 במותו, תמך בהוריו ובאחיו הקטינים מהכנסותיו מעסק בשם "מרטין הסעות".
יצויין כי לתצהירי התובעים לא צורפו מסמכים המעידים על הכנסות המנוח. יחד עם זאת, מאישור "בזק" על תשלום חשבון עולה כי המנוח שילם ביום 15.11.98, חוב לבזק ע"ס 8,000 ש"ח. עוד יצויין כי לתביעה צורף תלוש שכר, על שם הנתבע עצמו, על פיו, הנתבע השתכר מעבודתו ב"מרטין הסעות", סך של 2,812 ש"ח ברוטו, בחודש מרץ 1999.
6. בנסיבות העניין, איני סבורה כי הטענה בדבר היות ההורים תלויים במנוח, הוכחה כדבעי ובכל מקרה, לאור גילו הצעיר של המנוח, סביר כי גם אם תמך בהוריו, תמיכה זו, לא היתה נמשכת לאורך שנים לפיכך ראיתי לפסוק את הפיצוי במסגרת תביעת העזבון, על פי ראשי הנזק שידונו להלן;
אובדן הכנסות המנוח ב"שנים האבודות"
א. בפסק הדין בע"א 140/00
עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח (4) 486, הכיר בית המשפט העליון בעילת התביעה בגין נזקי ה"שנים האבודות", דהיינו; פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של המנוח שחייו נתקצרו, בשל מעשה עוולה. בפסק הדין, מיום 11.4.06, בע"א 10990/05
פינץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (2) 199, קבע בית המשפט העליון כי מקום בו מדובר במנוח שלא הותיר אחריו תלויים, יחושב הפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות, על בסיס שיעור גלובלי של 30% מבסיס השכר.
בענייננו, שיעור השתכרותו של המנוח, לא הוכח, משלא הוגשו מסמכים כלשהם דוגמת דו"חות ושומות מס.
בנסיבות אלה, בהעדר ראיה לגבי היקף עבודתו ושיעור השתכרותו של המנוח מחד ומאידך, בהתחשב בגילו הצעיר של המנוח ובכך שמדובר בפסק דין על דרך הפשרה, ראיתי לפסוק, פיצוי גלובלי, בסך של 500,000 ש"ח, בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות" (בהתאמה להפסד בשיעור 30% מבסיס שכר של כ-70% מהשכר הממוצע במשק).
כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
ב. בשוקלי את הנסיבות בכללותן, ראיתי לפסוק פיצוי, בסך של 350,000 ש"ח, בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.
הוצאות קבורה ומצבה
ג. בהעדר קבלות, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 7,500 ש"ח, בגין הוצאות קבורה ומצבה.
נזקי התובעים 1 ו-2
ד. הטענות בעניין הפסדי התובעים 1 ו-2, לא הוכחו. כמו כן, בהעדר חוות דעת, לא הוכחה עילת תביעה עצמאית של התובעים, בגין מות המנוח. בנסיבות אלה, לא ראיתי לפסוק פיצוי נוסף בגין תביעת התובעים 1 ו-2, מעבר לפיצוי שנפסק, במסגרת תביעתם כיורשים.
סיכום
7. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובעים, סך של 857,500 ש"ח, בצרוף שכ"ט עו"ד, בשיעור 17.5% ומע"מ כחוק והחזר אגרה.