מ ב ו א
1. התובעת היא חברה בע"מ, המפעילה משכן בשם "תפארת עלומים", בו דרים אנשים מוגבלים וטעוני טיפוח במסגרת פתוחה בקהילה. מעונות המשכן הוקמו בשנת 1985 ונוהלו תחילה באופן פרטי ע"י מר דוד רוקח (להלן: רוקח); החל מיום 28.1.88 הופעל המשכן ע"י חברת בר אנוש בע"מ, ומיום 27.2.93 הוא מופעל ע"י התובעת, כשלכל אורך השנים, ועד היום, משמש רוקח המנכ"ל.
למועד הגשת התביעה היה המשכן מורכב מ-11 מעונות, הממוקמים בראש העין ובפתח תקוה.
2. דיירי המעונות מורכבים מאוכלוסיה המופנית אליהם הן ע"י אגף השיקום (להלן: אגף השיקום) והן ע"י האגף לטיפול באדם המפגר (להלן: האגף למפגר), השייכים למשרד העבודה ורווחה, כשבכל מעון נמצאים דיירים הן מאגף השיקום והן מהאגף למפגר, וכל אגף אמון על האוכלוסיה שהוא מפנה למשכן.
בתחילת הדרך, כל החוסים הופנו לתובעת ע"י האגף למפגר. עם הזמן התחיל אגף השיקום להפנות חוסים, עד כי כיום רוב החוסים מופנים לתובעת על-ידה.
3. באוקטובר 94, נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת, שעניינו "סידור מפגרים שאינם מתפקדים כראוי במשפחתם ובקהילתם" (נספח א' לתצהיר רוקח,
להלן: ההסכם). לפי הסכם זה הוסדרו מגוריהם ותנאי מחייתם של 24 מפגרים במעון בראש העין.
עוד יצויין כי קודם לאוקטובר 94 כלל לא היה חוזה כתוב בין התובעת לנתבעת, וגם לאחר מכן רוב המעונות נוהלו ע"י התובעת כנותנת שירות לנתבעת, מבלי שנחתם חוזה פורמאלי בין הצדדים. יחד עם זאת, הסכימו הצדדים בע"פ כי ההסכם יחול ביניהם גם לגבי שאר המעונות וגם על האוכלוסיה שהופנתה ע"י אגף השיקום.
בהתייחס לאמור שולם עבור כל חוסה אשר הופנה ע"י הנתבעת למעונות התובעת סכום אחיד, בין אם הופנה ע"י אגף השיקום ובין אם הופנה ע"י האגף למפגר.
דא עקא, בחלוף הזמן ולאחר שהועלתה דרישה מטעם התובעת להעלאת התעריף ודיונים שנערכו בהשתתפות רוקח בנדון, נתקבלה בוועדת התעריפים - ביום 13.8.97 - החלטה לפיה הועלה התעריף לחוסים המופנים ע"י האגף למפגר לסך של 4,265 ש"ח, בעוד לחוסים המופנים ע"י אגף השיקום נקבע תעריף של 3,715 ש"ח (במקום 3,650 ששולם קודם לכן).
4. לטענת רוקח, הוא התנגד לאלתר להחלטה ודרש כי התעריף שנקבע לחוסי האגף למפגר ישולם גם לחוסי אגף השיקום, ואמנם הובטח לו ע"י מנהל האגף וסגנו כי לא ייעשה כל שינוי כל עוד לא ייחתם חוזה חדש עם הנתבעת. דא עקא, הבטחה זו לא קויימה, והחל ממאי 98 (באיחור של תשעה חודשים ממועד ההחלטה) ועד דצמבר 99, שולם ע"י אגף השיקום התעריף כפי שנקבע ע"י הוועדה.
לטענה מרכזית זו, צורפו ע"י התובעת טענות נוספות הנוגעות לחובות כספיים שנוצרו, לטענתה, בתקופת ההתקשרות ביניהן, עד לסוף שנת 99.
5. בטרם דיון בתובענה לגופה יוער כי אף שבקשה לתיקון כתב התביעה שהגישה התובעת לא נעתרה, וממילא לא הוגש כתב תביעה מתוקן ואף לא שולמה אגרה בגין הגדלת סכום התביעה, לא נמנעה התובעת, בסיכומיה, מלהתייחס לטענות וסכומים שלא בא זכרם בכתב התביעה המקורי; ממילא יתייחס פסק הדין למסגרת שהותוותה בכתבי הטענות המקוריים.
דמי אחזקה
6. תחילה יודגש כי גדר המחלוקת בין התובעת לנתבעת בעניין זה מתייחס לתשלומים שהועברו ע"י אגף השיקום לתובעת לתקופה שמחודש מאי 98 ועד לחודש דצמבר 99 בלבד. קודם לתאריך זה, לא מומשה ההחלטה בדבר התעריף החדש שנקבע לאגף והנתבעת לא דרשה החזרים לתקופה זו, ולאחר תקופה זו שוב שונה התעריף לשביעות רצון התובעת.
7. על פי חישוביה של התובעת עמד חוב הנתבעת בגין ההפרשים שלא שולמו, נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 740,552
ש"ח, לאחר תוספת ריבית והפרשי הצמדה, כשההפרשים מחושבים ע"פ התעריף שנקבע לחוסים של האגף למפגר ששולם בפועל גם עבור חוסי אגף השיקום עד מאי 98.
8. לטענת התובעת, לא זאת שכמוסכם חלה על הנתבעת חובה לשלם סכום אחיד לחוסיה משני האגפים, אלא שהיא לא היתה מוסמכת לשנות את התעריפים ללא סיכום עם רוקח, ומכל מקום משנודע לרוקח על החלטת הוועדה הוא הודיע לאלתר על התנגדותו לדיפרנציאציה בין התשלום לחוסים השונים, ועקב כך הובטח לו כי לא ייעשה שינוי כלשהו בטרם יסוכמו הדברים עמו.
עוד לטענתו, נוכח ההבטחה האמורה שולמו לתובעת עד לחודש מאי תשלומים עפ"י התעריף החדש גם לחוסי אגף השיקום, ואולם מתעריף זה הופחתו התשלומים בלא סיכום עמו.
9. לטענת הנתבעת תעריפי דמי האחזקה התעדכנו מעת לעת, תוך שחושבו על פי עדכון סל השירותים הכללי, כפי שהוסכם בין הצדדים, בסע' 22(א) להסכם שנחתם ביניהם, הקובע לאמור:
"תמורת ביצוע כל ההתחיבויות על פי הוראות הסכם זה, תשלם הממשלה למפעילה עבור כל חוסה דמי אחזקה חודשיים בצירוף מע"מ,
בהתאם לתעריפים הכלליים שייקבעו ע"י הממשלה מפעם לפעם לסוג של זה חוסים".