1. התובעים רכשו מן הנתבעת יחידת נופש ב"קלאב אין" אילת. ההסכם נחתם בתאריך 10.10.1995 (להלן: "
ההסכם"). לטענת התובעים בכתב התביעה, נציגי הנתבעת הדגישו בפניהם
בעל פה
לפני חתימת ההסכם, שכדאי להם לרכוש יחידת נופש דווקא ב"קלאב אין" אילת, שהיה כבר קיים, ולא ב"קלאב הוטל" אילת (שנבנה שנתיים לאחר מכן ורכישת יחידה בו הייתה יקרה יותר), משום שתוך כ-4 שנים יבנה באילת מלון מפואר ביותר, אשר רק רוכשי היחידות ב"קלאב אין" יוכלו להנות ממנו,
ללא תוספת מחיר. לטענת התובעים, מצג זה הוצג על ידי נציגת המכירות של הנתבעת, גברת שרון פפיש (להלן: "
פפיש"). התובעים רכשו, לטענתם לאחר הפעלת לחץ רב עליהם ושכנועים רבים, על פי ההסכם יחידת נופש ב"קלאב אין" לתקופה של השבוע ה - 27 בשנה, במחיר של 16,000 דולר בערכים דאז.
2. אין מחלוקת כי התובעים וילדיהם יצאו לנופש ב"קלאב אין" במהלך מספר שנים, אולם לטענתם מדובר בחדרים פשוטים ביותר עם מיטות בלתי ראויות וכי אין במקום מתקנים המקובלים במלון ברמה גבוהה, כמו סאונה, ג'קוזי וכו'. עוד הם טענו, כי הנתבעת לא עמדה בהבטחתה לבנות מלון חדש ומפואר, אשר הם יוכלו להנות ממנו ללא תוספת מחיר. עוד הם טוענים כי למרות שהובטח להם בעל פה שדמי האחזקה השנתיים לא יעלו, הרי שהם עלו בערך פי שלושה מאז שהתובעים רכשו את יחידת הנופש. התובעים טוענים כי הוטעו ורומו על ידי הנתבעת, אשר ניהלה איתם משא ומתן בחוסר תום לב. עוד טוענים התובעים כי החוזה בין הנתבעת לבין התובעים הינו חוזה אחיד והסעיף המקנה לחברה את הזכות להעלות את דמי האחזקה מקפח ויש לבטלו, וכי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית.
3. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות על הסף היות וחלה עליה התיישנות ולמצער שיהוי משמעותי. לגופה של התביעה, טוענת הנתבעת כי אכן התובעים חתמו על הסכם, תוך שזכות הנופש שרכשו התובעים הינה זכות נופש לשימוש ביחידת נופש לא מסוימת במלון מדי שנה בשבוע מס' 27 במשך 7 ימים בשנה בכל תקופת ההסכם והכל בשיטת ה"טיים שרינג" (להלן: "
זכות הנופש"). עוד טוענת הנתבעת, כי טענות התובעת ברובן מהוות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב בניגוד להוראות סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותמנית ולכן דינן להדחות. עוד טוענת הנתבעת כי המכתב הראשון מטעם התובעים היה בשנת 2004 כ-9 שנים בקירוב לאחר חתימת ההסכם וזאת ככל הנראה בעקבות הדרישה לתשלום חוב דמי אחזקה שנתיים שנשלחה לתובעים. הנתבעת הדגישה כי מאז חתימת ההסכם היא קיימה את התחייבויותיה ואילו התובעים מפרים את התחייבויותיהם בכך שלא שילמו את חוב דמי האחזקה השנתיים משנת 2003. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים ניצלו את זכות החופש שלהם בין השנים 1997 עד שנת 2002.
ראיות
4. התובעים הגישו תצהיר של בתם, עו"ד חגית רימון, וכן תצהיר של התובעת. התובעים ביקשו בשלב מסוים להזמין עדים חיצוניים ובעיקר את האדריכל מר אלכס כהן, אשר לטענתם השתתף מטעם התובעת בתכנון בתי המלון נשוא התביעה. כבוד השופטת גרוסמן, בהחלטתה מיום 8.11.06 קבעה כי אין מקום להורות על זימונו של האדריכל, משום שהתחייבות שהייתה, אם הייתה, אינה אמורה להיות בידיעתו של האדריכל. העדות נחקרו חקירה נגדית.
5. הנתבעת הגישה תצהירים של הגברת שרון טנא (לשעבר פפיש), שהייתה מקדמת מכירות של הנתבעת לשיווק יחידות הנופש באתר הנופש קלאב אין אילת; מר משה בידה, מנהל שיווק ומכירות ארצי של מערך שיווק יחידות הנופש של קאלב הוטלס; ומר עמירם שלום, אשר שימש כרכז במסגרת מערך שיווק יחידות הנופש של קלאב הוטלס. גם עדי הנתבעת נחקרו חקירה נגדית.
נטל הראיה המוטל על התובעים
6. התובעים טוענים כי לפני החתימה על ההסכם ניתנו להם
בעל פה
התחייבויות שונות, שאינן מוזכרות בהסכם וכי הנתבעת הפרה התחייבויות אלה.
7. בלשון ההסכם אין זכר להתחייבויות אלה. האפשרות כי יבנה באילת מלון חדש ומפואר או כי אתר הנופש הקיים יעבור שיפוץ מקיף וכי יבנו יחידות חדשות אינו מוזכר בהסכם כלל ובודאי שלא נקבע מועד לקיום חיוב שכזה. סעיף 1.3 לנספח ב' להסכם וסעיפים נוספים עליהם מסתמכים התובעים הינם סעיפים שמותירים זכויות תכנוניות בידי הנתבעת ומדגישים כי זכויות הרוכשים מוגבלות לזכויות נופש בלבד, אך בוודאי אין בהם כדי לתת כל זכות לתובעים בהקשר של תכנון או בניה והם אינם מחייבים כלל את הנתבעת לערוך שיפוץ או לבנות מלון חדש ובודאי שלא קובעים לה מועד לכך. במפרט הטכני אתר הנופש מוגדר ככפר נופש ולא כמלון מפואר של חמישה כוכבים והמפרט הוצג לתובעת במסגרת ההסכם והיא אישרה אותו בחתימת ידה. בהסכם נקבע במפורש בסעיף 8 כי הצהרות בעל פה של נציגי הנתבעת שאינם כלולים בהסכם אינן מחייבות אותה. בנוסף, ההסכם קובע בסעיף 7 את אופן קביעת שיעור דמי האחזקה מדי שנה ואינו מגביל אותו בסכום.
8. מכאן שעל התובעים להוכיח את גירסתם בהקשר למצגים שהוצגו להם עוד בשנת 1995 ואשר לא הועלו על הכתב בהסכם עליו חתמו ואשר לראשונה הם העלו את טענותיהם בעניין זה בשנת 2004.
9. אומר מייד כי לטעמי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא נתתי אמון בגרסתם ובעדותם.
טענות התובעים הם טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב
10. כידוע, טענה בעל פה נגד מסמך בכתב אסורה בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית. לענין זה ראו את דברי המלומד י. קדמי בספרו "
על הראיות", חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת דיונון (תשס"ד - 2003) בעמוד 1312:
"
טענה נגד המסמך לאמור שהמסמך אינו נכון או אינו מלא, לרבות טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך, שהרי גם טענות אלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות נגד מסמך מתאפיינות איפוא בכך שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו; שעיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך... טענות אלו, הן הטענות שאין להוכיחם בעדות בעל פה, אלא - במסמך אחר או בהודאתו או בספריו של היריב".
11. התובעים טוענים כי יש להסיק מסעיפים 1.3 1.4 ו- 1.5 להסכם כי היתה התחייבות כפי שנטען. עיון בסעיפים אלה אין בו כדי להוכיח דבר ממה שטוענים התובעים, באשר הם אינם דנים כלל בהתחייבות של הנתבעת לבנות או לשפץ את המלון, אלא משאירים נושא עתידי של זכויות בנייה, בנייה ושיפוץ כזכות של הנתבעת ובשיקול דעתה, על מנת למנוע מהרוכשים כל פתחון פה בנושא זה.
12. אכן צודקת הנתבעת כי כל טענות התובעים מהוות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב והם מסתמכות על התחייבויות שלטענתם ניתנו בעל פה, אם ניתנו. כידוע ההסכם בין הצדדים מתגבש במה שנאמר בכתב ובמיפרט, שמצורף להסכם. טענה בדבר הבטחה שניתנה תוך כדי המשא ומתן ולא באה לידי ביטוי בהסכם עצמו אין לשמוע לה על פי העיקרון שראיה בעל פה אינה עומדת כנגד המסמך בכתב.
13. טענת התובעים כי גם הגברת פפיש הודתה בחקירתה הנגדית כי היא ידעה שעומד להתקיים שיפוץ של היחידות הקיימות וכי הדבר היה נאמר לרוכשים, אינה מסייעת לתובעים. הגברת פפיש אמרה כי : "אמרנו להם לגבי שיפוץ החדרים" (עמוד 17 שורה 20). כלומר לכל היותר נאמר לתובעים כי החדרים ישופצו, אך בודאי שלא נאמר כי במקום "קלאב אין" יבנה מלון חדש ומפואר, כגרסה אחת של התובעים, או כי יבנו עשרות יחידות חדשות ומפוארות בקלאב אין, כגרסתם השנייה. התובעים לא טוענים כי לא בוצע שיפוץ בחדרים ולא על כך תביעתם.
14. לפיכך כבר מטעם זה שמדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב אשר אין להם אישור בהודאת הנתבעת או בספריה - יש מקום לדחות את תביעת התובעים.
אשר לטענות לגופן
הטענה בדבר התחייבות לבניית מלון חדש
15. התובעים טענו בכתב התביעה כי הופרה התחייבות "מפורשת" בעל פה לבנות מלון חדש ומפואר ביותר באילת בתוך
ארבע שנים, אשר רק רוכשי יחידות ב"קלאב אין" יוכלו להנות ממנו ללא תוספת מחיר (סעיף 5 לכתב התביעה). לעומת זאת, במכתב מיום 30.6.04 של עורכת הדין חגית רימון, בתם של התובעים, אשר היתה מעורבת ברכישה ונכחה בזמן המו"מ והרכישה, נכתב כי מה שהובטח הוא "שתוך
כשנה
יבנו במקום (ב"קלאב אין"- ע.ר.) עשרות יחידות נופש חדשות ומפוארות". במכתב קודם מיום 25.3.04 כתבה עורכת דין רימון כי הובטח גם כן "במפורש" "שבתוך
שנתיים שלוש
יבנה באילת מלון מפואר ביותר, ורק רוכשי היחידות בקלאב אין יוכלו להנות ממנו ללא תוספת מחיר". (ההדגשות הוספו- ע.ר.). בתצהירה כתבה עורכת דין רימון כי "שרון גם סיפרה לנו כי בתוך כארבע שנים מלון קלאב אין יעבור שיפוץ מקיף ביותר לרבות בניית יחידות חדשות, אשר יהפוך את המלון הקיים למפואר פי כמה".
16. איני מקבלת את גרסת התובעים. ראשית, התובעים טוענים לשתי התחייבויות שונות לחלוטין: האחת, לבניית מלון חדש שבו יהיה לרוכשי היחידות זכות תחלופה ללא תוספת מחיר, והשנייה, לבניית יחידות נופש חדשות ומפוארות בקלאב אין עצמו. מדובר בשתי טענות שונות לחלוטין והעובדה שהתובעים עצמם טענו גרסאות שונות בסוגיה זו מצביעה הן על הקושי לתת אמון באחת הגרסאות והן על הבעייתיות שבהסתמכות על טענות הנשענות על הבטחות בעל פה לעומת הכתוב בחוזה שחור על גבי לבן.