פסק-דין בתיק א 58379/99

1. התובעים הינם בניה ויורשיה של המנוחה איטה פרובר ז"ל (להלן - "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 4.8.97, בהיותה כבת 81 שנים. עובר לפטירתה התגוררה המנוחה בבית אבות "חדוות הורים" שבבעלות הנתבעת 1 (להלן - "בית האבות"). בחודש יולי 1997 אושפזה המנוחה בבית חולים "מאיר" בכפר סבא, שבבעלות הנתבעת 2 (להלן - "בית החולים") בשל כאבים חזקים והגבלות תנועה ברגל ימין. בבית החולים אובחנו שברים בעצמות הירך בשתי הרגליים. רגליה של המנוחה גובסו והיא הועברה לשיקום ב"בית לוינשטיין", אף הוא בבעלות הנתבעת 2. המנוחה פיתחה פצעי לחץ ובעיות ריאתיות, מצבה הבריאותי התדרדר עד שנפטרה לבית עולמה ביום 4.8.97.

2. כתב התביעה המקורי הוגש בזמנו על ידי יורשי המנוחה נגד בית האבות בלבד. לימים, הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי צרוף "הכללית שירותי בריאות"  שהינה הבעלים של בית חולים "מאיר" ו"בית לוינשטיין", כנתבעת נוספת, כנגדה טענו התובעים לרשלנות בטיפול שהעניקו מוסדות אלו למנוחה, באי מניעת פצעי הלחץ, הזיהום וההידרדרות במצבה שהובילו לפטירתה. בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם התובעים מתביעתם נגד בית האבות, והתביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה בהסכמה.

3.   בהתייחס לנושאים העומדים לדיון בפסק הדין, בפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת של מומחים בתחום הפתולוגיה: חוות דעתו של פרופ' היס, מטעם התובעים וחוות דעת של ד"ר מוריס רוגב, לרבות חוות דעת משלימה, שהוגשה על ידי הנתבעת 1 עוד בטרם נדחתה נגדה התביעה. הנתבעת 2 - אשר פסק הדין מתייחס אליה - לא הגישה חוות דעת מטעמה, והיא מסתמכת על חוות הדעת של ד"ר רוגב.

שתי חוות הדעת ניתנו על יסוד המסמכים הרפואיים של המנוחה, שכן לא נעשה לה ניתוח שלאחר המוות. חוות הדעת דנות במחלות הכרוניות שמהן סבלה המנוחה, מהשפעת מחלות אלו על מצבה, וניתוח הגורמים שהביאו למותה.

4. שני המומחים מנתחים בהרחבה את מחלות הרקע של המנוחה, והשפעת מחלות אלו על הגורמים שהביאו עליה את מותה. מחוות הדעת עולה כי המנוחה סבלה בערוב ימיה ממחלות אלה, עליהן אין מחלוקת בין הצדדים:

(א) WALDENSTROM MACRO-GLOBULINENIA (W.M.G)  - סוג של לימפומה ממאירה עם תאים לימפופלאסמציטיים. הגידול יוצר כמויות גדולות של אימונוגלובילינים הגורמת לצמיגות יתר של פלאסמת הדם. המחלה גורמת לחולשה, עייפות וזיהומים חוזרים. צמיגות היתר של הפלאסמה גורמת לנטייה לדימומים בעיקר בעור ובתת עורית, התכייבויות ונמק.

(ב) MYELODYSPLASTIC SYNDROM (M.D.S)  - מחלה בה ישנה הפרעה בהבשלתן של כדוריות הדם האדומות, כדוריות הדם הלבנות וטסיות הדם. הפרעה זו גורמת לאנמיה קשה המצריכה עירויי דם ולרמה נמוכה של טסיות דם הגורמת לנטייה לדימומים מפושטים, אפילו ספונטניים. ההפרעה בהבשלת תאי הדם הלבנים ויצירתם של תאי דם לבנים לא תקינים, מפחיתים את יכולת ההתנגדות של הגוף נגד זיהומים.

(ג) אוסטאופורוזיס - אבדן סידן מתוך החלק הגרמי של העצמות, המביא לחולשת מבנה העצם ולנטייה לשברים פתולוגיים עצמוניים.

5. סיבת המוות שנקבעה למנוחה היתה "אלח דם (ספסיס) ודלקת ריאות". למעשה, שני המומחים הפתולוגים מסכימים, כי ללא נתיחת הגופה, לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. באשר לסיבות המוות שנקבעו כאמור, המומחים חלוקים ביניהם על תרומת הגורמים השונים להופעת אלח הדם ודלקת הריאות ולהשפעת הטיפול הרפואי והסיעודי שקבלה המנוחה בבית החולים, על סיבת המוות.

פרופ' היס מסכם את חוות דעתו וקובע כי גם דלקת הריאות ממנה סבלה המנוחה לפני מותה וגם אלח הדם, נגרמו מהתפשטות הזיהום שבפצעי הלחץ, והטיפול בפצעי לחץ הינו באחריות הצוותים הרפואיים והסיעודיים של המוסדות הרפואיים שטפלו במנוחה. בטיפול נכון לדעתו, לא היו נגרמים למנוחה פצעי הלחץ שהביאו למותה. פרופ' היס מפרט בתוספת לחוות דעתו כי ניתן היה למנוע את פצעי הלחץ על ידי שינויי תנוחה תכופים, אספקת מזרונים מיוחדים כגון: מזרון ג'ל, מזרון מים, מזרון ביצים, פתיחת חלונות בגבס במקומות המועדים להתפתחות פצעי לחץ, בדיקה גופנית מדוקדקת יום-יומית, שמירה על עור נקי ויבש, דיאטה מאוזנת והפעלה גופנית. בפצעי הלחץ שהתהוו ניתן היה לטפל באופן תרופתי ואף ניתוחי.

      ואילו ד"ר רוגב תולה במחלות הדם של המנוחה ( W.M.G  ו - M.D.S) את הסיבות העיקריות להתפתחות הזיהום שגרם למותה. ד"ר רוגב מסכים, כי השברים העצמוניים בירכיה, שגרמו להגבלת תנועתה של המנוחה, תרמו להתפתחות פצעי הלחץ, אך בהתחשב במצבה הבריאותי הכרוני, יתכן שפצעי הלחץ היו מתפתחים גם אילמלא השברים. ד"ר רוגב חולק על טענת פרופ' היס כי אילו היתה המנוחה מקבלת טיפול נכון לא היו נגרמים פצעי לחץ, שהם סיבת מוות בלתי טבעי. לדעתו, אצל המנוחה היו מחלות כרוניות חמורות שהיוו סיבה מספקת לכשעצמן להופעת אלח דם, עם התפתחות פצעי לחץ או ללא התפתחותם. את חוות דעתו מסכם ד"ר רוגב כדלקמן: "הזיהום שהביא למותה של המנוחה יכול היה להיגרם כתוצאה ממספר גורמים, והמחלות שמהן סבלה המנוחה תרמו להיווצרות הזיהום. יחד עם זאת, כיוון שלא בוצעה נתיחת הגופה לא ניתן לקבוע מה הגורם הישיר לזיהום".

6. אין חולק, כי בעת הגיע המנוחה לאשפוז בבית חולים "מאיר" ביום 14.6.97, בשל השברים בעצמות הירכיים, היה גופה נקי מפצעי לחץ (ראה חקירתו הנגדית של פרופ' היס מיום 18.5.03). שני המומחים גם תמימי דעים, כי לפצעי הלחץ שהתהוו בגופה של המנוחה, היתה השפעה על התפתחות הספסיס שהביא למותה, אף שהם חלוקים באשר למידת ההשפעה.

7.   השאלות העומדות לדיון הינן איפוא, שתיים:

(א)               האם התרשלה הנתבעת בכך שלא מנעה את הופעת פצעי הלחץ והתפשטותם, ולא ריפאה אותם. ובמילים אחרות, האם ניתן היה למנוע את התפתחות פצעי הלחץ אצל המנוחה על ידי טיפול רפואי-סיעודי, העומד בסטנדרטים של רפואה סבירה בישראל, והנתבעת לא עשתה כן.

ואם כן -

(ב)                האם הנזק שנגרם, קרי: מותה של המנוחה, נגרם בשל התרשלות הנתבעת או שחברו גורמים נוספים שהביאו למותה? דהיינו - יש לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק.

8.            דיון

      אקדים ואציין כי יגעתי ולא מצאתי ולו פסק דין אחד, בכל הערכאות, אשר דן בסטנדרטים הרפואיים הסבירים לטיפול בפצעי לחץ במוסדות רפואיים במדינת ישראל.

המסגרת הנורמטיבית בענייננו ידועה, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. יסודה בהוראות סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינם רשלנות. לעניין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש,פ"ד לז(1) 113) כלל בסיסי ביחסי רופא-חולה הוא כי הרופא חב חובת זהירות מושגית כלפי מטופליו (ע"א 4025/91 צבי נ' קרולפ"דנ(3) 784, 789). תוכנה של חובה זו הוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה בריאותית הצפויה לחולה. השאלה, אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית תבחן לאור מבחן הצפיות, קרי: אם היה מקום לצפות את קיומו של הסיכון שהתממש.