1.
רקע
עסקינן בתאונת דרכים שארעה לתובע, יליד 1981, ביום 21.1.06 בעת שרכב על אופנוע, במסגרת עבודתו כשליח בפיצרייה. תביעתו הוגשה כנגד מבטחת הרכב בו נהג.
הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע בגין נזקיו והמחלוקת שנותרה בין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד.
2. הנכות הרפואית
ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים "וולפסון" בחולון, שם נבדק ואובחנו אצלו שברים בכף רגל ימין, בעצמות המסרק הרביעית והחמישית. התובע טופל בחבישה עם המלצה להליכה ללא דריכה על הרגל, והוא שוחרר לביתו.
ביום 26.1.06, במסגרת המעקב בקופת חולים, בוצעה לתובע בדיקת CT שהדגימה פגיעה רחבה יותר מזו שאותרה בחדר המיון. אובחנו אצלו שבר ניתוק בעצם הטאלוס, בשולי המפרק הסוב-טאלרי ושברים בצוואר המטטרסוס 3-4-5, בעצמות המסרק.
הותקן לתובע מגף גבס למשך חודש וחצי, והומלץ על טיפול פיזיוטרפי ושימוש במייצב לקרסול וכף הרגל למשך חצי שנה לאחר הפגיעה.
3.
שעור הנכות האורטופדית
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. לאחר תקופת אי כושר של 90 יום בגינה קבל התובע דמי פגיעה, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 30% החל מיום 22.4.2006 ועד ליום 31.12.2006. לאחריה, נקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 20% החל מיום 1.1.2007 לפי סעיף 49(2)ו', בשל "שברים בעצמות המסרק 3, 4 ו-5 כף רגל ימין ושבר בטאלוס עם הגבלה בתנועות".
ד"ר ישראלי מונה על ידי בית המשפט כמומחה בתחום האורטופדי. המומחה מציין בחוות דעתו, כי התובע מתלונן כיום על כאבים והגבלה בקרסול ימין וכף רגל ימין, המקשים עליו בעמידה ובהליכה.
בבדיקה שערך ד"ר ישראלי לתובע ביום 13.6.2007, מציין המומחה כי התובע הדגים נוקשות ניכרת של הקרסול ללא כל תנועה בבדיקה ישירה, אך בהיסח הדעת, אובחנה תנועה בטווחים סבירים של הקרסול. לא נמצאה תפיחות או עיוות צורה של הקרסול, ובדיקות הדמיה לא הראו נזק למפרק הקרסול, מפרק הקרסול סדיר, ללא שינוי ניווני. לפיכך, קבע המומחה כי לא נגרמה כל נכות בגין הקרסול.
באשר לחבלה בכף רגל ימין, מציין המומחה כי לכף הרגל ארעה חבלה משמעותית עם תפיחות ניכרת של הרקמות הרכות, ושברים בעצמות המסרק ושבר תלישה סביב המפרק הסוב-טלרי. בצילום הרנטגן שנערך מיום 20.6.2007 בסמוך לכתיבת חוות הדעת נמצא כי יש איחוי מלא של שברי עצמות המסרק, בציר תקין, ללא עיוות צורה של כף הרגל. יחד עם זאת, נוכח היקף החבלה והגופים החופשיים שנותרו בסמוך למפרק הסוב-טלרי, סבירה מגבלה מסוימת בטווח התנועה וכאבים במאמץ. לפיכך, קבע המומחה בחוות דעתו כי לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5%, לפי מחצית סעיף 47(4)ב מותאם.
בנוסף קבע המומחה כי לתובע אובדן כושר עבודה מלא למשך חצי שנה, ולאחריה נכות אורטופדית זמנית בשיעור 15% למשך חצי שנה נוספת עד להתייצבות מצבו.
4. נוכח הפערים שבין קביעת ד"ר ישראלי לבין קביעת המוסד לביטוח לאומי, ביקש ב"כ התובע לזמן את ד"ר ישראלי לחקירה.
ביום 21.7.08, נחקר המומחה על חוות דעתו.
עיקר המחלוקת נסבה על הסעיף בתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) על פיו יש לקבוע את הנכות.
ד"ר ישראלי הסתמך באופן מותאם על סעיף 47(4)ב' המדבר על "אי התאחות עצמות ה- Tarsus או Metatarsus או תוצאות אחרות של פציעות בכף הרגל המשפיעות על כושר התנועות." ואילו הועדה הרפואית של המל"ל הסתמכה על סעיף 49(2)ו' המדבר על "Pes cavus חד או דו צדדית - הגבלת התנועות בפרקי כף הרגל: Subtalar joint או Tarsal joints עם דפורמציה או כאבים", שלטענת התובע הוא הסעיף המתאים והנכון בגין פגיעת התובע - סעיף המתאר מצב של עיוות עם כאבים אשר מעניק לתובע 20% נכות.
ד"ר ישראלי הסביר מדוע הסתמך על סעיף 47(4)ב' לתקנות המל"ל ולא על סעיף 49(2)ו'. לדבריו, סעיף 49(2)ו' מדבר על "פס קאבוס" שזו רגל קמורה, מצב מולד ולא חבלתי, ואילו סעיף 47 דן בתוצאות של פציעות שונות בכף הרגל, לרבות פציעות בגין שברים, ומגדיר את חומרת הפציעה בהתאם ל- 4 דרגות. ד"ר ישראלי סבור כי נכון יותר להגדיר את הנכות לפי תוצאות הפציעה ולא לפי גורמיה, בהסבירו:
"רפואה זה לא מדע מדויק. יש את סעיף 49 המדבר על כף הרגל, ותת סעיף ו' שדיברת עליו מתייחס לסעיף 2 שמדבר על פס קאבוס שזו כף רגל קמורה. בכל תת הסעיפים מ- א' עד ו' או דרגות שונות של הפרעה בפס קאבוס. לא מדובר בחבלה אלא בפגימה מולדת. יש סעיף מורחב שהוא 47 שמדבר במפורש על תוצאות של פציעות שונות בכף הרגל, ביניהם שברים וביניהם פציעות שונות ללא שברים, ומגדיר את חומרת הפציעה בהתאם ל- 4 סעיפים. אני חושב שנכון יותר לדבר על סע' של תוצאות פציעה."
ד"ר ישראלי רואה חשיבות גדולה לרקע של המגבלה. סעיף 49(2)ו' דן בכף רגל קמורה שיש לה
גם הגבלה במפרק הסוב טאלרי. במקרה של התובע, אין כף רגל קמורה, ועל כן חלק משמעותי מאד מהמרכיבים של ההפרעה, המזכים ב-20% נכות, אינם קיימים. לפיכך, העדיף ד"ר ישראלי לעשות שימוש בסעיף הדן בתוצאות הפציעה - ללא קשר למצב מולד, הוא סעיף 47(4) הדן ב"
תוצאות אחרות של פציעות בכף הרגל המשפיעות על כושר התנועה" (עמ' 13 שו' 13-14).
5. סעיף 47(4) הדן כאמור, בתוצאות של פציעות בכף הרגל, קובע 4 דרגות של חומרה, לפיהם נקבעת הנכות: א. בצורה קלה - 0%; ב. בצורה בינונית - 10%; ג. בצורה קשה - 20%; ד. בצורה קשה מאד - 30%. ב"כ התובע סבר, כי גם אם בחר המומחה להסתמך על סעיף 47(4) בקביעת נכותו של התובע, עדין טעה בבחירת דרגת הקושי של ההגבלה, שנבחרה על ידו בין קלה לבינונית, ולא קבע את הנכות לפי דרגה חמורה יותר.