מבוא
1. זאת תביעתו של מחמד אבו חאמד (להלן "התובע" או "מחמד"), יליד 16/12/72, בגין נזקי הגוף, שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים, שאונתה לו ביום 11.9.97 (להלן, "תאונת הדרכים " או "התאונה"). תולדות הנזק הגופני לתובע בעקבות התאונה סוכמו בחוות דעתו של ד"ר נחום הלפרין מיום 21.6.02 על תוספתה מיום 15.8.03 [זאת חוות הדעת, אשר הוגשה בעקבות החלטת כב' סגן הנשיא יעקב (כתוארו אז) מיום 9.8.01 להתיר ראיות לסתור את הקביעה על פי דין של הועדה של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה לתובע 10% נכות והפעילה את תקנה 15 בדין וחשבון מיום 19.7.98]. לפי חוות דעתו של ד"ר הלפרין, אשר בדק את התובע ביום 19.2.02, ביום 19.6.02 וביום 13.8.03 , לאחר התאונה אובחן שבר TIP של הפטישון המדיאלי משמאל. התובע (שאושפז אז יום אחד - ג'ט"ל) שוחרר לביתו בגבס בהוראה להתהלך בעזרת קביים ללא דריכה על רגל שמאל. כעבור שלושה שבועות הוסר הגבס והתובע טופל ב - AIR CAST . התובע הוסיף לסבול מכאבים ומנפחיחות בקרסול שמאל. במיפוי עצמות ובדיקת CT מן החודשים 12/97 ו - 1/98 עלה החשד לקטעי עצם חפשיים מדיאליים קדמיים בעצם הטלוס, אשר יכלו להתאים לגוף חופשי OSTEOCHONTRITIS DISSECANS. במרץ 1999 הומלץ, שהתובע יעבור ניתוח ארטרוסקופיה לשם הוצאת הגופים החפשיים, וכך הוא עבר את הניתוח ביום 22.3.99 , כשהוצאו גופים חפשיים. הוא שוחרר מבית החולים בהמלצה לדריכה חלקית. בבדיקות, אשר נערכו לתובע בשנת 2001 , שוב היתה עדות לשבר אוסטאו-כונדרלי בעצם הטלוס השמאלית. בסופו של יום החליט התובע לא לעבור ניתוח אטרוסקופיה נוסף לצורך הוצאת גופים חפשיים בשנית.
מבחינת התעסוקה עובר לתאונה עבד מחמד כנהג טרקטור. בטרקטור בולמים ברגל שמאל ובעבודתו אצל מעסיקו, נדב מלר ("קומפוסט קדרון"), לפני התאונה הוא היה נוהג בטרקטור למרחקים קצרים הלוך ושוב פעם אחר פעם, כדי להעמיס משא על משאיות (סעיף 6 לתצהיר התובע בעדות ראשית ועמ' 4 שורות 17 - 21 לפרטיכל).
מהימנות התובע
2. בטרם אקבע את העובדות הצריכות לענין, אבקש להתייחס לסוגיית מהימנותו של התובע. היו דברים, שמחמד העיד, שאף היו לרעתו, חלקם מיד עם שומעו את השאלה בחקירה הנגדית וחלקם לאחר התפתלויות על דוכן העדים במתן תשובותיו. עצם מתן תשובה בעלת הפוטנציאל לגרוע מחוזק תביעתו, יש בו כדי ללמד על מהימנות. דוגמא לכך היא תשובתו של מחמד לשאלה, מה הוא עשה במהלך אותן חמש השנים בין קרות התאונה למועד שובו למעגל העבודה. תשובתו של מחמד היתה, שהוא ישב בבית באפס מעשה, שאז הוא רק צפה בטלויזיה וקרא (עמ' 4 שורות 20 - 30 לפרטיכל). דוגמא לאותם הנסיונות לחמוק ממתן תשובה ישירה בטרם נענתה השאלה היא התייחסותו של מחמד לשאלה, אם יצא לו להסיע נשים לבאר שבע [זאת, הרי, איננה עבודתו; מחמד עובד בהסעות לבית הספר (עמ' 8 ש' 17 לפרטיכל)]. אביא את הדברים כלשונם:
"לשאלתך, אם יצא לי כמה פעמים להסיע נשים לשוק לבאר שבע ... מה זה נשים? כשאתה אומר שנשים זה מהשבט, אני משיב, אף פעם לא, אינני זוכר, יכול להיות. לשאלתך כל כמה זמן יוצא לי לעשות את זה אני משיב ששנתיים (כך!) האחרונות לא עשיתי את זה. לשאלתך, אם אז כשעשיתי את זה זה היה בהתנדבות או בכסף, אני משיב שאם אמא שלי צריכה לצאת ואני מסיע אותה אז צריך להיות עם כסף?..."
בבואי לאפיין את מהימנות התובע בסופו של יום מצאתי, שבאופן כללי, יש תימוכין לחלק ניכר מטענותיו. למשל, הוא התלונן על כאבים ברגלו, הפוגעים בתיפקודו כנהג טרקטור, וקיים מסמך רפואי , המתאר גיבוס רגלו, והוראת אל-דריכה על רגל שמאל, הוראת מעבר ל - AIR CAST לאחר הסרת הגבס, תלונות על כאבים עובר להמלצה לניתוח ארטוסקופיה, בה הוצאו גופים חפשיים מרגלו השמאלית , ולבסוף, המשך התלונות על כאבים והצעה רפואית, שיעבור ניתוח ארטרוסקופיה נוסף (שהתובע סרב לעבור). יחד עם זאת, יש כירסום בעדותו בדמות מהות ואופן מתן חלק מתשובותיו. יחד עם כל זאת, בשקילתי את טענותיהן העובדתיות של הנתבעות אל מול טענותיו העובדתיות של התובע, אין הוכחה לחלק מטענות הנתבעות, לפי מאזן ההסתברות. אביא לענין זה שתי דוגמאות: ראשית, על אף שלא עבד חמש שנים, התובע בנה בית ביישוב כסייפה. מניין מקורות מימון הבניה ? לפי עדותו של התובע, הבית נבנה בסיוע הוריו, ובכסף מחסכונותיו ומהלוואות, שניתנו לו על ידי חברים. ברמה העקרונית משפחה מלוכדת יכולה לשתף משאבים ולייעדם לפרוייקט בניה של אחד מבניה וגם חברים יכולים להעמיד הלוואות. בחקירתו הנגדית, של התובע בנושא זה לא הועמק חקר וגם לא הובאו חוקרים מטעם הנתבעות, כדי להוכיח את טענתן לעבודתו הבלתי ממוסדת של התובע לאורך השנים. לא שהדבר בלתי-אפשרי, אך לא היה לכך שמץ של הוכחה. בנסיבות אלו נותרה גירסתו של התובע , שבנה את ביתו מחסכונות והלוואות, בלא שנתערערה. בנוסף, לא היה בפנינו בדל ראיה, שברכישתו חלק מחמרי הבניה לבית מן השטחים, התובע נשא משאות במו ידיו. כך גם לא הוכיחו הנתבעות להנחת דעתי, שהתובע העביר מטלטלין כבדים במו ידיו שעה, שהוא ובני ביתו עזבו את בית הוריו ועברו לגור בביתם (עמ' 6 שורות 6 - 17 לפרטיכל).
העובדות הצריכות לענין
3. א. לאחר עיוני בתצהירו של התובע ולאחר התרשמותי מן העדויות והראיות, שהובאו במהלך המשפט, הריני לקבוע את העובדות הצריכות לענין: עקב הפגיעה בקרסול ימין,
כששוחרר מחמד מבית החולים בלכתו על קביים תוך האיסור לדרוך על רגל שמאל, נזקק התובע לסיוע רעייתו בביצוע פעולות יומיומיות. לא היתה לי סיבה להטיל ספק בעדותו לענין הזה והערכתי, שמצב זה נמשך במשך שלושת השבועות, בהם נותרה רגלו מגובסת ובמידה פחותה מזאת במשך עוד שבועיים. ד"ר אלקלעי , הרופאה לאורתופדיה בבית החולים סורוקה, אשר עקבה אחר מצבו, כתבה ביום 12.10.97 את סברתה, שחודשיים אחרי התאונה יוכל התובע לחזור לעבודה . ביום 20.11.97 היא כתבה את סברתה המחודשת, ששלושה חדשים אחרי התאונה יחזור מחמד לעבודתו. ואולם, ביום 23.12.97 כתבה ד"ר אלקלעי על המשך הכאבים והנפיחות בקרסול. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתקופת אי-כושר לעבוד אצל התובע עד יום 1.4.98 (לפי התעודה האחרונה של ד"ר מיכאל רוזנצוויג, הרצופה לתצהירו של התובע). התארך תהליך איבחון סיבת המשך כאביו של התובע בין 22.12.97, כשבוצע לו מיפוי עצמות, עד יום 17.2.98, כשהומלץ , שיעבור ניתוח ארטרוסקופיה, אותו עבר ביום 22.3.99. בכל התקופה הזאת לא חזר התובע לעבודה מרוב כאבים (עמ' 4 שורות 22 - 23 לפרטיכל). שוב החל תהליך החלמה, אשר בסופו של דבר לא הביא לתוצאה המיוחלת של העדר כאבים. ביום 15.8.98 פוטר מחמד מעבודתו. לאחר ניתוח הארטרוסקופיה שוב החלו הרופאים בסדרת בדיקות באוגוסט 2001, כדי לבחון, מדוע עוד נותרו לתובע כאבים. בסוף התהליך הוסברה לתובע האפשרות לעבור ניתוח ארטרוסקופיה נוסף, כדי להוציא גופים חופשיים נוספים מרגלו השמאלית, אך מחמד סרב.
ב. ד"ר הלפרין, המומחה מטעם בית המשפט, דיווח על הליכתו של התובע תוך הצליעה הקלה ברגל שמאל. בהשוואת טווחי התנועה היתה הגבלת תנועה של 10 מעלות ברגל שמאל בשני טווחים לעומת רגל ימין והגבלה ברגל שמאל בסוף תנועת הכריעה. ד"ר הלפרין חיווה את דעתו, שלתובע 10% נכות צמיתה בגין סעיף 48 (ד) א' או סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז - 1956 (התוספת). סעיפים אלו מדברים על הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול ועל השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועה כתוצאה מארטריטיס רמבטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר. ד"ר הלפרין לא התייחס לתיפקודיות הנכות הרפואית וגם לא נתבקש להשיב על שאלות הבהרה או להיחקר בבית המשפט על חוות דעתו.
ג. מבחינת השתכרותו, התובע קיבל דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן גימלת הבטחת הכנסה. חמש שנים לאחר התאונה לשכת התעסוקה מצאה לו עבודה במשרה חלקית כנהג הסעות תלמידים. בדצמבר 2002 החל מחמד בעבודתו בחצי משרה אצל המעסיקה א.ס.מ הסעות והובלות בע"מ, וכאמור, שכרו הושלם באמצעות גמלת הבטחת הכנסה. עוד ייאמר, כי מנהל החברה המעסיקה, מר סאלח (אזברגה) אבו חמיד היה מוכר לתובע עוד לפני שהופנה אליו על ידי לשכת התעסוקה, וכי במהלך חמש השנים, בהן לא עבד מאז התאונה בספטמבר 1997 ועד שהחל לעבוד בדצמבר 2002 , לא חיפש התובע עבודה (עמ' 4 שורה 29 עד עמ' 5 שורה 2 לפרטיכל) חוץ מאשר במסגרת לשכת התעסוקה. בטרם פוטר על ידי מעסיקו הקודם באוגוסט 1998 לא עלה התובע על טרקטור, כדי לנסות לשוב לעבודתו (עמ' 4 שורות 17 - 18 לפרטיכל).
מאז התאונה למד התובע נהיגה על אוטובוס ובזכות השבחת רשיונו נוהג, בין היתר, באוטובוס עבור מעסיקתו החדשה (עמ' 2 שורה 18 לפרטיכל).כאמור, הוא עובד בחצי משרה וגם מקבל הבטחת הכנסה. לא הובאה בפני כל ראיה, שהתובע ניסה להגדיל את היקף עבודתו, ולפי התרשמותי, הוא לא עשה דבר, כדי להגדיל את משרתו כנהג.
הנכות התיפקודית
4. לצורך בחינת נכותו התיפקודית של התובע, יש להשוות את נכותו הצמיתה לתפקידו עובר לתאונה. בנכותו זו נותר התובע עם צליעה קלה ברגל שמאל ועם הגבלה, שאופיינה באופן שונה בשני סעיפי הנכות, עליהם התבסס המומחה מטעם בית המשפט [ראה סעיף 3 (ב) לעיל]. בהעדר שאלות הבהרה בענין ובהעדר חקירת המומחה בית המשפט, על בסיס מאזן ההסתברות, הרי אין מקום להתעלם מסעיף 48 (ד) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) הנ"ל, המדבר על הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול. ודוק: מבין שני סעיפי הנכות, עליהם הצביע המומחה באופן חילופי, זה הסעיף, המתייחס ישירות להגבלת תנועת
הקרסול. אין לי ספק, שהחלמתו של התובע (שלא היתה מושלמת, שהרי נותר עם נכות צמיתה) היתה מלווה בנפיחות בקרסול ובכאבים. הכאבים היו חזקים דיים, שהחליט התובע לעבור ניתוח, כדי לסלקם. ואולם, נחה דעתי, שלא השיג הניתוח את מטרתו זו. בהעדר מיצוי החקירה הנגדית בנושא, לא ראיתי בעדותו של התובע, שאינו נוטל תרופות משככות כאבים באופן קבוע, כדי לאיין את עדותו על כאביו. הרי, ניתן להקטין את הכאב בהימנעות מפעולות גופניות מסוימות, כגון הליכה מרובה.
בתום חקירתו הנגדית, לא התרשמתי, שאין עוד מקור להמשך הכאבים אצל התובע. העובדה היא, שבבדיקת הקרסול, שנערכה לו ביום 21.10.01 (למעלה משנתיים וחצי אחרי שעבר את הניתוח) , רשם האורתופד ד"ר פודולסקי, שיש רגישות באספקט הקדמי הלטרלי וטווח מעט מוגבל
עם כאבים. הוא אף ראה לנכון להסביר לתובע את האפשרות לטיפול כירורגי.
כשמשווים את המצב הרפואי הזה לתפקידו של התובע עובר לתאונה, ראוי להדגיש את אופי הנהיגה על טרקטור. כאמור (בסעיף 1 לעיל), בטרקור הבלימה נעשית ברגל שמאל על ידי הלחיצה על דוושת הבלם בצד שמאל (סעיף 6 לתצהיר התובע בעדות ראשית). בעבודתו עובר לתאונה התובע העמיס משאות באמצעות הטרקטור על משאיות. לשם כך הוא נסע הלוך ושוב פעם אחר פעם תוך כדי הבלימה פעמים רבות ברגל שמאל (עמ' 4 שורות 20 - 21לפרטיכל) . בית המשפט בתוך עמו יושב והגיע למסקנה, שאינטנסיביות השימוש ברגל שמאל בטרקטור עולה עשרת מונים על זו שבנהיגה ברכב להסעת נוסעים אף אם רכב ההסעות הוא בעל תיבת הילוכים ידנית או חצי אוטומטית. הרי, ברכב הסעות לאחר ההגעה למהירות הנסיעה הרגילה אין עוד צורך להשתמש תכופות ברגל שמאל. ואולם, בנהיגה על טרקטור לצורך העמסת משאות, כמתואר לעיל, השימוש ברגל שמאל רב יותר. במצב הנתון הזה, נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% , יש לה השפעה תיפקודית גדולה יותר על יכולתו לשוב למקצוע כנהג טרקטור, שהריני מעריך בשיעור של 15% (נכות תיפקודית).
תקופת אי הכושר לעבודה
5. לטענת התובע, הוא פעל בסבירות, כדי לחזור למעגל העבודה, כאשר פנה ללשכת התעסוקה במטרה לחפש עבודה והשתלב בעבודה כנהג להסעת תלמידים, כאשר לשכת התעסוקה הציעה לו עבודה לראשונה חמש שנים אחרי התאונה. אין בידי לקבל טענה זו. מקובל עלי, שתהליך החלמתו של התובע התארך בשל המשך הנפיחות בקרסול, בשל הנסיונות הרפואיים להבין את המשך כאביו ושל ניתוח הארטרוסקופיה וההחלמה ממנו. גם מקובל עלי, שנדרשה תקופת לימוד, כדי שהתובע יסב את מקצועו מנהג טרקטור לנהג הסעות. ואולם, אינני סבור, שהיתה כל הצדקה להמתין במשך חמש שנים עד אשר לשכת העבודה תמצא לו עבודה. הגם, שמנהל מעסיקתו החדשה היה מוכר לתובע בטרם החל בעבודת ההסעות (עמ' 4 שורות 27 - 29 לפרטיכל). בנסיבות אלו יש לומר, שהתובע לא מילא את חובתו להקטין את נזקו. על כן, הפסד השתכרותו בעבר ייחשב תוך ההכרה בשנה ומחצה כתקופת החלמה, הכשרה והסתגלות. בתקופה הזאת ייערך לתובע חישוב הפסד השתכרות מלא. בתקופה, החלה מתום שנה וחצי לאחר התאונה, ייערך לתובע חישוב הפסד השתכרות גלובלית, אשר ישקף את הימנעותו מלעשות די להקטנת נזקו, לרבות הימנעותו מלנסות להגדיל את משרתו כנהג הסעות מעבר לחצי משרה מאז דצמבר 2002.
עזרת הזולת
6. כאמור בסעיף 3 (א) לעיל, מחמד שוחרר מבית החולים ביום 12.9.97 עם גבס לרגלו השמאלית, בהוראת הרופאים לא לדרוך על רגלו זו. כעבור שלושה שבועות הוסר הגבס והחל התובע מתהלך ב - AIR CAST . האמנתי לתובע, שבמצב הזה הוא נזקק לסיוע מרעייתו בפעולות היומיום. לא סברתי, שמידת הסיוע, הנדרש במקרה זה, היתה כזו, המצופה באופן סביר מבת משפחה, שבעלה נקלע לתאונה. ובאשר לטענה, שחזקה, שהימנעות רעייתו מלהעיד נובעת מכך, שאילו היתה מעידה, היא היתה סותרת את גירסתו, הרי החזקה, שבעל דין לא יימנע מלהעיד את התומך בגירסתו, היא חזקה עובדתית, שבית השמפט אינו חייב להזיקק לה [ראה: א' הרנון
דיני ראיות (כרך א', תשל"ט) 194]. במלים אחרות, חזקה עובדתית זו היא כלי משפטי, שיש להשתמש בו במקרה המתאים. לפי עניות דעתי, כזה אינו המקרה שלפנינו. על כן, יינתן פיצוי גלובלי עבור הסיוע מרעייתו של התובע עבור שלושת השבועות, בהם רגלו היתה מגובסת, ובמידה פחותה מכך למשך השבועיים הראשונים, בהם התהלך ב - AIR CAST.
הימנעות מלעבור ניתוח שני