המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. העתירה שלפנינו מעלה לדיון פעם נוספת את שאלת "מרוץ הסמכויות" בין בתי הדין הרבניים לבין הערכאות האזרחיות. שתי סוגיות מרכזיות נמצאות בליבה של העתירה. האחת, השפעת פתיחת הליכים בערכאות השונות באותו יום על "מרוץ הסמכויות"; השנייה, האפשרות להחיל מבחני "כנות" ותום לב על פתיחת ההליכים בבתי המשפט לענייני משפחה.
רקע כללי
2. ביום 28.11.2004 בשעה 11:47, הגישה העותרת תביעה מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. לאחר חמש-עשרה דקות, בשעה 12:02, הגיש המשיב 3, שהיה נשוי באותו זמן לעותרת, תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה וביקש לכרוך בה גם את ענייני הרכוש. ביום 27.3.2005 הגישה העותרת תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, בעניין מזונות קטינה, וביום 4.4.2005 המציאה את שתי התביעות למשיב 3. בדיון שהתנהל לפני בית הדין הרבני האזורי ביום 10.4.2005 העלתה העותרת את שאלת הסמכות, וביום 2.3.2006 ניתנה החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בשאלה זו (שתפורט בהמשך). במקביל, הגיש המשיב 3 בקשה לפסול את בית המשפט לענייני משפחה מלדון בתביעת העותרת, ולמחוק את התובענות שהגישה, עקב פגמים שנפלו בכתבי התביעה ובפרט, צירופה של טיוטת הסכם שהוכן במסגרת הליך גישור שהתנהל בין הצדדים. בהחלטתו מיום 22.9.2005 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי על המבקשת להגיש כתבי תביעה חדשים שיחליפו את כתבי התביעה שנפל בהם פגם. לאחר הגשת כתבי התביעה וכתבי ההגנה המתוקנים, ולאחר מתן החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בשאלת הסמכות, קבע בית המשפט לענייני משפחה, בהחלטתו מיום 4.7.2006, כי לאור העובדה שקיים ערעור תלוי ועומד על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי, יוקפאו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה וזאת, למצער, עד למתן ההחלטה על ידי בית הדין הרבני הגדול.
עד כאן רקע כללי ומכאן - להחלטות בית הדין הרבני.
החלטת בית הדין הרבני האזורי בשאלת הסמכות
3. בית הדין הרבני האזורי בחיפה פסק כי הסמכות לדון בשאלת חלוקת הרכוש של בני הזוג מוקנית לבית הדין. אמנם, כך ציין בית הדין, גם פער של חמש-עשרה דקות מספיק על מנת שהתביעה תתברר בערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה-בזמן, אולם בנסיבות המקרה הנוכחי דין התביעה להתברר דווקא בבית הדין הרבני. בית הדין האזורי הדגיש כי לא הועלתה על ידי העותרת טענה שכריכת הנושא הרכושי בתביעת הגירושין נעשתה שלא כדין על ידי הבעל, וטענתה היחידה הייתה כי הסמכות לדון מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בשל פער הזמנים. לשיטתו של בית הדין האזורי הבקשה שהגישה העותרת מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינה נוגעת לחלוקת הרכוש של בני הזוג, אלא מהווה סעד ביניים שנועד לשמור על זכויותיה. לדבריו, העותרת אף הצהירה במפורש בכתב התביעה המתוקן מיום 7.11.2005 כי אין היא מעוניינת להתגרש. לפיכך - כך קבע בית הדין האזורי - התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני שנכרכו בה גם ענייני הרכוש, היא ההליך היחיד בעניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ומכאן סמכותו של בית הדין לדון בעניין זה. עוד נקבע כי לאור העיכוב בהמצאת תביעתה של העותרת למשיב 3 - עיכוב של למעלה מארבעה חודשים - יש לקבוע כי תביעתה אינה כנה ולפיכך אין בה כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני. בית הדין קבע כי בנסיבות מתאימות יש לבחון את כנות התביעה המוגשת לבית המשפט האזרחי כפי שהדבר נעשה ביחס לכריכת תביעה רכושית בתביעת גירושין המוגשת לבית הדין הרבני.
על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול.
החלטת בית הדין הרבני הגדול
4. בית הדין הרבני הגדול אימץ במלואם את נימוקיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע להשלכות כנות תביעתה של העותרת, והעובדה כי התביעה נעשתה מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון, על שאלת הסמכות, ודחה לפיכך את הערעור. אשר לפער הזמנים בין הגשת תביעתה של העותרת לבין הגשת תביעתו של המשיב 3, הגיע בית הדין הרבני הגדול למסקנה שונה מזו של בית הדין האזורי - מסקנה המובילה גם כן לדחיית הערעור. בית הדין ציין כי יש משום אבסורד ב"הקצנה של מירוץ הסמכויות לכדי הפרשים זניחים של שעות, דקות או שניות". בכל מקרה, כל ציין בית הדין, יוותר הקושי במקרה שבו יוגשו התביעות בו בזמן. לשיטתו, כאשר מוגשות שתי התביעות באותו היום, אין מקום לקבוע כי לערכאה שאליה הוגשה התביעה ראשונה קמה הסמכות לדון בתביעה. במקרים אלה - כך סבר בית הדין הרבני הגדול - יראו את התביעות כאילו הוגשו באותו זמן, ומשכך הדבר תוקנה הסמכות לבית הדין הרבני. מסקנה זו, לדעת בית הדין הרבני הגדול, עולה מכך שסמכותו של בית הדין הרבני היא סמכות ייחודית לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), ואילו סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה היא סמכות שיורית.
החלטתו של בית הדין הרבני הגדול עומדת במוקד העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים
5. העותרת טוענת כי עמדתו של בית הדין הרבני הגדול עומדת בסתירה לדין הקיים. לדבריה, אין כל בסיס חוקי לקביעתו של בית הדין כי במצב שבו הפרש הזמנים שבין הגשת התביעות המתחרות קטן מיום אחד יראו אותן כתביעות שהוגשו בו בזמן. עוד היא טוענת כי סמכותו של בית הדין אינה ייחודית אלא מקבילה ומשום כך אין לו כל יתרון על פני הערכאה האזרחית במצב שבו התביעות מוגשות בו בזמן. העותרת סבורה כי אין לקבל את עמדתו של בית הדין הרבני הגדול לגבי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, מכיוון שהיא יוצרת מצב שבו בפועל הסמכות לדון בחלוקת הרכוש תוקנה תמיד לבתי הדין הרבניים. לבסוף, העותרת סבורה כי אין תחולה למבחני הכריכה, הנוגעים להליכים המתנהלים בבית הדין הרבני, על תביעות הנפתחות בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, משהוגשה תביעה לערכאה האזרחית קודם שנפתח ההליך בבית הדין הרבני, הסמכות מוקנית לבית המשפט ללא חריגים.
6. המשיב 3 סומך ידיו על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. לטענתו, דין העתירה להידחות לאור אי ניקיון כפיה של העותרת, אשר לטענתו הסתירה מבית המשפט עובדות ומסמכים חיוניים. עוד טוען המשיב 3 כי העותרת הפגינה לכל אורך ההליכים שנוהלו בערכאות השונות חוסר תום לב משמעותי וגם מטעם זה דין העתירה להידחות. המשיב 3 מציין כי ההליכים בין בני הזוג מתנהלים מזה זמן רב, ובעוד שההליכים בבית הדין הרבני נמצאים בשלב מתקדם הרי שאם יתקבל הערעור והדיון יועבר לבית המשפט לענייני משפחה ויתחיל מחדש, הסכסוך בין בני הזוג ימשך עוד זמן רב. אף בכך, לשיטתו, יש משום שיקול לדחיית העתירה. מסקנה זו מתחזקת, לדעת המשיב 3, לאור בחירתו של בית המשפט לענייני משפחה לעכב את ההליכים עד להכרעה בבית הדין הרבני, ולאור ההתערבות המוגבלת של בג"ץ בהכרעותיו של בית הדין הרבני.
לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות מן הטעמים המפורטים להלן.
"מרוץ הסמכויות"
7. נושא "מרוץ הסמכויות" בין בתי הדין הדתיים לערכאות האזרחיות נדון בפסיקה פעמים רבות ואין זה המקום להכביר מילים בעניין. הסמכות המקבילה המסורה לבתי הדין הדתיים ולערכאות האזרחיות, והתחושה הרווחת כי עשוי להיות שוני מהותי בתוצאות ההתדיינות בערכאות השונות, יוצרות "מרוץ סמכויות" שמכביד על ההתדיינויות ופעמים רבות עלול להחריף את המתח בין בני הזוג (ראו: אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ועל דיני המשפחה" עיוני משפט יד 67 (1989) (להלן: רוזן-צבי); אשר מעוז "''כרוך' זה הכרוך על עקבנו' - על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד 101 (1989) (להלן: מעוז)). "מרוץ הסמכויות" נמשך כבר עשרות שנים וסופו אינו נראה באופק, לפחות כל עוד הסמכות המקבילה, שהיא מצוות המחוקק, והתחושה הרווחת בציבור יוותרו בעינן.
8. תפנית מסוימת חלה לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118 (2003) (להלן: עניין פלמן). פסק הדין דן בשני מצבים הנוגעים להתדיינויות בשאלת הסמכות בערכאות השונות. במצב הראשון, כאשר טרם ניתנה החלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על כל ערכאה להפעיל שיקול דעת אם להמתין עד שהערכאה האחרת תכריע בעניין הסמכות. בהפעלת שיקול הדעת - כך קבע בית המשפט העליון - יש לקחת בחשבון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומשקל רב צריך להינתן לשלב הבירור שבו נמצאת הערכאה המקבילה. במצב השני, כאשר ניתנה כבר ההחלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי ברגיל על הערכאה האחרת לכבד את ההחלטה. במקרים אלה נותרת בידי הצדדים עצמם האפשרות לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור או עתירה בהתאם למקרה. עם זאת, בית המשפט הכיר בנסיבות מסוימות שבהן הערכאה השנייה תבכר להכריע בשאלת הסמכות על אף קיומה של הכרעה קודמת וזאת כאשר מתקיים "טעם מיוחד" לכך. כך, למשל, ציין בית המשפט כי במקרה שבו נפל פגם ברור ויסודי בהחלטה הראשונה בשאלת הסמכות, לא תמנע הערכאה האחרת מלדון בעצמה בשאלה. נדמה כי פסק הדין בעניין פלמן הצליח לשכך מעט את עוצמתו וחריפותו של "מרוץ הסמכויות", לפחות בכל הנוגע למעמסה שהוטלה בגינו על ההתדיינויות המשפטיות. עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה מעלה כי כיום בדרך כלל עקרון הכיבוד ההדדי מיושם ב"מרוץ הסמכויות". זה המצב גם בענייננו, שבו ביכר בית המשפט לענייני משפחה שלא לדון בשאלת הסמכות, שכן בית הדין הרבני הקדים ודן בה.
9. המשיב 3 סבור כי בענייננו יושמה הלכת פלמן ולפיכך אין מקום להתערבותו של בית המשפט זה. טענה זו אין לקבל. הלכת פלמן נפסקה על מנת לרכך את החיכוך בין הערכאות תוך הכרה באפשרות של הצדדים להשיג על ההחלטות בעניין הסמכות בהתאם לנסיבות המקרה, בין אם בדרך של ערעור ובין אם בדרך של עתירה (ראו: עניין פלמן, פסק-דינה של השופטת ד' ביניש, בעמוד 138; פסק-דינה של השופטת ד' דורנר, בעמודים 143-142; ופסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעמודים 144-143). אין להקיש מחובת הכיבוד ההדדי בין הערכאות ליכולתו של בית המשפט העליון, במסגרת סמכותו כבג"ץ, לשנות מן ההחלטה במקום שבו הדבר נדרש. אכן, התערבותו של בג"ץ בהחלטות בשאלת הסמכות היא מצומצמת, אולם הגורם לכך היא התפיסה הכללית לגבי אופי והיקף הביקורת של בג"ץ על החלטות בתי הדין הרבניים. לגופו של עניין, קביעותיו של בית הדין הרבני הגדול בענייננו חורגות מן התחום הצר של נסיבות המקרה שלפנינו והשלכותיהן עשויות להיות רחבות מאד. בנסיבות אלה, אני סבור כי ראוי שנדון בעתירה לגופה ונכריע בשאלות העקרוניות שעולות במסגרתה.