השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם רשאי מנהל הארנונה ברשות מקומית לדון בהשגה שהוגשה אליו באיחור? ומהי הנפקות של החלטה לדון בהשגה שהוגשה באיחור? כמו כן האם מוסמכת ועדת הערר לענייני ארנונה להאריך מועדים להגשת השגה או ערר על פי הגדרתם בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר)? בקשת רשות הערעור שבפנינו עוררה, בין השאר, שאלות אלה, והן העומדות במרכז פסק דיננו.
2. הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 21.1.2014 (עמ"נ 45950-03-13, השופטת ר' למלשטרייך-לטר). פסק הדין דן במאוחד בערעורם של המבקשים על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה) לדחות על הסף את הערר שהגישו, וכן לדחות את העתירה המינהלית שהגישו בעניין חיוב הארנונה שלהם. הבקשה נסבה על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בערעור המינהלי. במקביל, הגישו המבקשים ערעור בזכות על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעתירה המנהלית, שאינו בפנינו. המשך הדברים יתייחס רק להכרעה בערעור המינהלי ולבקשה המתייחסת אליה.
רקע עובדתי והליכים קודמים
3. שני המבקשים רשומים ברשם החברות כבעלי המניות של חברת רהיטי אלנבי ויקטור 1990 בע"מ (להלן: החברה), בחלקים שווים. ברישומי הארנונה של עיריית חיפה (להלן: העירייה או המשיבה) רשום נכס ברחוב יקוט בעיר (להלן: הנכס) כשייך לחברה. במאי 2008, הועברה הבעלות בנכס מחברת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר) למבקש 1 ולאחיו. המבקש 1 אישר בפני עמידר כי הוא מחזיק בנכס החל מיום 6.9.2009.
4. ביום 26.7.2011 שלחה העירייה למבקשים הודעת חיוב בארנונה (להלן: ההודעה) בגין הנכס. בהודעה זו צוין כי הנכס הוא בבעלות חברת רהיטי אלנבי בע"מ. בגוף ההודעה צוין מספר ח.פ. שגוי של החברה, אך בכותרתה צוין מספר ח.פ. נכון שלה. ההודעה התייחסה לתקופה שבין יום 1.1.2004 ליום ההודעה, ונקבה בסכום חיוב של כ-127,000 שקל (להלן: החוב). בהודעה נכתב עוד כי נשלחו לחברה התראות בעניין החוב אך זה טרם שולם, וכי על בעלי השליטה לפעול להסדרת החוב מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), הקובע בין היתר כי רשות מקומית תוכל לגבות מבעל שליטה בחברה פרטית חוב ארנונה סופי ביחס לנכס שאינו משמש למגורים ומוחזק על-ידי חברה פרטית "ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים". בהודעה צוין עוד כי ניתן להשיג על הדרישה בתוך 90 יום ממועד קבלתה. ההודעה נחתמה על ידי עיסא ליליאן מהאגף לאכיפת הגביה, ללא חתימה בכתב יד.
5. ביום 2.8.2011 פנה בא-כוחם של המבקשים למינהל הכספים (באגף לחיובי ארנונה) בעירייה במכתב שנשא את הכותרת "מכתבכם למרשי... מיום 26.7.11", ובו צוין כי מרשיו אינם מודעים לחוב וכי מעולם לא נשלחה אליהם דרישה בעניין. בא-כוחם של המבקשים ביקש להעביר לו את פרטי הנכס, את פרטי החיובים בגינו ואת מקורם, וכן ציין כי נראה שיש טעות בדרישה ובחיוב. מכתבו לא נענה.
6. מספר חודשים לאחר מכן, בחודש ינואר 2012 נשלחה למבקש 1 הודעת חיוב נוספת (להלן: ההודעה הנוספת) לתשלום חוב ארנונה עבור הנכס על סך של כ-133,100 שקל, עבור התקופה שבין יום 1.1.2004 ליום 31.5.2009.
7. ביום 25.1.2012 פנה בא-כוח המבקשים למנהל הארנונה בעירייה (להלן: מנהל הארנונה) במכתב שנשא את הכותרת "בקשה לביטול הליכים ולרשום השגה" שכלל השגה לגבי ייחוסו של החוב למבקשים. במכתב נטען כי מדובר בדירה שהוחזקה על ידי חברה בע"מ (ושמספרה בהודעה שנשלחה היה שגוי), ולכן לא ברור כיצד החוב שלה יוחס למרשו. בא-כוח המבקשים הוסיף כי אין בעניין זה תחולה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים או לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה) המאפשרים הרמת מסך לשם חיובו של בעל המניות. עוד נטען שהמבקשים אינם מחזיקים בנכס, וכן שיש לתקן את הרישום לגבי שטח הדירה ויעוד הנכס (שאמור להיות, כך נטען, דירת מגורים ולא עסק).
8. ביום 22.2.2012 ענה מנהל הארנונה למכתב. במכתב התשובה צוין כי מרבית טענותיו של בא-כוח המבקשים אינן נמנות עם העילות שניתן לכלול בהשגה על חיוב בארנונה. לגופו של עניין, ציין מנהל הארנונה כי הודעות תשלום רבות נשלחו במהלך השנים לכתובת הנכס מתוך הנחה סבירה שהמחזיק יבצע את התשלום, כי העירייה לא נתבקשה לשלוח את הודעות החיוב לכתובת אחרת, ומכל מקום כי החובה לשלם ארנונה אינה תלויה במשלוח הודעות. באשר לשטח הנכס וסיווגו, צוין כי השטח נמדד על ידי פיקוח שנערך במקום והעלה כי בנכס מתנהל משרד רואי חשבון, וכי ניסיונות שנעשו בשנת 2001 לבדיקת טענת החברה כי הנכס משמש למגורים לא צלחו בהעדר שיתוף פעולה. מנהל הארנונה הוסיף כי לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הרשות המקומית רשאית לגבות חובות ארנונה מבעלי השליטה בחברה, וכי נטל ההוכחה לסתירת "חזקת ההברחה" מוטל על בעלי השליטה בחברה, שלא עמדו בו. על בסיס כל אלו, דחה מנהל הארנונה את ההשגה.
9. בחודש מרץ 2012 המבקשים הגישו ערר על החלטת מנהל הארנונה לוועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה), היא המשיבה 2. המבקשים טענו לפעולה רטרואקטיבית אסורה של המשיבה שתיקנה את הרישום לגבי שם החברה ומספרה רק בשנת 2009. בנוסף, המבקשים טענו כי החברה לא החזיקה בנכס, שבתקופה הרלוונטית שימש כדירת מגורים, וכן כי החברה אינה פעילה כלל החל משנת 2007. המבקשים טענו עוד כי אין להחיל במקרה זה את סעיף 8 לחוק ההסדרים שכן הם לא הבריחו נכסים מהחברה.
10. ביום 30.5.2012 הגישה המשיבה בקשה לדחיית הערר על הסף בטענה שההשגה הוגשה באיחור ולחלופין בטענה שוועדת הערר אינה מוסמכת לדון בו. לטענת המשיבה, ההודעה בדבר חובם של המבקשים התקבלה על ידם ביום 1.8.2011 ולפיכך ביום 30.10.2011 חלף המועד הסטטוטורי של 90 יום להגשת השגה, שאף הוזכר בהודעה עצמה. המשיבה ציינה עוד - בנוסף על האמור במכתבו מיום 22.2.2012 - כי למעשה פנייתם של המבקשים במכתב שנשא את הכותרת "השגה" הוגשה רק ביום 25.1.2012, כאשר שומות הארנונה שבמחלוקת הפכו סופיות. לחלופין, טענה המשיבה כי סמכותה של ועדת הערר קבועה בסעיף 3 לחוק הערר, וכי בעניינם של בעלי שליטה הסעיף מגביל את סמכות הוועדה לדון אך בטענתו של נישום כי הוא אינו בעל השליטה או כי החוב נפרע כבר בידי המחזיק בנכס. בענייננו, כך נטען המבקשים אינם מעלים טענות אלו.
11. ביום 14.3.2013 קיבלה ועדת הערר את הבקשה לדחיית הערר על הסף בשל האיחור בהגשתה של ההשגה. בנסיבות אלה, ועדת הערר לא בחנה את הטענות שעלו בהשגה לגופן. ועדת הערר קבעה כי ההודעה נמסרה למבקשים ביום 1.8.2011 וכי למרות שכללה אך את שמה החלקי של החברה ("רהיטי אלנבי") ומספר חברה שגוי, נכללו בה כל הפרטים הדרושים לזיהוי הנכס והחברה. הוועדה עמדה על כך שהמבקשים הגישו השגה רק ביום 25.1.2012, באיחור של כמעט 3 חודשים מעבר למועד הסטטוטורי של 90 הימים, ולפיכך החמיצו את המועד להגשת ההשגה. בהקשר זה הוועדה גרסה כי הלכה היא שהמניין של 90 הימים להגשת השגה הוא נוקשה, ותכליתו היא להבטיח את סופיות השומה בענייני מס. לבסוף, ציינה ועדת הערר כי חוק הערר לא הסמיך אותה להאריך את המועד להגשת ההשגה או הערר (להבדיל מהסמכתה להאריך את המועד למתן תשובה להשגה על ידי מנהל הארנונה) ולכן יש לדחות את הערר על הסף בשל האיחור בהגשתו.
12. על החלטתה של ועדת הערר הגישו המבקשים ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. לשם השלמת התמונה, ראוי לחזור ולציין כי במקביל להגשת הערעור הגישו המבקשים גם עתירה מנהלית בעניין החיוב בארנונה, שנדונה במאוחד עם הערעור המנהלי. ביום 21.1.2014 ניתן פסק דינו המאוחד של בית המשפט המחוזי בערעור המנהלי ובעתירה המנהלית, אשר דחה את שניהם.
13. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר בכל הנוגע לדחיית הערר על הסף בשל האיחור בהגשת ההשגה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי דרישות התשלום נשלחו לחברה לפי כתובת הנכס ולפי כתובתה הרשומה ברשם החברות, ולמרות זאת החברה נמנעה מהגשת השגה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בהודעה שהגיעה למבקשים ביום 1.8.2011 נכללו פרטי גביה ברורים שאינם משאירים כל תהייה באשר לזיהוי הנכס שחויב, ולפיכך הגשת השגתם של המבקשים רק ביום 25.1.2012 הייתה נגועה באיחור ממשי.
בקשת רשות הערעור
14. בקשת רשות הערעור שלפני מתייחסת לדחיית הערעור המינהלי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי שעה שדחה את טענתם כי ההודעה שנשלחה אליהם הייתה חסרה בשל כך שצוינו בה שמה החלקי של החברה ומספר חברה שגוי, בשל כך שלא צוינו בה שטח הנכס וייעודו, וכן בשל כך שההודעה לא הייתה חתומה, ולכן אינה יכולה להיחשב כשומת ארנונה תקפה, שממועד קבלתה יחל מניין 90 הימים להגשת השגה (בהפנייה לספרם של הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר ראשון (מהדורה חמישית, 2001) 778 (להלן: ארנונה עירונית א)). על כך הם מוסיפים, כי לא ישבו בחיבוק ידיים, אלא פנו למשיבה בבקשה להבהרת ההודעה ולא נענו, בעוד המשיבה ניצלה שהות זו על מנת להעלות כנגדם את הטיעון של איחור בהגשת ההשגה, התנהגות שלגביה נטען כי הייתה לא ראויה וחסרת תום לב (בהפנייה לה"פ (מחוזי ת"א) 527/92 קרשין נ' עיריית רמת גן (3.11.1993) (להלן: עניין קרשין)).
15. בנוסף טוענים המבקשים כי סמכותה של ועדת הערר להארכת מועדים היא סמכות טבועה, ולפיכך היה עליה לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ההשגה, וליתן להם הארכת מועד בנסיבות המקרה.
16. המבקשים טוענים עוד כי בית המשפט המחוזי שגה כשהחליט לחייב את המבקשים בגין חוב של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, היינו ביצע פעולה של "הרמת מסך" מבלי שניתן קודם לכן פסק דין של בית משפט אזרחי הבוחן את שאלת הברחת הנכסים, ומבלי שניתנה להם זכות שימוע וזכות להתגונן כנגד החיוב.