השופט א' ריבלין:
פתח דבר
1. זהו דיון נוסף על פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 3601/01 ובע"פ 3977/01.
פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף ניתן על-ידי חברי, השופטים מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן וא' א' לוי, ובו נדחה ערעורו של העותר, משה זגורי (להלן: זגורי או העותר), על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד ס' הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר וב' בר-זיו), בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); שוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין); רצח במזיד (עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 34א לאותו חוק) והצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין).
לעומת זאת, קיבל בית המשפט העליון, בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, את ערעורה של המדינה, על בחירתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את העותר בעבירת הרצח בהתבסס על סעיף 34א לחוק העונשין. הוראה זו קובעת, כי מקום בו עבר מבצע, אגב עשיית עבירה, עבירה שונה או נוספת, בנסיבות שבהן אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה, ישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים, ואם בצד העבירה קבוע עונש חובה, יהא בית המשפט רשאי להטיל עונש קל יותר. בית המשפט העליון קבע, כי מן הדין להרשיע את העותר כמבצע בצוותא של עבירת הרצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 29 לאותו חוק. על יסוד הרשעה זו האחרונה, הומר העונש שהוטל על העותר בבית המשפט המחוזי (14 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי), בעונש של מאסר עולם.
המותב שנתן את פסק-הדין הנ"ל נעתר לבקשת העותר, והורה על קיום דיון נוסף בסוגיה של "בית משפט המדבר בשני קולות". כפי שיתברר, בפועל נדרשנו בדיון הנוסף גם לשאלת הספק הסביר.
רקע
2. כתב-האישום, שהוגש כנגד העותר, נסב על פרשת שדידתו ורציחתו של חלפן הכספים אפרים יאס, ביום 6.10.1998. סיפור המעשה תואר על-ידי חברי השופט א' א' לוי בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, ואלה עיקריו: ביום הרצח, בשעה 10:20 לערך, יצא המנוח מביתו לצורך ביצוע עסקה של החלפת כספים בסכום של 50,000 דולרים של ארצות-הברית ו- 10,000 לירות-שטרלינג. פניו היו מועדות אל העיר חדרה, לרחוב קיבוץ גלויות 13, בית אליעזר (להלן: הבית בחדרה). כתובת זו נמסרה לו מפי אדם עמו שוחח קודם לכן בטלפון, ואשר נרשמה על-ידי אלמנת המנוח, לפי בקשת האחרון. משבושש המנוח לשוב לביתו, פנתה אלמנתו למשטרת ישראל, והפנתה את השוטרים לכתובת האמורה. השוטרים פגשו שם את מוריס אלגריסי (להלן: מוריס), שסיפר להם כי הוא אכן אמור היה לפגוש את המנוח באותה כתובת בכדי לרכוש ממנו 5,000 דולרים, אלא שהמנוח לא הגיע למקום.
בצהרי אותו יום, בשעה 14:10 לערך, נמצאה גופת המנוח כשהיא מוטלת בתא המטען של רכבו, שהוצת ביער "נורית" אשר בגלבוע. ניתוח שבוצע בגופה, שנשרפה קשות, במכון לרפואה משפטית, העלה כי המנוח נורה בראשו.
3. מוריס נעצר, וכעבור כשבוע נחתם עמו הסכם, לפיו הוא קיבל מעמד של עד מדינה. במסגרת ההסכם הצהיר מוריס, כי הוא אינו העבריין המרכזי בפרשה, וכי חלקם של האחרים גדול מחלקו-שלו. תמורת מסירת מידע באשר לאירוע הרצח הובטח לו, למוריס, כי המדינה תחזור בה מכתב האישום שיוגש נגדו, וכן משני כתבי אישום נוספים בעניינו, הנסבים על עבירות סמים. ומוריס, אכן, סיפר במשטרה, ואחר-כך בבית המשפט, את גרסתו לאירועי יום ה- 6.10.1998.
4. לפי דבריו של מוריס, הוא והעותר הכירו בעת ששהו שניהם בבית האסורים. לאחר שחרורם ניהלו יחד עסקים, אך נקלעו לקשיים כלכליים. בשל כך, קשרו הם קשר לבצע שוד - "עקיצה", בלשונם - של חלפן כספים. על-פי התכנית שרקמו השניים, תפקידו של מוריס היה לארגן עסקה עם חלפן כספים לרכישת סכום גדול של מטבע חוץ, ואילו העותר אמור היה להגיע בעת ביצוע העסקה, כשהוא חמוש באקדח, ולשדוד את המנוח. עוד סיפר מוריס, כי לשניים חבר גם אחד אבישי לוי (להלן: אבישי), שהיה "צמוד אליו" (אל מוריס) באותה תקופה. אבישי אמור היה להמתין ברכבו של מוריס בסמוך למקום ביצוע העסקה ולמלט את העותר מן המקום לאחר ביצוע השוד.
וכך עשו. מוריס תיאר כיצד סיכם את פרטי העסקה עם המנוח (החלפת כספים בסכום של 50,000 דולרים ו- 10,000 לירות שטרלינג). מוריס והעותר התחלקו בסכום העירבון, בסך 5,000 ש"ח, שהמנוח דרש בכדי שהעסקה תצא לפועל. ביום 6.10.1998 הסיע מוריס את אמו לאחותה, ובשובו אסף את אבישי ויחד נסעו לבית האם בחדרה. או-אז הזמין את המנוח לבית האם - הוא הבית בחדרה - לצורך ביצוע העסקה. בינתיים המתין העותר בסוכה שהיתה בסמוך לבית.
בעת שישבו מוריס והמנוח באחד החדרים, כך לפי תיאורו של מוריס, נכנס העותר כשפניו רעולות והוא אוחז באקדח, והכריז כי מדובר בשוד. כמתוכנן, העותר איים קודם כל על מוריס ודרש את כספו. מוריס מסר לו קופסת נעליים ובה גזרי עיתון, שהוכנו מראש על-מנת לדמות שטרות כסף. בשלב זה החל המנוח להתרומם ממקום מושבו, ונשמעו שלוש יריות. המנוח התמוטט על הרצפה, מתבוסס בדמו. לטענת מוריס, הוא החל לקלל את העותר על אשר ירה במנוח, והעותר אמר כי היריות נפלטו מהאקדח.
העותר ומוריס - כך הוסיף האחרון וסיפר - נטלו מכיסו של המנוח סכום של כ- 900 ש"ח, חילקו את הכסף ביניהם, והעמיסו את גופת המנוח לתא המטען של מכוניתו. הם ניקו את הדירה מסימני הדם, ואת הסמרטוטים המוכתמים בדם השליכו לרכבו של המנוח. כך עשו גם לקופסה ובה גזרי העיתון דמויי השטרות. אז יצאו שלושת המרעים לכיוון הגלבוע - העותר נוהג ברכבו של המנוח, ובעקבותיו מוריס ואבישי, ברכבו של מוריס. בתחנת דלק שליד פרדס-חנה מילא מוריס דלק במספר דלקנים שנטל מבית אמו, והשלושה המשיכו בדרכם. בהגיעם לגלבוע הצית העותר את רכבו של המנוח, לא לפני שהסיר את לוחיות הזיהוי של הרכב. השלושה הסתלקו מן המקום, ובדרך השליך העותר את הלוחיות מבעד לחלון הרכב. בהמשך, ירד מן הרכב אבישי ולאחר-מכן גם העותר, ואילו מוריס המשיך לבית אמו, שם חזר וניקה את הבית בשל ריח הדם שעמד בחלל האוויר. לבסוף הזעיק מוריס את אשתו והשמיע באזנה גרסת אליבי, לפיה שהתה עמו מאז שעות הצהריים של אותו יום.
5. זוהי, אם כן, הגרסה שהביא מוריס בפני חוקריו ובפני בית המשפט. מעשיו שלו עצמו - כפי שתוארו על-ידו - קשים וחמורים. עד היום אין יודעים בוודאות מי היה זה אשר ירה במנוח והרגו, ובית המשפט המחוזי לא שלל את האפשרות כי היה זה מוריס עצמו. נזכיר גם, כי אחת מתניותיו של ההסכם שנחתם עם מוריס היתה, כי הוא "מצהיר בזאת כי אין הוא העבריין המרכזי ב'פרשה' וכי חלקם של אחרים ב'פרשה' גדול משלו". בהמשך הובהר, כי גם לפי גרסתו שלו, חלקו של לפחות אחד מן המעורבים (אבישי) היה קטן משלו. אף-על-פי-כן, הסכם עד המדינה נותר בעינו. על כך אמר בית משפט זה, בפסק-דין שניתן בעניינו של אבישי, כי "השאלה מדוע לא בוטל הסכם עד מדינה עם מוריס לאחר שהסתבר מפיו-הוא שהחלק אותו הוא מייחס לאבישי קטן, ולטענתו-שלו אבישי כלל לא ידע על הרצח - לא נתלבנה במשפט זה". ואידך - זיל גמור.
זאת ועוד, מוריס הוא, כלשונו של בית המשפט שלערעור, "עבריין רב מעללים, שחלק ניכר משנות חייו כאדם בוגר חלפו במתקני כליאה". על אף הכל, זכה מוריס לפרס יקר-ערך - חירותו שלו - תמורת חשיפת פרטים על אודות הרצח. דבריו בעניין זה נבדקו בזהירות ובקפדנות על-ידי ששת השופטים שדנו בעניינו של העותר, בערכאות השונות. כולם היו מודעים היטב לצל המרחף מעל דבריו של זה, אשר אין ספק כי כל מטרתו היתה לצאת מן התסבוכת אליה נקלע בלא לשלם מחיר על מעשיו. כלשונו של בית המשפט המחוזי:
"בחנו בדקדקנות את עדותו של מוריס. אנו ערים לעברו הפלילי של מוריס, המעיד על אופיו האלים (שוד מזוין בבית הקורבן, יריות לעבר שוטרים), על חוסר המעצורים שלו ועל העדר המוסריות שלו. אנו מודעים לכך שהוא ישב תקופה ארוכה (כ- 24 שנים) בכלא. ערים אנו לכך שהוא שוחרר ברשיון 7 שנים לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליו. גילו המבוגר יחסית, נישואיו הטריים והבן שעמד להיוולד לו, לא מנעו בעדו מלנהל חיי פשע. מוריס עצמו העיד, כי שיחותיו עם אבישי סבבו בעיקר סביב נושא אחד - פשע. הוא צרך סמים במשך כל אותה תקופה.
מוריס עשה עלינו רושם של אדם קר רוח וערמומי, פיקח וכריזמטי...
אנו ערים היטב למאזן הרווח וההפסד של מוריס: לרווחים שהוא עתיד להפיק מן ההסכם שבו ניתן לו מעמד של 'עד מדינה' ולהפסד אם ההסכם יבוטל... אלמלא נחתם ההסכם הנ"ל, היה מוריס צפוי להיות מורשע ברצח המנוח. כמו כן, הוא היה עתיד לרצות את 7 שנות המאסר, שטרם רוצו על ידו עקב שחרורו ברשיון.