1. המבקשים הם אזרחי ישראל, תושבי החלק הצפוני בכפר רג'ר בגבול ישראל-לבנון, ובעלי זכות החכירה לדורות במקרקעין בהם הם מתגוררים.
לטענת המבקשים, מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, הפסיקה המדינה לספק לכפר שירותי חינוך סיעוד ורווחה, שירותי תרבות ובריאות, שירותי בטחון ושיטור, שירותי תקשורת ודואר וכיו"ב. הכפר הוכרז כשטח צבאי סגור, צה"ל החל למנוע כניסה ויציאה לכפר, ונבנתה גדר מערכת מדרום לכפר, באופן שהכפר כולו מצוי דה-פקטו מחוץ לשטח ישראל ובתוך שטח לבנון. בשל טענת האו"ם כי מחציתו הצפונית של הכפר נופלת בשטח לבנון, עובר במרכז הכפר קו וירטואלי, המחלק את הכפר בין חלקו הישראלי-תיאורטי לחלקו הלבנוני למעשה.
לטענת המבקשים, המקרקעין עליהם ניצבים בתיהם נמצאים מעבר לקו הכחול אליו "
לא מגיעה עוד ידו של השלטון, המינהל והשיפוט הישראלי" ולכן יש לראות את המשיב כמי שהפר את הסכמי החכירה בהם נכתב בפתיח "
מדינת ישראל/רשות הפיתוח/קרן קיימת לישראל היא הבעלים של המקרקעין..."
עוד טענו המבקשים להפרת חובה חקוקה של חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981 הקובע כי המשפט, השפוט והמינהל של המדינה יחולו ברמת הגולן כמתואר במפה הכוללת את הכפר.
2. לאור זאת, עתרו המבקשים כי בית המשפט יצהיר שזכויותיהם על פי הסכמי החכירה שרירות וקיימות. לטענתם, משמעותה של הצהרה זו היא אכיפת הסכמי החכירה וביטול כל הסייגים וההגבלות שהוטלו עליהם ביחס לשמוש חופשי במקרקעין. לחילופין, ובמידה וייקבע כי לא ניתן לאכוף את הסכמי החכירה, ביקשו המבקשים להצהיר שהמשיב הפר או גרם להפרת הסכמי החכירה, מה שלטענתם יקנה להם זכות להשבה ולפיצוי. בהקשר זה הצביעו המבקשים על הקריטריונים שהוחלו על מפוני ימית ועל הקריטריונים שהוחלו לאחרונה בחוק יישום ההתנתקות, התשס"ה-2005.
המשיבה עתרה למחיקה או דחיית התביעה על הסף בטענה שאין מקום לתבוע סעד הצהרתי.
3. סעד הצהרתי הוא סעד מובהק שבשיקול דעת. בית המשפט אינו בית ועד לחכמי אקדמיה, ואין מקום ליתן סעד שאין בצידו סעד אופרטיבי, או שאינו יכול לשרת סעד אופרטיבי. בבואו לדון בסעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון אם המבקש יכול להשיג מבוקשו בדרך אחרת, ואם מתן הסעד המבוקש, אינו אלא פתיח להליך נוסף שיביא לכפל תביעות - ראה, לדוגמה, ע"א 4076/00
חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נ. מירם זמברוסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41; רע"א 2611/98
בנק לאומי נ. מוזס, דינים נד 611 והאסמכתאות שם.
חזרתי ושאלתי את בא כוח המבקשים, מה טעם בסעד הצהרתי שחוזי החכירה של המבקשים תקפים, ומה תועיל לו ההצהרה המבוקשת, אך לא קיבלתי תשובה של ממש.
אדרבה, ב"כ המבקשים אישר כי בשלב זה אינו יכול לכמת תביעה כספית וגם אינו יכול לומר מה יהיו הנפקויות של הסעד ההצהרתי. וכדבריו בדיון ביום 1.11.2005 "
בשלב של פס"ד הצהרתי איני צריך להגיד מה יהיו הנפקויות של הסעד ההצהרתי. יתכן שאגלה שההצהרה טובה כדי לשים אותה על הקיר, ואיני יכול לעשות איתה דבר, ויתכן שאגלה שאוכל להגיש תביעה על סמך ההצהרה".
4. ככל שירדתי לסוף דעתם של המבקשים, הם גורסים כי "בעל הבית" התחלף דה-פקטו, ובמקום מדינת ישראל קיבלו בעלים חדשים, מה שגרם לירידת ערך הזכות החוזית של הסכמי החכירה בינם לבין המינהל. כאמור, המבקשים אף השוו בין מצבם, לבין מצבם של המפונים מגוש קטיף, במסגרת חוק יישום ההתנתקות התשס"ה-2005 שנדון בהרחבה בבג"ץ 1661/05
המועצה האיזורית חוף עזה ואח' נ. כנסת ישראל ואח', דינים עב 964.
אלא שהמבקשים לא העתיקו את מקום מגוריהם, והם מחזיקים ומתגוררים כיום בבתיהם. יש להניח שנגרמה למבקשים ירידה קשה באיכות חייהם עקב המציאות הבטחונית-פוליטית שנוצרה עם הנסיגה מלבנון, ועקב הימצאותם "מעבר לגדר". אני אף נכון להניח, כי בשל הגדר שהוקמה מדרום לכפר, אין להשוות את מצבם של המבקשים למצבם של יישובי ספר אחרים בתחומי המדינה. אלא שהסעד ההצהרתי המבוקש לא יקדם את עניינם של המבקשים בתביעה כספית לפיצויים בגין הפרת חוזה, או בתביעה לאכיפת חוזה או בתביעת נזיקין.
5. הטענות המועלות על ידי המבקשים מעוררות שאלות בתחומי חוץ ובטחון. אך גם אם אניח שיש להחיל את המשפט הפרטי, נוכח ה"דואליות הנורמטיבית" בהתקשרויות חוזיות של המדינה, על פניו אין מקום לסעד של אכיפת חוזה, ולו מחמת הסייגים בסעיפים 3(1)(2)ו-(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).
כל זאת, אף מבלי להידרש לשאלות הסבוכות, אם ניתן לראות במצב הבטחוני והפוליטי שנוצר, משום הפרת חוזה או גרם הפרת חוזה של המדינה, ומבלי להידרש להלכת ההשתחררות המינהלית מחוזה - ראה, לדוגמה, ע"א 6328/97
רגב נ. משרד הבטחון, פ"ד נד(5) 506.
6. לכך יש להוסיף טענת הליך תלוי ועומד במקום אחר Lis Alibi Pendens)).
הנה כי כן, בימים אלו עדיין תלויה ועומדת עתירתם של תושבי רג'ר לבג"ץ (בג"ץ 3149/03) במסגרתה עתרו, בין היתר, להורות למדינה להבטיח מעבר של שירותים חיוניים לכל שטח הכפר, להבטיח את בטחון התושבים בכפר ולעכב ההחלטה על סגירת הכפר לתנועת כלי רכב. התשתית העובדתית בעתירה הנ"ל, כמעט זהה לתשתית העובדתית נשוא הבקשה שבפני.
למעשה, התביעה לפני היא מסווה לסעד האמיתי שמבקשים התושבים בעתירתם לבג"ץ ואיני נדרש להרחיק עדותי. המבקשים עצמם טענו בתביעה שבפני, כי הנפקות של הסעד המתבקש הוא "
ביטול כל הסייגים וההגבלות שהוטלו על המבקשים ביחס לשמוש חופשי במקרקעין". אין אפוא טעם לדון בסעד הצהרתי לא אופרטיבי, שעה שתלויה ועומדת בבג"ץ עתירה לסעדים קונקרטיים שבג"ץ הוא האכסניה המתאימה לדון בהם.
אציין כי בשעתו השהיתי מתן החלטה זו, על מנת לבחון אם חלה התפתחות בהליכי בג"ץ. מהעדכון האחרון שנמסר על ידי המשיבה עולה כי ההליכים בבג"ץ עוכבו וככל הנראה תוגש בקרוב בקשה של תושבי הכפר לחדש הדיון בעתירה.
7. אשר על כן, אני מוחק את התביעה, ובהתחשב בנסיבות ובמצב אליו נקלעו המבקשים שלא בטובתם, אין צו להוצאות.
ניתנה היום א' בחשון, תשס"ו (3 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.