בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופט אילן דפדי, ביום 26.04.11, בה"פ 175017/09, במסגרתו התקבלה התובענה שהגישה חברת ד"ר חציל בע"מ (להלן:
"המשיבה") להצהיר כי המערערת, ריקי ישראלי (בכינוס נכסים) (להלן:
"המערערת"), הינה בעלת הרכב מסוג פולקסווגן פסאט מ.ר. 4247050 (להלן:
"הרכב"), אשר רשום פורמאלית ע"ש המערער 1, מר אלי בז'נט (להלן:
"המערער").
העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא
1. המערערים טענו בפני בית משפט קמא כי הרכב הינו בבעלות אחיה של המערערת, מר ניסים לסרי (להלן:
"האח"). הרכב היה קודם לכן בבעלות המערערת, ונמכר במסגרת הליכי כינוס, כאשר לטענת המערערים, האח הוא זה שרכש את הרכב, ומשיקולי מס בחר לרשום אותו ע"ש המערער. לטענתם, הרכב שימש מעת לעת את המערערת ואת בעלה.
2.
בית משפט קמא קיבל את התובענה, וקבע, בפסק דין מפורט ומנומק, לאחר ששמע את העדים ובחן את מכלול הראיות, כי השתכנע באופן חד משמעי כי הרכב היה מאז ומתמיד בבעלותה של המערערת, וכי הפעולה של רישום הרכב על שם המערער נעשתה במטרה להונות את נושי המערערת, ובכלל זאת את המשיבה, ובניסיון להסתיר את זהות הבעלים האמיתיים של הרכב.
בית המשפט סקר את כל הסתירות שעלו בחקירת המערערים והעדים מטעמם (האח ובעלה של המערערת), וקבע, בין השאר, כי בניגוד לנטען על ידי המערערים כי הם עושים שימוש ברכב רק
"מידי פעם", הרי שמהעדויות עולה בבירור כי הם עושים בו
שימוש בלעדי וקבוע. בתוך כך, ציין בית המשפט, כי המערערת הודתה במפורש בחקירתה כי היא ובעלה נוסעים ברכב באופן קבוע, וכי האח הודה בעדותו כי הוא קנה את הרכב כדי שהמערערת ובעלה יוכלו להשתמש בו. עוד קבע בית המשפט כי גם מתמליל שיחות שנערכו בין בעלה של המערערת לבין חוקר פרטי מטעם המשיבה (שהוגש כראיה לבית משפט קמא) עולה כי המערערת הייתה ועודנה הבעלים של הרכב.
בית המשפט התרשם כי כל אשר נעשה, נעשה במטרה להונות את נושיה של המערערת 1, ובכללם את המשיבה. כך גם ציין בית המשפט כי התנהגות האח הינה חסרת תום לב, כי האח לא נתן הסבר לגיטימי לרישום הרכב על שם המערער, וכי קבלת טענתו לפיה הוא רשם את הרכב על שם המערער משיקולי מס, מובילה למסקנה שנעשה על ידו רישום כוזב במטרה להונות את רשויות המס, כאשר לא מדובר בתכנון מס לגיטימי, אלא בלשונו של בית המשפט :
"'בתחמון מס' בלתי לגיטימי".
עוד ציין בית המשפט, כי בתיק ההוצאה לפועל אותו פתחה המשיבה כנגד המערערת, ובמסגרתו הטילה עיקול על הרכב, הציג המערער מסכת עובדתית שונה לחלוטין מזו המוצגת במקרה זה, כאשר טען כי הוא הבעלים של הרכב, וכי השארת העיקול על כנו, גורמת לו נזק עצום, שכן הוא מעוניין למכור את הרכב. כל זאת, בניגוד לגרסאותיו האחרות. בית המשפט ציין כי תמוה מאוד כיצד במסגרת הבקשה שהוגשה על ידו ללשכת ההוצל"פ ואשר נתמכה בתצהיר מטעמו, טען המערער שהוא הבעלים של הרכב, ואילו במסגרת התובענה נשוא הערעור, שגם היא נתמכה בתצהיר, טען כי האח הוא בעל הרכב, טענות אשר עומדות בסתירה זו לזו.
לבסוף קבע בית המשפט, כי נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על המערערים להוכיח מי הוא הבעלים, זאת מאחר והרכב נמצא בחזקתם, וכי המערערים לא רק שלא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו כי האח הוא הבעלים, אלא שבית המשפט לאור כל הראיות שהוצגו בפניו שוכנע כי המערערת היא הבעלים של הרכב.
טענות הצדדים בערעור
3. המערערים מלינים על מסקנותיו של בית משפט קמא, וטוענים כי בית המשפט התעלם לחלוטין מראיות שמוכיחות כי הרכב נרכש מכונס הנכסים ע"י מר לסרי - אחיה של המערערת, ומכספו, וזאת באישור ראש ההוצאה לפועל.
לטענתם, הם הציגו ראיות חד משמעיות, לפיהן הרכב נרכש מכספו של האח, ודי בכך כדי לקבוע שהרכב שייך לאח, ולא למערערת, על אף שהיא עושה בו שימוש כזה או אחר. לטענתם, לאור מצבה הכלכלי הקשה של המערערת, מאפשר לה האח להשתמש ברכב, דבר שאין בו כל פסול, ואינו מקים לה כל זכות ברכב.
עוד מלינים המערערים על כך שבית המשפט סירב לקבל מסמכים שהוגשו על ידם (להלן:
"המסמכים"), ומוכיחים, לטענתם, שהרכב נרכש על ידי האח, וזאת מהנימוק שהם הוגשו באיחור, בעוד שבפועל מסמכים אלה צורפו על ידם כבר לתגובה להמרצת הפתיחה, ועוד קודם לכן במסגרת הליך ההוצל"פ. על כן, לטענתם, טעה בית המשפט אשר סבר כי הרכב הועבר מהמערערת למערער ללא תמורה, על מנת להבריח את הרכב מהנושים. לטענתם, אין בכך שהרכב נרשם על שם המערער כדי להוכיח ניסיון להברחת נכסים, שכן הרכב שייך לאח, שאינו נושה של המשיבה.
יצוין, כי המערערים הגישו בקשה לבית משפט של ערעור להוספת ראיה בערעור, במסגרתה ביקשו להגיש את המסמכים הנ"ל.
לבסוף טוענים המערערים, שהטענה כי הרכב לא נרכש על ידי האח הועלתה לראשונה רק בסיכומים ומהווה הרחבת חזית. בכל מקרה, לטענתם, הם הוכיחו כי הרכב נרכש מכספי האח, גם ללא קשר למסמכים.
4. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות, שכן הוא מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ומעבר לכל, קביעות הנסמכות על התרשמותו החד משמעית של בית המשפט מעדויות המערערים והעדים מטעמם, שאף ציין:
"מהתנהלות המשיב עולה כאמור חשד למתן עדות שקר בתצהיר. אשר על כן, המזכירות תעביר את פסק הדין למשטרת ישראל על מנת שזו תחקור בדבר".
עוד טוענת המשיבה, כי על אף שהערעור מופנה כנגד קביעתו של בית משפט לפיה הרכב שייך למערערת, הרי שהמערערים לא טוענים מי לשיטתם בעליו של הרכב.
עוד טוענת המשיבה, כי מעבר לכל הסתירות בעדויות המערערים שנסקרו על ידי בית משפט קמא, ודי בהן כדי לדחות את הערעור, הרי שדבריו של בעלה של המערערת לחוקר הפרטי מטעם המשיבה אינם מותירים מקום לספק כי הרכב הוא בבעלותה של המערערת, וכי רישומו של הרכב ע"ש המערער לא נועד אלא כדי למנוע מהנושים לממשו. בתוך כך, הודה בעלה של המערערת בפני החוקר, כי רישומי הבעלות על הרכב נובעים מכך ש
"היתה לו הסתבכות כלכלית, והוא נאלץ להעביר את האוטו למשפחה...".
לבסוף, טוענת המשיבה יש להבחין בין השאלה מי מימן את רכישת הרכב לבין השאלה מי רכש את הרכב או מי הבעלים של הרכב. לטענתם, גם אם האח הוא זה שמימן את רכישת הרכב, והעביר כספים לכונס הנכסים, אין בכך כדי לשלול את קביעתו העובדתית של בית המשפט, כי המערערת היא הבעלים בפועל של הרכב. זאת ועוד, גם אם מהמסמכים השונים ניתן ללמוד כי האח הוא ששילם לכונס הנכסים עבור הרכב, הרי שאין בכך כדי ללמד כי מקורות המימון של האח אינם קשורים למערערת.
ד י ו ן