השופטת (בדימ') ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. המשיבים 1 (להלן: משפחת וייס) התגוררו בדירה ברחוב הרב הירש 21 בבני ברק מאז יולי 1982. בסמוך לדירתם, ברחוב הרב הירש 19, מצוי בניין ששימש כבית-כנסת, מקווה וישיבה (להלן: בניין הישיבה). בניין הישיבה הוחזק על-ידי המערערת 6 בע"א 1788/01 (להלן: האגודה).
בניין הישיבה, כמו גם דירתה של משפחת וייס, הורחבו ללא היתר. הבניות הבלתי-חוקיות של שני הצדדים הובילו להליכים משפטיים שננקטו על-ידי עיריית בני-ברק להפסקת הבנייה, ובמקביל, לסכסוך אישי בין הצדדים. משכך, הזמין המשיב 2, בצלאל פנחסי (להלן: בצלאל) - מנהל ורב בישיבה, את משה וייס (להלן: וייס) ואת שכנו של וייס לדין תורה אצל הרב נסים קרליץ. אך שני הצדדים לא קיבלו עליהם את פסיקתו של הרב קרליץ, והסכסוך בנוגע לבניות ללא היתר נמשך. וייס חזר לבית-המשפט בנסיון למנוע את הבנייה הבלתי-חוקית בבניין הישיבה, ובמקביל ניסה לקבל היתר לבנייתו שלו. לבסוף, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בבני-ברק לקשור את מתן ההיתרים למשפחת וייס עם הנעשה בבניין הישיבה הסמוך.
2. במקביל להליכים אלה - ובכך עניינו של ערעור זה - החלו בני משפחת פנחסי, המערערים 5-1 בע"א 1788/01, בצלאל, אחיו, לוי - שהיה אף הוא רב בישיבה -, בניהם, אפרים, יחזקאל ומיכאל, ותלמידי הישיבה, במסכת התנכלויות למשפחת וייס. התנכלויות אלו הובילו להליך בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מושא ערעור זה, שבגדרו הוגשה גם תביעת פיצויים כנגד המערערת בע"א 1678/01 (להלן: המשטרה), וכנגד המערערים בע"א 1788/01, וע"א 1791/01. ואלה העובדות הרלוואנטיות לענייננו, כפי שקבען בית-המשפט המחוזי (השופטת דרורה פלפל), הנסמכות, במידה רבה, על האמון שניתן לתצהירו של משה וייס, שלא הובאו ראיות לסותרו.
כשבוע לפני ראש השנה של שנת 1986 הודבקו מודעות ברחבי בני-ברק, תחת הכותרת "שומו שמיים", שקראו בגנות "החצוף משה וייס" ש"הרים ידו בתורת משה וישראל והעיז פנים בחוצפא סגי להגיש תביעה לבית משפט מחוזי לפסול את [הרב קרליץ] ובית דינו מלדון ולהורות בעינינו"... מודעות אלה, שפורסמו במשך כשישה שבועות בלמעלה מ-150 עותקים, הביאו את וייס לפנות לראשונה למשטרה. אך המפקח ליבר, שפגש את וייס בתחנת המשטרה, הודיע לו שאין במעשים אלה משום עבירה, ושקו הפעולה הראוי הוא פרסום מודעות נוגדות.
ביום 30.9.86 הגיש וייס תלונה נוספת למשטרה על חבלה במכוניתו, ועל צעקות, איומים וגידופים שהושמעו כנגדו על-ידי תלמידי הישיבה. אך על-פי תצהירו של וייס, התלונה לא טופלה. גם תיק משטרה נוסף, שנפתח בעקבות עוד תלונה שהוגשה באותו יום - על שבביקור של השוטר ארביב בקר בבניין הישיבה, בנוכחות השוטר ותלמידי הישיבה, קרא בצלאל לעבר וייס כי מגיע לו להישרף יחד עם רכבו, ואיים כי יגיע הוא לכך - נסגר. על סגירת תיק זה הוגש ערר. והערר התקבל על-ידי פרקליטת המדינה, שהחליטה על הגשת כתב-אישום. אך ביום הדיון חזרה בה המדינה מכתב-האישום ללא הנמקה.
ביום 14.10.86 הגיש וייס עוד תלונה נגד בצלאל ותלמידי הישיבה על השחתת רכבו וריסוסו בכתובות גנאי ועל איומים טלפוניים, תוך שנמסרה רשימה מפורטת של ההתנכלויות. אך לא הוכח שהתלונה טופלה כנדרש בדין (להלן: טיפול). המפקח אלהרר הבטיח לוייס כי "יעשה סוף למעשים" בכך ש"יעצור את הראש וישחררו בערבות". אמר ולא עשה, ואילו ההטרדות והאיומים נמשכו. בתגובה לפנייה נוספת לאחר כשבוע נאמר לוייס, כי המשטרה מטפלת בעניין, אך "פנחסי חבר-הכנסת התקשר למשטרה וביקש לא לעשות עניין מתלונותיו של וייס".
במחצית השנייה של אוקטובר 1986 הוגשו שלוש תלונות נוספות בגין הטרדות ואיומים טלפוניים, צביעת כבישים ומדרכות הסמוכים לבית משפחת וייס במשפטי גנאי, וכן על גידופים, הסתות, ומשלוח מכתבי איום, אך לא הוכח כי נפתחו תיקים בעקבות תלונות אלה, או שטופלו בדרך אחרת.
משלא פסקו ההטרדות והאיומים, פנה וייס שוב למפקח אלהרר שהשיב לו כי הייתה פנייה של חבר-הכנסת רפאל פנחסי, וכי כל שביכולתו לעשות, כשכיר, הוא להזמין את וייס, יחד עם בצלאל, ל"פגישת צינון". בפגישה הכחיש בצלאל את התלונות, אך התחייב למנוע מעשי התנכלות. ואכן, במהלך החודשים הבאים שרר שקט יחסי.
אלא שבחודש יוני 1987 התחדשו ההתנכלויות. במהלך חודש זה הוגשו מספר תלונות על-ידי משפחת וייס על משלוח מכתבי איום והדבקות מודעות נאצה על לוחות מודעות ועל קירות בתים, בתי-כנסת ובניינים ציבוריים. אך תלונות אלה לא טופלו.
בתאריך 2.7.87 הוגשה תלונה על שביום 19.6.87 איים בצלאל על חיי וייס וגידפו בנוכחותו ובנוכחות מהנדס שהגיע למקום. בצלאל אמר, כי יכפיש את שמם ברחבי העיר בני-ברק, עד כי לא יוכלו לחתן את ילדיהם. כן התייחסה התלונה לכך שביום 28.6.87 הותקפו משה וייס ורעייתו, בתיה וייס, באבנים על-ידי תלמידי הישיבה. התלונה לוותה בתצלום שתיעד את זריקת האבנים. אך התיק שנפתח בעקבות הגשת התלונה, בשני האירועים, נסגר בשל חוסר ראיות. גם במקרה זה קיבלה פרקליטת המדינה, כעבור כשלוש שנים, ערר שהוגש על סגירת התיק, והורתה להגיש כתב-אישום נגד אחד התלמידים, שהיה ילד בעת המעשה. הדיון בכתב-האישום התקיים רק ביום 2.12.91 כאשר הנער הפך לבוגר בן 18 וחצי שנים, בעל חתימת זקן, וקשה היה לזהותו.
תלונה נוספת הוגשה ביום 5.7.87 בעניין כתבים שהוכנסו לתיבת הדואר של וייס והשחתת חלון הראווה של חנותו והמדרכה שלפניה בחותמות ובמדבקות שקראו בגנותו. אך גם כאן התלונה לא טופלה.
בתאריך 9.7.87 פנה וייס למפקד משטרת רמת-גן במכתב, שבו פירט את מסכת התלאות שעברה עליו. ביום 20.7.87 השיב לוייס קצין אגף החקירות במרחב דן, הביע דעתו שיש צורך בהמשך טיפול, והודיע שהועברו הנחיות "ברוח זו" לראש מחלק עבירות קלות. אך ההתנכלויות הוסיפו ונמשכו. בחודשים יוני-יולי 1987 הוגשו עוד כ-10 תלונות על איומים, סחיטה, נסיון לשיבוש הליכי משפט, הוצאת שם רע, והטרדות טלפוניות. ביום 10.8.87 הוגשה תלונה על הפרת צו בית-משפט, תוך הטרדה והפרעה לוייס ומשפחתו; ובתאריך 14.8.87 הוגשה תלונה על הדבקת מודעות ברחובות בני-ברק. אך גם תלונות אלה לא טופלו.
ביום 20.9.87 הוגשה תלונה בגין השחתת רכבו של וייס על-ידי צביעת וחריטת כתובות ובגין ניסיון הצתה שארע ביום 18.9.87. המשטרה דרשה כי הרכב יובא לתחנת המשטרה, למרות בקשת וייס שהשוטרים יגיעו לביתו כדי לחסוך לו את הבושה שבנסיעה במכונית המושחתת ברחובות העיר. וייס הופנה למחלקת הפשעים כדי למסור בה את תלונתו. אבי בר (להלן: בר), סגן קצין אגף החקירות, שפגש את וייס, הבטיח לטפל בעניין. אך לאחר כחודש ימים הודיע בר שהגיע למבוי סתום מחמת היעדר הוכחות. אף כאן לא הוכח שאכן היה כל טיפול בתלונה שהוגשה.
היו עוד תלונות רבות נוספות. ואכן, לאור מצבור התלונות שהוגשו בחודשים יוני-ספטמבר 1987 בעניין איומים טלפוניים התקינה המשטרה רשמקול להקלטת ההטרדות הטלפוניות. נקלטו שיחות רבות, ובתוכן הטרדות ואיומים. אך לאחר שלקחה המשטרה את ההקלטה, נעלמה הקלטת ולא נותר כל תיעוד באשר לדרך הטיפול בה.
ביום 1.11.87 הוגשה עוד תלונה נוספת על החדרת סוכר למיכל הדלק של מכוניתו של וייס, אך התלונה לא טופלה. לאחר אירוע זה נאלץ וייס להסתיר את רכבו מחשש לפגיעות נוספות בו.
ביום 30.11.87 הוגשה תלונה על ניסיון להצתת חנותו של וייס בבני-ברק. השוטר יהלום (להלן: יהלום) הגיע לחנות, והזמין את וייס לתחנת המשטרה, שם הסתבר לוייס כי המשטרה היא שהפסיקה את נסיון ההצתה בעקבות תלונת שכנו של וייס, אך המציתים נמלטו מהמקום. יהלום הודיע לוייס, כי בכוונתו לבצע מעצרים בישיבה, אך לאחר כשבועיים מסר לוייס שקצין אגף החקירות שפריר (להלן: שפריר) לקח ממנו את התיק. פניית וייס לשפריר נענתה, בטענה שאין ראיות או הוכחות המצביעות על זהות מבצעי הפעולה, וכי מעצרים לצורכי חקירה אינם אפשריים מאחר שדבר זה היה מוביל ל"רעש גדול" בבני-ברק. גם במקרה זה, לא הוכח שאכן היה כל טיפול בתיק.
ביום 1.12.87 הגישה בתיה וייס תלונה על זריקת אבנים מבניין הישיבה לדירתה. שרית וייס, בתו של וייס (להלן: הבת וייס), מסרה עדות במשטרה, ובה טענה שביכולתה לזהות את הנערים שזרקו את האבנים; אך התיק נסגר מחוסר ראיות.