ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב
|
2441-05
18/06/2007
|
בפני השופט:
1. הילה גרסטל סגנית-נשיא - אב"ד
2. עוזי פוגלמן
3. אילן ש' שילה
|
| - נגד - |
התובע:
המרכז לספורט ע"ש א.צ. וינגייט
|
הנתבע:
1. רבאל גל
2. מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט
|
| פסק-דין |
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט כספי) בת"א 37512/00 מיום 2.5.05, שקיבל את התביעה שהגיש המשיב 1 (להלן:- "
המשיב") נגד המערער והמשיבה 2 )להלן: - "
המשיבה") וחייב אותם לשלם למשיב סך של 110,000 ש"ח, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (להלן:- "
פסק-הדין").
1.
רקע
(א) המשיב, יליד 1.6.70, עבד במועדים הרלוונטים לתביעה כמאבטח בשירות הנהלת בתי המשפט.
ביום 27.8.98 התקיים אצל המערער יום ספורט למאבטחי הנהלת בתי המשפט, שבו נטל חלק גם המשיב. במהלך משחק כדורסל באותו יום, נפגע המשיב ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: - "
התאונה" או "
האירוע").
(ב) המשיב הגיש נגד המשיבה ונגד המערער תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.
(ג) על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב נשלח ליום הספורט על ידי המשיבה לאחר שעבד משמרת לילה והממונה מטעם המשיבה קבע שהוא ישתתף במשחק הכדורסל במהלכו אירעה התאונה.
עוד טען המשיב בכתב התביעה, שהאולם שבו התקיים משחק הכדורסל לא היה ממוזג; הרצפה באולם הייתה רצפת פרקט, אלא שבין לוחות העץ היו מרווחים וחריצים, ומאחר ששיחקו באולם כשעתיים עובר למשחק הכדורסל בו השתתף - היה הפרקט רטוב וחלק.
לגרסתו, כתוצאה מכל האמור, הוא החליק על הפרקט הרטוב, רגלו נתקלה בחריצים שבין הקורות, הוא נפל ונפגע.
(ד) באשר לשעור הנזק - לנוכח הפער שהיה בין חוות דעת המומחה מטעם המשיב לבין חוות דעת המומחה מטעם המערער והמשיבה, מינה בית משפט קמא מומחה רפואי מטעמו את ד"ר אמנון ישראלי (להלן:- "
המומחה"). המומחה קבע שלמשיב נותרה נכות רפואית צמיתה בשעור של 15%. קביעותיו של המומחה היו מקובלות על הצדדים.
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית משפט קמא מצא שהמשיב לא הביא כל ראיה נוספת, מעבר לעדותו שלו, לטענתו שהפגיעה נבעה מכך שמשטח אולם הכדורסל העשוי עץ היה פגום באופן שהיו בו "מרווחים, חריצים ושקיעות", ובהיותו בעל דין, זקוקה הייתה עדותו לסיוע.
מאידך גיסא, המערער והמשיבה לא הביאו כל ראיה מטעמם לעניין זה והדברים משמעותיים ביותר מאחר שהאפשרות שהייתה להם להביא ראיות סותרות הייתה פשוטה וברורה ביותר.
לכן קבע בית משפט קמא, שההימנעות בעניין זה הדדית, לכל הפחות, כאשר לגבי המשיב יש לה משמעות מספקת בכך שהוא נדרש לסיוע, וסיוע כזה ניתן למצוא בעצם העדרן של ראיות מתאימות ובנות ההשגה מטעם המערער והמשיבה.
(ב) בית המשפט לא ייחס חשיבות לטענת המערער שהוא לא היה ער לארוע כלל עד קבלת כתב התביעה, מהטעם שלא הובאה כל ראיה שהמערער נתקל בקושי כלשהו לברר את מצבו של אולם הכדורסל בעת הארוע עקב חלוף הזמן.
(ג) השופט קבע שהמערער חב ברשלנות כלפי המשיב, וציין שאין צורך לדון בפסיקה שהביאו המערער והמשיבה באשר לטבעיות של פגיעה בארועי ספורט ובאשר לסיכוני היום יום, מאחר שזו עוסקת במקרים שבהם אין סיכון מוגבר, כמו במקרה זה, שבו היה משטח הכדורסל משטח שחבוי בו סיכון בלתי רגיל למשתמשים.
(ד) עוד נקבע שהעובדה שהארוע התרחש במכון וינגייט ולא במתקן השייך למשיבה, לא משחררת את המשיבה מחבותה כמעבידה, לדאוג לעובדיה למקום עבודה בטוח. המדינה, כבעלת חובת זהירות מוגברת, לא משתחררת ממנה בהעברתה לידי המערער, מבלי קשר לאחריותו של המערער עצמו.
(ה) אחריות המערער והמשיבה היא אחריות משותפת בחלקים שווים וסולידריים וללא אשם תורם של המשיב מפני שמדובר ביחסי עובד-מעביד.
(ו) באשר לשעור הנזק קבע בית משפט קמא:
הפסד השתכרות בעבר - לא נגרם.