השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.3.2011 (כב' השופט שמואל ברלינר) בת"א 141/06 (לשם הנוחות, נכנה להלן את המערערת 1 בע"א 3454/11 המערערת ואת המערערות 2 ו-4 בע"א 3099/11 המבטחות).
1. המערערת, ילידת 1.5.1947 נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים ביום 10.11.2005. אין חולק כי המערערת נפגעה קשה, ובעקבות התאונה אושפזה למשך 56 ימים, וכיום היא מתהלכת עם קביים ונעזרת בכסא גלגלים. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת על 55.12%, בעיקר בשל פגיעות בתחום האורטופדי, והפעיל ברבע את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כך שהנכות לצורך תשלום הגמלאות הועמדה על 68%. כידוע, קביעת הנכות הרפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי (להבדיל מהפעלת תקנה 15) מחייבת מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ומשכך, אין חולק כי הנכות הרפואית הצמיתה של המערערת עומדת על 55.12%.
2. בית משפט קמא מינה את ד"ר לנגר כמומחה בתחום השיקומי. בחוות דעתו עמד ד"ר לנגר על מצבה של המערערת ועל כך שאיבדה לחלוטין את כושר העבודה וההשתכרות. אשר לצרכי המערערת, נקבע בחוות הדעת כי היא נזקקת לשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע; לציוד ולאביזרים כמו כסא גלגלים, קביים קנדיות, הליכון, גרביים אלסטיות, ונעליים אורטופדיות מיוחדות; לעזרת צד שלישי בהיקף של שעתיים עזרה ביום בפעולות הרחצה וההלבשה, ועזרה מלאה במשק הבית בהיקף מוערך של 4 שעות 3 פעמים בשבוע.
המערערת עבדה כשכירה והשתכרה כ-4,000 ש"ח בחודש. המערערת טענה כי עבדה גם בבית העסק של בתה, המערערת 2, בעסק בתחום היצירה והאומנות. בית המשפט היה נכון להניח כי המערערת סייעה לבתה בהפעלת העסק ובקידומו, אך לא קיבל טענתה כי בתה שילמה לה, או התחייבה לשלם לה, עבור עזרתה. עם זאת, ציין בית המשפט כי בהעריכו את ראש הנזק של הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות, ייתן משקל לנתון זה בהערכה גלובאלית.
על רקע נתונים אלה, העריך בית המשפט את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, מיום התאונה ועד למתן פסק הדין (64 חודשים) ומיום פסק הדין עד הגיעה לגיל 67 (38 חודשים) בסכום גלובאלי של 550,000 ש"ח. בגין עזרת הזולת לעבר נפסק למערערת סכום גלובאלי של 300,000 ש"ח. עזרת צד ג' לעתיד הוערכה בסך 4,200 ש"ח לחודש ובהתאם לכך, בחישוב עד סוף תוחלת חיים, נפסק למערערת הסך של 705,000 ש"ח. כן נפסק למערערת פיצוי בגין התאמת דיור (40,000 ש"ח); הוצאות נסיעה מוגברות (50,000 ש"ח); הוצאות רפואיות (15,000 ש"ח); הפסד פנסיה (35,000 ש"ח) ונזק בלתי ממוני (99,000 ש"ח). סה"כ נפסק לזכות המערערת סך של 1,794,000 ש"ח בניכוי תגמולי מל"ל בסך של 855,729 ש"ח, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהיתרה.
על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו שני הערעורים שבפנינו.
3. בתה של המערערת הלינה על כך שלא נפסק לזכותה פיצוי בגין קריסת עסקה, בשל כך שנאלצה להתלוות לאמה-המערערת בתקופת האשפוז ובחודשים הראשונים לאחר שחרורה מבית החולים. עוד נטען, כי היה על בית המשפט להגדיל את הסכומים שנפסקו בראש הנזק של ניידות, התאמת דיור והפסדי השתכרות. כן הלינה המערערת על כך שבית המשפט לא הוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק.
4. המבטחות טענו בערעורן, כי היה על בית משפט קמא להורות על הקפאת חלק מסכום הפיצוי, באשר היקפם הסופי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) להם זכאית המערערת טרם ידוע. זאת, מאחר שהמערערת עדיין מנהלת הליכים בבית הדין לעבודה בתביעתה להגדלת בסיס שכרה לצורך חישוב התגמולים. עוד נטען, כי נכותה הרפואית של המערערת נופלת מנכותה התפקודית וכי אין מניעה שתמשיך לעסוק ביצירת דברי אומנות בישיבה. בהקשר זה, הלינו המבטחות על כך שבית משפט קמא נמנע בפסק דינו מלציין את שיעור הנכות התפקודית של המערערת כך שלא ניתן לעמוד על נכונות שיקוליו וחישוביו, וכי על פי בסיס שכרה של המערערת, הסכום הגלובאלי שנפסק לזכותה עולה על המגיע לה. עוד הלינו המבטחות על הסכום שנפסק לזכות המערערת בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד. לשיטתן, יש להעריך את היקף העזרה האישית לפי שעה עזרה ביום בצירוף 12 שעות עזרה במשק בית - סה"כ 19 שעות שבועיות, ולהעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לפי 2,400 ש"ח לחודש.
5. איני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לשופט הערכאה הדיונית מתחם רחב של שיקול דעת בהערכת הנתונים העיקריים הצריכים לשומת הנזק. כמי ששומע את הראיות ומתרשם ישירות מהעדים ומהנפגע, יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת פרמטרים שונים כגון הנכות התפקודית והיקף עזרת צד שלישי. מכאן נובעת המדיניות השיפוטית באשר להיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בתיקי נזיקין. בהיעדר טעות בולטת בהערכת הנזק, ערכאת הערעור לא נדרשת לבחון לפני ולפנים את כלל ראשי הנזק, אלא את אותם ראשי נזק החורגים באופן בולט מהמקובל על רקע כלל הפיצוי שנפסק (ראו, לדוגמה, ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן (לא פורסם, 20.7.2011); ופסק דיני בע"א 148/10, 741/10 יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם, 12.10.2010)). על רקע זה, אקדים ואומר כי למעט שני נושאים המצריכים התערבות, איני רואה מקום להתערב בסכומים שנפסקו לזכות המערערת, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה.
6. שלא כטענת המבטחות, בית משפט קמא קבע את נכותה התפקודית של המערערת, וליתר דיוק את אובדן כושר השתכרותה, באומרו כי הוא מקבל את מסקנתו של הרופא השיקומי לפיה כושר העבודה וההשתכרות של ההמערערת נפגע באופן מלא. מאחר שתקופת ההפסד לעבר ולעתיד ידועה, ניתן לשחזר במעין "הנדסה חוזרת" (Reverse Engineering) את בסיס השכר שעמד בפני בית משפט קמא. המסקנה היא, כי בסכום הגלובאלי של 550,000 ש"ח שנפסקו בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, נלקח בחשבון סכום של כ-1,200 ש"ח לחודש בגין הפסד השתכרותה של המערערת בעסק של בתה. בכך אין להתערב, נוכח קביעתו של בית משפט קמא כי במסגרת הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, יתן משקל-מה לעבודתה של המערערת בעסק של בתה.
7. הסכומים שנפסקו לזכות המערערת בגין עזרת צד שלישי, תואמים במדויק את היקף העזרה על פי חוות דעת המומחה השיקומי, בהיקף של 26 שעות שבועיות בשבוע (12 שעות עבור משק בית ו-14 שעות עבור עזרה אישית). לכן, אין מקום להתערב גם בראש נזק זה.
בקביעת סכום עזרת צד שלישי כלפי עבר, נראה כי בית המשפט לקח בחשבון עזרה מוגברת מצד בתה של המערערת ופסק סכום של 300,000 ש"ח, למרות שלא הוצגו אסמכתאות לכך שהמערערת נזקקה לעזרה בשכר. לכן, אין מקום לקבל את טענת בתה של המערערת כי היה על בית המשפט לפסוק לה פיצוי נוסף בגין השעות בהן נעדרה מהעסק שבבעלותה או בגין "קריסת" העסק, באשר יהא בכך כפל פיצוי.
8. המערערת מנהלת עדיין הליכים כנגד המל"ל בתביעה להגדלת בסיס שכרה לצורך קצבת הנכות מעבודה. כל עוד יש אפשרות שתביעתה של המערערת בבית הדין לעבודה תתקבל, המבטחות חשופות לסיכון כי המל"ל יחזור ויתבע מהן סכומים גבוהים מאלה שנוכו בפסק הדין. לכן, אני סבור כי יש ממש בטענת המבטחות בנקודה זו, ומורה על הקפאת סכום של 250,000 ש"ח מהפיצוי שנפסק לזכות המערערת, עד לסיום סופי של הליכי התביעה שהיא מנהלת כנגד המל"ל.
9. המערערת הלינה על כך שבית המשפט לא הוסיף מס ערך מוסף לשכר הטרחה שנפסק לזכותה. הדבר לא נעשה בהיסח הדעת, אלא בכוונת מכוון נוכח תיקון תשע"א לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תיקון שנכנס לתוקפו ביום 18.10.2010. וזה נוסח התקנה לאחר התיקון (הדגשה שלי - י.ע.):
"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".
נוסח התקנה לפני התיקון היה כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.):
"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) יווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של הסכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק".
מאחורי התיקון של תקנה 512(ג) עומדים שלושה רציונלים, כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון (לדברי ההסבר ראו -