השופט י' עמית:
1. בשנת 1954 רכשו הוריה של המשיבה נכס מקרקעין ברחוב _______ בעיר______, בשטח של 502 מטר (להלן: הנכס). בשנת 1998 נפטרה אמה של המשיבה (להלן: המנוחה), ועל פי צוואתה ירשו שלושת ילדיה את הנכס בחלקים שווים. אחד מאחיה של המשיבה בחר להסתלק מחלקו בעזבון לטובת המשיבה והאח השני, ובפועל נרשם הנכס על שם המשיבה בלבד.
ביום 27.12.2005 מכרה המשיבה 150/502 חלקים מזכויותיה לאח שהסתלק מחלקו בעזבון (להלן: העיסקה הראשונה). בדיווח לרשויות המס ביקשה המשיבה לקבל פטור לפי סעיף 49ב(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המיסוי או החוק), ובטופס המש"ח צוין במפורש כי בנכס שתי דירות וכי נמכרת דירה אחת.
ביום 27.7.2007 מכרו המשיבה ואחיה - רוכש הזכויות בעסקה הראשונה - את מלוא זכויותיהם בנכס לצד ג' (להלן: העיסקה השניה), ובדיווח על העיסקה הצהירה המשיבה בשומה עצמית על חיוב במס שבח.
2. בעקבות יעוץ משפטי שקיבלה, פנתה המשיבה למנהל מס שבח רחובות (להלן: המערער) בבקשה להמיר את הפטור של העיסקה הראשונה לפטור לפי סעיף 49ב(5) לחוק המיסוי. נספר לקורא, כי לסוג הפטור יש נפקות, באשר אם המשיבה הייתה זכאית בעסקה הראשונה לקבל פטור לפי סעיף 49ב(5) לחוק, היא יכולה הייתה ליהנות מפטור נוסף בעסקה השניה, והפעם מכוח סעיף 49ב(1) לחוק.
המערער נעתר עקרונית לבקשה בכפוף לעמידה בתנאי הפטור, אך בהמשך, הודיע על דחיית הבקשה להמרת הפטור, מן הטעם שלא ניתן לבדוק האם בעת פטירת אמה של המשיבה בשנת 1998 הנכס היווה "דירת מגורים אחת בלבד" כנדרש בסעיף 49ב(5).
המשיבה הגישה ערר על החלטת המערער, וטענה כי הייתה זכאית לפטור לפי סעיף 49ב(5) לחוק בגין העיסקה הראשונה.
3. עררה של המשיבה נתקבל בועדת הערר ברוב דעות.
על פי דעת המיעוט של חבר ועדת הערר, עו"ד ושמאי מקרקעין דן מרגליות, המשיבה לא הצליחה במישור העובדתי להרים את הנטל להוכיח כי בשנת 1998 היתה דירה אחת, והא-ראיה שבעיסקה הראשונה בשנת 2005 מכרה דירת מגורים אחת לאחיה, מה שמעיד על פיצול פיזי של הנכס. מחומר הראיות עולה, כי עוד לפני פטירתה של המנוחה נעשו פיצולים במגורים בנכס, הן כדי לאפשר הפרדה בין בני המשפחה והן על מנת להפיק מקור הכנסה על ידי השכרת חלק מהנכס, שהכיל שני אגפים. לכך יש להוסיף, כי המשיבה נמנעה מלהציג חוות דעת שמאי משנת 1999, עת קיבלה משכנתא מהבנק, למרות שיש להניח שחוות הדעת היתה שופכת אור על מצב הנכס בשנת 1998.
על פי דעת הרוב בוועדה, מפי השופטת (בדימ') ר' שטרנברג-אליעז, הפיצול או ניצול הנכס למטרות שונות אינו המבחן הקובע, אלא המצב הקנייני-רישומי של הנכס נושא הפטור. לגישת הרוב, אל לרשויות המס "לנבור בחייהם של הנישומים" על מנת לברר אם מדובר בדירת מגורים אחת, והראיה המכרעת בעניין זה היא הרישום על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). הרישום הוא קונקלוסיבי, ושכירות או שכירות משנה אינן פוגעות בזכות הבעלות הקניינית בנכס. יתירה מכך, גם אם חלק מהדירה שימש במשך זמן מסויים מחסן ולאחר מכן הפך לדירת מגורים, יש להפעיל את מבחן הזכות הקניינית, תוך הבחנה בין העברת זכויות קנייניות בנכס למתן רשות שימוש מוגבלת לתקופה קצובה.
לסופו של דבר, נקבע על פי דעת הרוב, כי הנכס שמכרה המשיבה בעיסקה הראשונה הוא "דירת מגורים אחת בלבד", כנדרש לצורך הפטור בסעיף 49ב(5) לחוק המיסוי.
4. על כך נסב הערעור שבפנינו, בו הלין המערער על מבחן "הזכות הקניינית" בו נקטה הוועדה. עוד נטען, כי די בכך שהמשיבה לא מכרה את כל הזכויות בנכס בעסקה הראשונה כדי שהמשיבה לא תזכה בפטור על פי סעיף 49ב(5) הנ"ל.
מנגד, תמכה המשיבה את יתדותיה בפסק דינה של ועדת הערר.
5. אומר בקצרה, כי דין הערעור להתקבל, ולו מן הטעם השני שהעלה המערער. פרק חמישי 1 לחוק המיסוי עניינו ב"פטור לדירת מגורים מזכה". סעיף 49א(א) לחוק המיסוי קובע כלהלן:
49א. (א) מוכר, המוכר את כל הזכויות במקרקעין שיש לו בדירת מגורים מזכה, שלגביה נתקיימו התנאים האמורים בפרק זה, יהיה זכאי, על פי בקשתו שתוגש במועד הגשת ההצהרה לפי סעיף 73, לפטור ממס במכירתה (הדגשה הוספה - י"ע).
וסעיף 49ב(5) לחוק המיסוי, קובע כלהלן:
(5)
המכירה היא של דירת מגורים מזכה שקיבל המוכר בירושה, ובלבד שהתקיימו כל אלה: