השופט ח' מלצר:
1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' שיף (אב"ד), י' עמית, ח' הורוביץ) הרשיע ברוב דעות את הפסיכולוג פריד שחאדה, המערער ב-ע"פ 10228/07 (להלן: המערער) בביצוע מעשים מגונים בקטין שבו טיפל (עבירות לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק). בדעת הרוב החזיקו כב' השופטים שיף והורוביץ, ודעת המיעוט נכתבה ע"י כב' השופט עמית, אשר סבר כי יש לזכות את המערער מן המעשים המיוחסים לו, מחמת הספק. בית המשפט הנכבד הטיל על המערער עונש מאסר בפועל של שנת מאסר אחת וכן מאסר על תנאי. המערער משיג על הכרעת הדין ולחילופין על חומרת העונש. המדינה (המערערת ב-ע"פ 10100/07) משיגה על קולת העונש שהושת על המערער.
יצוין כי ביצוע עונשו של המערער עוכב עד להכרעה בערעורים.
רקע הדברים הכרוך בתיק - יובא להלן.
כתב האישום, ההליך בבית המשפט המחוזי, השתלשלות העניינים שהובילה לאישום
וגרסת המערער
2. בהתאם למפורט בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, המערער עבד כמנהל השירות הפסיכולוגי במועצה מקומית מסוימת, ושימש כפסיכולוג בבית הספר שבו למד המתלונן, יליד שנת 1995.
3. העבירה הראשונה שיוחסה למערער היא זו: בסוף שנת 2003 זימן המערער את המתלונן למשרד השירות הפסיכולוגי לצורך עריכת אבחון. על פי הנטען, המתלונן הגיע למשרד עם אמו. משעזבה האם את המקום, נעל המערער את דלת המשרד, הושיב את המתלונן על ברכיו, הצמיד את איבר מינו לישבנו של המתלונן, תחב את ידו לתחתוני המתלונן, אחז באיבר מינו של המתלונן, ושם את ידו על ישבנו של המתלונן. כן השכיב המערער את המתלונן כשבטנו על הרצפה ונשכב מעליו, כשאיבר מינו צמוד לישבנו של המתלונן.
העבירה השניה המיוחסת למערער היא זו: במהלך שנת 2004, קרא המערער למתלונן ולאחותו (ילידת 1996) ולקחם לספריית בית הספר. לאחר זמן שילח המערער את האחות לכיתתה, נעל את דלת הספריה, וביצע שוב במתלונן מעשים דומים לאלו שיוחסו לו בעבירה הראשונה.
כן יוחסו למערער מספר עבירות נוספות, כולן במהלך שנת 2004, שהמשותף לכולן הוא שהמערער נטל את המתלונן מן הכיתה למקומות שונים בבית הספר, נעל את הדלת באותו מקום, וביצע במתלונן אותם מעשים שיוחסו למערער בעבירה הראשונה.
עבירה אחרונה המיוחסת למערער היא זו: במהלך שנת 2004 הוא קרא למתלונן מכיתתו, הביאו לחדר הרופא בבית הספר, נעל את הדלת והושיב את המתלונן על ברכיו. הפעם שחרר המערער את חגורתו של המתלונן וניסה להוריד את מכנסיו, אך המתלונן קם במהירות, ואז פתח המערער לעצמו כפתור במכנסיו ואת רוכסן מכנסיו, הושיב שוב את המתלונן על ברכיו וביצע בו את סדרת המעשים המיוחסים לו ביתר העבירות. לאחר מכן הציע המערער למתלונן לקלחו במשרדו (המצוי מחוץ לשטח בית הספר), אך המתלונן סירב והמערער הורה לו לחזור לכיתתו.
במהלך המקרים המתוארים לעיל, כך נטען בכתב האישום, אמר המערער למתלונן כי הוא אוהב אותו ומתגעגע אליו.
4. בבסיס כתב האישום עמדה תלונתו של המתלונן, שהיה כבן 8 שנים וחצי עד 9 שנים וחצי בזמן המעשים, שיוחסו למערער. מעדויות התביעה עלה כי המתלונן הוא בן למשפחה מרובת ילדים מחתך סוציו-אקונומי נמוך, שגדל בתנאים קשים. לדברי אמו של המתלונן, בעלה שהה בכלא קודם ללידת המתלונן, ולאחר שהשתחרר הוא עבד בעבודות מזדמנות. המתלונן נאלץ לחזור על לימודיו בכיתה א'. בכיתה ג', שגם בה התקשה בלימודיו, נשלח המתלונן למערער-הפסיכולוג לצורך אבחון, יחד עם אחותו, הקטנה ממנו בשנה, ומאז, כך נטען, החלה סדרת המפגשים בהם עשה המערער מעשים מגונים במתלונן, כמתואר בכתב האישום.
תלונתו המפורטת הראשונה של המתלונן נמסרה לאביו בסוף חודש נובמבר 2004. המתלונן אמר לאביו שאינו רוצה ללכת לבית הספר בגלל המערער. האב החל לחקור את המתלונן מה בדיוק נעשה בו, וזימן את אימו של המתלונן שתשמע אף היא. לאחר מכן מסר המתלונן את גרסתו לשניים מאחיו שהם נערים בוגרים ולפקיד הסעד ולמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית. בחלוף כחודש ממועד תלונתו הראשונה - נחקר המתלונן אף בידי חוקר ילדים (חקירה שצולמה ותומללה).
5. חוקר הילדים העיד ראשון בבית המשפט, ומסר את הערכתו לפיה המתלונן מספר דברים כהווייתם. אחריו העידו הוריו של המתלונן, ומספר מורים מבית ספרו של המתלונן. כמעט אחרון העיד המתלונן עצמו (מספר ימים לאחר יום הולדתו ה-12), והוא חזר על הסיפור אותו גולל בפני חוקר הילדים.
6. בין יתר הראיות הוצגו: צילום חקירתו של המתלונן בפני חוקר הילדים, תמלילה של אותה חקירה, ותיקם האישי של המתלונן ושל אחותו, אשר היו במשרדיו של המערער, ואשר הכילו מבחנים שונים אותם ערך המערער לשניים.
7. בנוסף הוגשה כראיה הודעתו של המערער במשטרה (ת/4), ששימשה כראיה מרכזית בהרשעה, לשיטת הרוב. החקירה בוצעה לאחר שהוסבר למערער כי הוא חשוד בביצוע מעשים מגונים במתלונן, אך בלא שנמסר למערער (כפי שיש לעשות לגישתו) כי הוא רשאי להיוועץ בעורך דין. בראשית חקירתו אמר המערער כך:
"כל העניין הזה מפתיע אותי. אין לי מניעים מיניים ולא היו לי מניעים מיניים. הייתה תגובה פיזית עם הילד ונתתי לו לשבת על הברך שלי כמו לבן שלי אחרי ששאלתי אותו אם הוא רוצה. כנראה התערבבה אצלי המקצועיות עם הרצון שלי לתת לו אהבה מאחר והאם סיפרה שהיה חסר לו אבא בבית הרבה שנים" (ת/4, ש' 4-1).
לקראת סוף חקירתו הקצרה הוסיף המערער כדלקמן: