פסק-דין בתיק ע"פ 3829/12

השופט ח' מלצר:

• 1.             לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופטת ט' חיימוביץ) מתאריך 17.4.2012, בגדרו הושת על המשיב עונש של 400 שעות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, וכן הועמד המשיב בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים.

           להלן יובאו בקצרה הנתונים הצריכים לענין.

• 2.             כתב אישום נגד המשיב הוגש בתאריך 22.7.2010. המשיב הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, והורשע בתאריך 17.2.2011, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 17.7.2010, נהג המשיב בכביש ראשי בעיר אשקלון לאחר חצות הליל, כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים. כשהתבקש לעצור על-ידי שוטר, הוא האיץ את מהירות נסיעתו ואף המשיך ונסע במהירות לעבר שני הולכי רגל שחצו את הכביש. הולכי הרגל נאלצו לקפוץ לצד הדרך, ובשל כך נמנעה פגיעה בהם. המשיב עצר רק לאחר מכן, משנתקל בפקק תנועה.

• 3.             לאחר שהרשיע את המשיב על פי הודאתו - בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על הכנת תסקיר מעצר בענינו. שירות המבחן הגיש תסקיר חיובי בענינו של המשיב, נוכח התרשמותו כי המשיב הינו אדם נורמטיבי, שלוקח אחריות על מעשיו. בנוסף, לפי ההערכה כי הרשעה תפגע בהתקדמותו המקצועית כספורטאי בנבחרת ישראל (בקפיצה על טרמפולינה) - שירות המבחן המליץ לבטל את ההרשעה, להעמיד את המשיב בפיקוח ולהשית עליו שירות לתועלת הציבור. מאוחר יותר, שירות המבחן חזר על עמדה זו גם בתסקיר משלים שהגיש בהתאם להוראת בית המשפט המחוזי הנכבד.

• 4.             בשים לב לתסקירים הנ"ל, ולחוות דעת חיובית של הממונה על עבודות השירות - בית המשפט המחוזי הנכבד ביטל בתאריך 17.4.2012 את הרשעתו של המשיב, זאת בין היתר בשים לב לפגיעה המשמעותית הצפויה בשיקומו, אם הרשעתו תישאר על כנה.
•  
•            קביעה זו, לצד העונש המתון שהושת על המשיב הם שעומדים במרכזו של ערעור זה. זה המקום לציין כי המערערת פנתה לבית משפט זה, ובהסכמת הצדדים ניתן בתאריך 29.5.2012 צו לעיכוב ביצוע לעונש - עד להכרעה בערעור.

• 5.             המערערת טוענת כי בנסיבות הענין - אין מקום להצדיק סטייה מן הכלל לפיו ברגיל משנמצא כי אדם ביצע עבירה, בית משפט ירשיעו. וודאי שכלל זה אמור לחול, לשיטת המערערת, במקום בו דרושה הרתעת הציבור כמו במקרה שלפנינו שבו מדובר בנהיגה בשכרות ובהמלטות מפני שוטרים. בנוסף, לטענת המערערת העונש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת והוא איננו נותן משקל ראוי לסכנה הממשית שהיתה טמונה בהתנהגות המשיב. המערערת טוענת עוד כי במכלול ראוי להתחשב גם בשיקולי הענישה האחרים - מלבד זה השיקול השיקומי, שהרי: המשיב בחר לנהוג כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים; נמלט מהמשטרה ורק בזכות תושייתם של הולכי הרגל והעובדה שהספיקו לקפוץ בזמן לצידי הכביש - נמנעה דריסתם. זאת ועוד, המערערת גורסת כי לא הוכח שהרשעה תפגע בוודאות פגיעה חמורה בשיקומו של המשיב. לגישתה התנהגותו והרשעתו אכן אמורות להיות מוצגות בפני הוועד האולימפי, ואולם גם הרשעה - אין בה כדי לשלול בהכרח את זכויותיו כספורטאי ולמנוע ממנו מלייצג את ישראל בתחרויות ספורט בינלאומיות. לסיום, המשיבה מפנה את תשומת הלב לכך שבתסקיר הראשון שנערך בענינו של המשיב נמסרה אמנם התרשמות שירות המבחן כי המשיב לוקח אחריות על מעשיו, אולם בו בזמן צויין כי המשיב מסר מידע מעורפל באשר להתנהגותו, ונקט בעמימות ובצמצום. מכח כל האמור לעיל - המערערת סבורה כי יש לתת ביטוי לחומרת מעשיו של המשיב על דרך של הרשעה, בצד ענישה הולמת והשתת עונש מאסר, גם אם נסיבותיו האישיות של המשיב מצדיקות הקלה מסוימת.

• 6.             באת כוחו של המשיב גרסה מנגד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוצדק, שכן  ניתן לומר שמסלול חייו של המשיב כבר נפגע באופן חמור. הוא היה אמור, לטענתה, להשתתף במשחקים האולימפיים של שנת 2012, אולם נוכח ההליכים, מושא האירוע שבבסיס כתב האישום, המשיב התקשה לשחזר את הישגיו הספורטיביים ולהכלל בנבחרת ישראל. עוד היא טענה כי למרות שהקוד האתי של הוועד האולימפי אכן מאפשר לוועד שיקול דעת בעניינים שכאלה, רוח הדברים היא להחמיר עם ספורטאי שהורשע בפלילים. בנוסף, היא הדגישה את התסקירים החיוביים שהוגשו בענינו של המשיב, שציינו כי המשיב הפנים את חומרת מעשיו והביע חרטה עליהם. כן צויין שהמשיב פעל ופועל לקידום מטרות חברתיות שונות כדרך חיים.

• 7.             לאחר עיון במכלול החומר ושמיעת טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור - להתקבל, אף כי העונש שראוי להשיתו על המשיב צריך להיות מתון יחסית, בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות ובשיקולים לקולא, שנמנו בפסק הדין, מושא הערעור. להלן תובא ההנמקה לקביעות האמורות.

• 8.             לרוב בעקבות הודאה בעובדות, או בעקבות מסקנה שמגובשת בהכרעת דין שניתנת לאחר ניהול הוכחות - אם נקבע כי עבירה מסוימת הוכחה כדבעי - באה בדרך כלל קביעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. עם זאת, בהתאם לפסיקה קיימים שני תנאים מצטברים עיקריים, המצדיקים, לעתים רחוקות, אי-הרשעה בחלופה של הטלת שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו על-פי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). ואלה התנאים:
•  
•            האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.
•            השני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
•           
•            ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 876 (2004).
•  
•            בפסיקה נקבע עוד כי ראוי לנקוט באמצעי חלופי זה רק במקרים יוצאי דופן ובנסיבות חריגות ומיוחדות, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינתישראל (לא פורסם, 21.8.1985) (להלן: ענין רומנו); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 690 (2000) - והכל בהתחשב במהות מעשה העבירה ובנסיבותיו האישיות של הנאשם. יתר על כן ההימנעות מן ההרשעה קשה יותר (אולם לא בלתי-אפשרית) ככל שהעבירה חמורה יותר. במקרים כגון אלה בתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לבין אלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות (ראו: ענין רומנו).