השופטת ע' ארבל:
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ח' הורביץ), שהשית על המערער עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, שאליו התווסף עונש מאסר מותנה מתיק קודם, כך שבסך הכל ירצה המערער 48 חודשי מאסר בפועל. עוד נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות, והוא חויב בפיצוי המתלוננים בסך כולל של 35,000 ש"ח. הערעור מופנה נגד רכיבי המאסר בפועל והמאסר המותנה.
העובדות הצריכות לעניין
1. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון שהושג רק לקראת סוף שמיעת הראיות בעניינו. על-פי כתב האישום המתוקן, בין נאשם 1 בכתב האישום (להלן: עבדאללה) לבין אדם בשם איהב שמאס (להלן: איהב) התגלע סכסוך. על רקע סכסוך זה, ביום 29.5.09 בשעות הערב נפגשו עבדאללה, המערער ואחיו - הנאשם 3 (להלן: סמיר) (כולם ביחד יקראו: השלושה). במהלך מפגש זה, התקשר עבדאללה לאיהב ואיים עליו. בסמוך לאחר מכן, קשרו השלושה קשר לאיים על איהב בפגיעה. בהמשך, הם הגיעו לבית קפה בפסוטה, שם ישב פאדי שמאס (להלן: פאדי) שהוא אחיו של איהב, עם חברו, רביע עאסי (להלן: רביע). השלושה עצרו סמוך לבית הקפה וקראו לפאדי להתקרב לרכב. המערער וסמיר הפחידו את פאדי באומרם כי הלה ימסור לאחיו ש"ישתוק ולא יזיינו אותו ואת אשתו". המערער יצא מהרכב, תפס בידו של פאדי בחוזקה והצמידו למעקה בטיחות סמוך. סמיר יצא אף הוא מהרכב והתקרב לעברם. גם רביע, שביקש לסייע לחברו פאדי, התקרב לעברם. כשהבחינו המערער וסמיר ברביע המתקרב, ניגש אליו סמיר והחל להכותו בחוזקה בפניו. או אז שלפו המערער וסמיר סכינים והמערער החל לדקור את רביע בפלג גופו העליון. בשלב זה הגיע לבית הקפה אדם בשם נאסיף דכוור (להלן: נאסיף). נאסיף ראה את המתרחש וביקש להרחיק את המערער ורביע זה מזה. בתגובה דקר המערער בחוזקה את נאסיף בידו. לאחר שנאסיף נדקר ואיבד אחיזתו במערער, דקר המערער את רביע בחוזקה בראשו. בשל מעשיו של סמיר נגרמה לרביע פציעה בפניו. בגין מעשי המערער הובהל רביע לבית חולים, כשהוא סובל מסימני חבלה בפניו, סימני דקירה באצבעות כף ידו ובכתפיו וכן חתך עמוק וגדול של כ- 15 ס"מ בקרקפת. לנאסיף נגרם חתך עמוק באורך כ-8 ס"מ ביד ימין.
בגין מעשיו הורשע המערער בעבירות של קשר לעוון לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק.
2. יצוין כי בניגוד למערער ולסמיר, עבדאללה הודה מלכתחילה והורשע על-פי הודאתו בשלב מקדמי. כיוון שעבדאללה הופנה בשעתו לקבלת תסקיר, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת ההגנה והורה על קבלת תסקירים גם בעניינם של המערער וסמיר, לאחר הרשעתם בהסדר הטיעון.
מהתסקיר עלה כי המערער, בשנות השלושים לחייו, תומך בפרנסת משפחתו מרובת הילדים ובהוריו. בפני קצין המבחן נטל המערער אחריות חלקית בלבד. לדבריו, הוא מתקשה לשלוט בעצמו בסיטואציות מלחיצות, שבהן הוא חש מאוים. הוא ביטא חשש ממאסר בפועל וטען כי הדבר עלול להביא להידרדרות במצבו התפקודי והרגשי. שירות המבחן התרשם כי המערער מבין את חומרת מצבו ואת הצורך בעריכת שינוי מהותי באורחות חייו. נוכח המוטיבציה הראשונית שהביע המערער להשתלב בהליך טיפולי, סבר שירות המבחן כי קיימת חשיבות לשלבו בתהליך כאמור כדי להקטין את הסבירות לרצידיביזם. על רקע זה ולא בלי התלבטות, המליץ קצין המבחן להימנע משליחת המערער למאסר מאחורי סורג ובריח ותחת זאת, להטיל עליו צו מבחן למשך שנתיים, במסגרתו ישולב במסגרת טיפולית, וכן להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות ופיצויים למתלוננים.
3. בכף השיקולים לחומרה, עמד בית המשפט המחוזי בגזר הדין על חומרת האירוע, שבמהלכו איים המערער ותקף אנשים שלא עשו לו דבר בשל סכסוך שאינו אישי שלו. עוד ציין בית המשפט את יחסה המחמיר של הפסיקה לתופעה של פתרון סכסוכים באמצעות שימוש בסכינים ואת החובה לשרשה. בית המשפט הוסיף וזקף לחובת המערער את העובדה כי חרף קיומם של מאסרים מותנים שהוטלו עליו בתיקים קודמים, לא הורתע המערער, התנהגותו הסלימה והוא שב לבצע עבירות אלימות חמורות. מטעמים אלה החליט בית המשפט להפעיל את המאסרים המותנים ולדחות את המלצת שירות המבחן. צוין כי הפן השיקומי צריך לסגת מפני הצורך להרתיע את המערער ולהעביר מסר ברור כי עבירות אלה ישאו גמול הולם. לצד האמור, בכף השיקולים לקולה, הובאו בחשבון הודאתו של המערער בסופו של דבר, נסיבות חייו ומצבו המשפחתי, תקופת מעצר הבית שבו היה נתון והרחקתו ממקום מגוריו, חרטתו, רצונו לשנות את דרכיו ובקשתו לסליחה. בית המשפט דחה את טענת המערער וסמיר כי השיהוי שחל עד למתן גזר הדין בתיק - כשנתיים וחצי לאחר ביצוע העבירות - צריך להיזקף לזכותם, שכן הם בחרו לנהל משפט ארוך עד להודאתם, כאשר חלק מהישיבות התבטלו ונדחו עקב התנהלות ההגנה. על יסוד שיקולים אלה, גזר בית המשפט את דינו לעונש המפורט לעיל.
4. בא כוחו של המערער עותר להקלה בעונשו. לטענתו, גזר הדין נטול איזון ופרופורציה. בפרט, טוען הוא כי קיים פער בלתי סביר בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על סמיר - 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. עוד נטען כי בית המשפט טעה בקובעו כי המערער ושותפיו הסלימו את האירוע מיוזמתם ובדחותו את הטענה כי דובר בקטטה המונית. בא כוח המערער קובל גם על כך שהשיהוי שחל בהליך לא נשקל לזכות המערער. עוד הוא סבור כי לא היה מקום ליתן משקל כה רב לשיקול ההרתעה ואין לומר כי המערער חזר לסורו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו הואיל והעבירות מושא תיק זה בוצעו בחלוף חמש שנים מהרשעתו האחרונה. מנגד, גורס הוא כי היה מקום ליתן משקל משמעותי יותר לשיקולים לקולה ובראשם לסיכויי שיקומו של המערער. לבסוף נטען כי גם עונש המאסר המותנה חמור יתר על המידה כיוון שמדובר בעונש ממושך שהתנאי שבו הוא להימנע מכל עבירת אלימות, דבר שאינו ראוי ואינו נהוג.
5. באת כוח המשיבה גורסת כי יש לדחות את הערעור. היא מטעימה כי מבין השלושה, מעשיו של המערער היו החמורים ביותר והוא הורשע בעבירות חמורות יותר בהתאם. גם עברו הפלילי "עשיר" מזה של סמיר. באשר על כן, סבורה היא כי פער הענישה שבין המערער לבין שותפיו הוא מוצדק. לעניין השיהוי, נטען כי ההליך נמשך כשנה ולא מדובר בפרק זמן יוצא מגדר הרגיל. כן הפנתה בהקשר זה להוצאות אישיות שהטיל בית המשפט המחוזי על בא כוח המערער בעקבות מספר דיונים שנדחו ללא הודעה מוקדמת. אשר למאסר המותנה, טענה באת כוח המשיבה כי היה צורך באמצעי ממשי שירתיע את המערער מביצוע עבירות נוספות, אולם השאירה לשיקול דעתו של בית המשפט להבחין בין עבירת אלימות שהן פשע לבין עבירות אחרות.
הכרעה
6. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין, אלא אם כן תשתכנע כי שיקולים מוטעים או פסולים הנחו את הערכאה הדיונית בעת גזירת העונש, או כי העונש שנגזר מופרז באורח קיצוני לקולה או לחומרה. לא מצאנו כי נסיבות חריגות אלה מתקיימות במקרה שלפנינו.
7. אין ספק כי הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין העונש שנגזר על סמיר הוא משמעותי. אולם גם אין חולק כי מעשיו של המערער חמורים פי כמה וכמה ממעשיו של סמיר. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שהמערער עשה שימוש בסכין שהיה בחזקתו, להבדיל מאחיו, ופצע באמצעותו את פאדי ואת נאסיף. הבדל נוסף ובעל חשיבות נוגע לעבר הפלילי של המערער. למערער ארבע הרשעות קודמות, חלקן בעבירות אלימות, שבגינן נדון, בין השאר, למאסרים מותנים. למרות ששני מאסרים מותנים מרחפים מעליו, פנה לאלימות קשה כדי לפתור סכסוך שאינו שלו, ועל הדרך פצע שני אנשים שלא עשו לו דבר, שלא היה להם עניין ישיר בסכסוך ורצונם היה למנוע את התקיפה. לסמיר לעומת זאת, אין הרשעות קודמות אף שזו לא ההיתקלות הראשונה שלו עם החוק. בנסיבות אלה, בחר בית המשפט המחוזי לדחות את המלצת שירות המבחן בעניינו של המערער ולאמצה בעניינו של סמיר ומכאן הפער שבעונשים. החלטה זו נשענת על שוני רלוונטי בין המערער לבין סמיר ואיננו רואים עילה להתערב בה.
שוני רלוונטי קיים גם בהשוואה לעבדאללה, שנדון לעונש של 4 חודשי מאסר על תנאי ו-300 שעות של"צ. אף אם היה עבדאללה הרוח החיה מאחורי האירוע והניע את מהלך הדברים האומלל שבתיק זה, הוא לא היה מעורב בדקירות, הורשע רק בעבירות של קשר לעוון ואיומים, עברו נקי והוא הודה מלכתחילה במיוחס לו.
יש לזכור עוד כי אף שחשיבותו של עיקרון אחידות הענישה אינה שנויה במחלוקת, הרי שאחרי ככלות הכל, מדובר בשיקול נוסף בין מכלול השיקולים שבמלאכת הענישה. להשקפתנו, העונש שנגזר על המערער הולם את מכלול הנסיבות, ולכן הגם שהפער בעונשים אינו קטן, אין בכך כדי להביא להקלה בעונשו של המערער.
8. אין לקבל גם את השגותיו של בא כוח המערער בנוגע לאופן שבו תיאר בית המשפט המחוזי את האירוע. בית המשפט סרב לראות באירוע קטטה המונית, כטענת ההגנה, וסבר כי המערער וסמיר הסלימו את הסכסוך. עובדות האירוע מפורטות בכתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער. אין לפתוח מחדש את טיבו ואופיו של האירוע, ככל שהדבר חורג מהתיאור שבכתב האישום המתוקן. מכתב האישום המתוקן לא מצטיירת תמונה של קטטה המונית אלא של תקיפה מתוכננת פרי יוזמתם של המערער ושותפיו.
9. לא מצאנו להתערב גם בשאלת השיהוי. מגזר הדין עולה כי העובדה שהמערער ואחיו בחרו לנהל משפט הוכחות ארוך לא נזקפה לחובתם, אך לצד זאת, בית המשפט המחוזי מצא לציין שהמערער ואחיו ביקשו לחזור בהם מכפירתם בשלב מאוחר של ההליך, לאחר שהסתיימה פרשת התביעה. למרות זאת אפשר להם בית המשפט לחזור מכפירתם ולהודות בעובדות כתב אישום מתוקן.
10. לפי טענה נוספת של בא כוח המערער, בית המשפט המחוזי בהתייחסו לעברו הפלילי של המערער, לא השית לבו לכך שהעבירות שבתיק הנוכחי נעברו כחמש שנים לאחר הרשעתו האחרונה של המערער. לגישת בא כוח המערער, משמעות הדברים היא כי "המערער לא חזר לסורו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו", ויש לזקוף זאת לזכותו. אכן, כאשר הרשעתו האחרונה של נאשם התרחשה לפני זמן רב וכעת נקלע הוא לפלילים פעם נוספת, יתכן שיש מקום בנסיבות מסוימות לייחס לחלוף הזמן משקל חיובי. ואולם הטענה כי המערער לא "ניצל" את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו לבצע פשע נוסף אינה יכולה להיזקף לזכותו, במיוחד כאשר הוא מחזיק 4 הרשעות קודמות "באמתחתו", חלקן בעבירות אלימות, ואין לומר כי חלף פרק זמן כה ממושך מההרשעה האחרונה. יתרה מזאת, המערער בחר לפעול כפי שפעל באירוע הנוכחי כאשר שני מאסרים מותנים תלויים ועומדים נגדו. אין לומר כי מדובר באדם שעברו הפלילי הוא נחלת העבר או כי לפנינו מעידה חד-פעמית במסלול חיים שהפך תקין ושגרתי. ממילא ברור הצורך בהרתעה אישית בנסיבות אלה.
11. טענה נוספת נוגעת לעונש המאסר המותנה. טוען בא כוח המערער כי המאסר המותנה חמור בצורה חריגה מאחר שהתנאי שבו אוסר על המערער לעבור כל עבירת אלימות, אף עוון. אין מקום להתערבות גם בהקשר זה. למערער דפוס התנהלות אלים והדבר בא לידי ביטוי גם במקרה הנוכחי. התכליות שביסוד המאסר המותנה הן הרתעה אישית ומניעה. לא התרשמנו כי הניסיון להרתיע את המערער מביצוע עבירת אלימות נוספת - כל עבירת אלימות - הוא מופרז לחומרה, וזאת גם בשים לב למשך המאסר על תנאי. מטענת בא כוח המערער עלול להשתמע כי היה על בית המשפט המחוזי להותיר למערער פתח להוסיף ולבצע עבירות אלימות "קטנות", ובלבד שישלם את מחיר המאסר המותנה שנגזר עליו. מובן כי לא ניתן להכשיר רציונל מסוג זה ולכן גם דינה של טענה זו להידחות.