השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה בת"פ 19536-11-09 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 19536-11-09 end_of_the_skype_highlighting (כב' השופט א' אברהם). המערער, שהיה קטין במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו (יליד 3.10.1991) הורשע, לאחר משפט הוכחות, בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) ביחד עם סעיף 29 לחוק.
בית המשפט גזר על המערער 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מבית הסוהר לבל יורשע בעבירת אלימות שהיא עוון; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יורשע בעבירת אלימות שהיא פשע.
עובדות כתב האישום
2. בכתב האישום נטען כי בין משפחת המערער לבין עלי יחיא פאעור (להלן: המתלונן) קיים סכסוך. על רקע סכסוך זה, קשר המערער קשר עם שני אחיו, מוחמד ומוסטפא, לפגוע ולחבול במתלונן, מתוך כוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, נסעו המערער ואחיו, בתאריך 14.9.2009 בסמוך לשעה 00:30, בטנדר בצבע שחור מסוג מיצובישי מ.ר 5013362 (להלן: הרכב), במרכז הכפר נחף, ליד מכולת שכונתית, שם היה המתלונן.
משהבחינו האחים במתלונן, הפנה מוחמד, אשר נהג ברכב, את הרכב לכיוונו של המתלונן ונסע לעברו, מתוך כוונה לפגוע בו, אך המתלונן זז הצידה והצליח להתחמק. בהמשך, עצר מוחמד את הרכב, והאחים, כולל המערער, יצאו ממנו כשהם מצוידים באלות. השלושה הגיעו אל המתלונן והחלו להכותו בחוזקה, באמצעות האלות, בפניו, בראשו ובכל חלקי גופו. כתוצאה מכך, נותר המתלונן כשהוא שרוע ברחוב, ומדמם בשל החבלות שנגרמו לו. הוא הובהל לבית החולים ובבדיקה שנערכה לו נמצאו שבר גולגולתי ודימומים תוך גולגולתיים. כמו כן, נתגלו חתך בקרקפת ושבר ביד ימין. המתלונן אושפז בבית החולים ביום האירוע, 14.9.2009, למשך 37 ימים.
הכרעת דינו של בית משפט קמא
3. בבית משפט קמא העלה המערער טענת אליבי וטען, כי בשל מצבו הבריאותי הוא ישן בביתו בעת התרחשות האירוע. כפי שיפורט בהמשך, טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט, ונקבע כי המערער נטל חלק בתקיפתו של המתלונן.
בהכרעת הדין הוצגה השתלשלות העניינים מבחינה כרונולוגית. המתלונן הותקף ונחבל ביום 14.9.2009 לאחר חצות; מי שהבחין במתלונן לראשונה היה אדם בשם עבדל גאפר רביע, שלא הצליח לתקשר עם המתלונן בשל מצבו הקשה; דיווח ראשוני על האירוע נעשה בשעה 01:59 על-ידי נהג אמבולנס שהגיע למקום; המתלונן הובהל לבית החולים בנהריה שם החל הטיפול בו בשעה 02:51; בשל מצבו הקשה הועבר המתלונן לבית החולים רמב"ם בחיפה בשעה 04:10.
במהלך שהייתו של המתלונן בבית החולים בנהריה הוא שוחח טלפונית עם אשתו, ואמר לה כי תוקפיו הם "הבנים של לוטפי סרחאן", והזכיר את שמו של המערער כאחד התוקפים, וציין כי מדובר בבן הקטן. לאחר שהמתלונן הועבר לבית החולים רמב"ם, ביקרו אותו אשתו ושני אחייניו, וגם בפניהם חזר המתלונן על הדברים. בית משפט קמא ציין, כי המערער ושני אחיו הם בניו של לוטפי מופיד סרחאן וכי המערער הוא האח הקטן.
בית משפט קמא בתן את השאלה המרכזית הטעונה הכרעה, והיא האם המערער נמנה על תוקפיו של המתלונן. שאלה משנית שגם בה דן בית המשפט, נוגעת לדבריו של המתלונן לאשתו ולאחייניו, ועד כמה ניתן לקבל אמרותיו אלה של המתלונן כראיה לתוכנן, ולא רק לעצם אמירתם.
4. במסגרת הדיון בשאלה הראשונה והעיקרית, ציין בית משפט קמא, כי זיהויו של המערער כאחד התוקפים מבוסס, בעיקרו של דבר, על עדותו היחידה של המתלונן. אין חולק כי קיימת היכרות בין המתלונן לבין אביו של המערער ועם כל אחד מבניו. לדברי המתלונן, קיים סכסוך בין משפחתו לבין משפחת המערער, דבר המשמש כרקע לאירוע התקיפה.
המתלונן טען, כי כאשר הגיע לקרבת המכולת של עזמי, על מנת לקנות לחמניות, הוא הבחין בטנדר בו היו המערער, מוחמד, ומוסטפא, ולתחושתו ניסו האחים לדרוס אותו. יצויין, כי בית המשפט קבע, כי גם אם זו היתה תחושתו הסובייקטיבית של המתלונן, אין ניתן לקבוע כי היה אכן ניסיון דריסה.
המתלונן טען, כי התוקפים הגיעו בטנדר שחור, כאשר במספר הרישוי שלו מופיעות באמצעו הספרות 133. לדבריו, יצא המערער מהרכב כשבידו מקל והוא הכה אותו בראשו מכה אחת. בהמשך, הוא הוכה נמרצות גם על-ידי האח מוסטפא. לגבי שעת האירוע אמר המתלונן כי הדבר התרחש בין השעות 00:30 - 00:45, אך בית המשפט לא היה מוכן לקבוע ממצא על סמך דברים אלה, בציינו כי האירוע התרחש לפני השעה 01:59 בזמן שאינו ידוע, כאשר עד לגילויו של המתלונן הוא היה לבדו ברחוב בלא יכולת לתקשר.
לאחר שבחן את עדותו של המתלונן, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי מדובר בעדות אמינה, הנתמכת באמירתו הספונטנית לרעייתו (לעניין זה נשוב בהמשך) ולאנשים נוספים, ובזיהוי הטנדר השייך למשפחת התוקפים, שהוא אכן רכב בצבע שחור, כאשר מספר הרישוי שלו כולל את הספרות 133. עוד הוכח, כי אבי המשפחה מאפשר לבניו, ובכללם למערער, לעשות שימוש ברכב זה. בית המשפט הוסיף עוד, כי המתלונן הקפיד לתאר את חלקו של כל אחד מהתוקפים, בציינו כי רק המערער ומוסטפא תקפו אותו במקלות, כאשר האח מוחמד עמד מהצד. בית המשפט התייחס לטענת בא כוח המערער בדבר סתירות שנתגלו בעדותו של המתלונן, בציינו כי מדובר בעניינים שוליים, שאין בהם כדי להשליך על מהימנות המתלונן.
5. זה המקום לציין כי, בניגוד למערער ומוחמד אשר נחקרו בסמוך לאירוע, נעלמו עקבותיו של מוסטפא, והוא אותר רק בחלוף כ-13 חודשים. בעקבות מעצרו של מוסטפא, זומן המתלונן לעימות עימו, אך הוא לא היה משוכנע בזיהויו כאחד התוקפים. בעקבות כך, זומן המתלונן בשנית אל דוכן העדים, והסביר את הססנותו בזיהויו של מוסטפא בכך שהוא נטל כדורים ערב העימות, עקב מצבו הרפואי, דבר שהשפיע עליו לרעה. כמו כן, הסביר המתלונן כי מוסטפא שינה את מראה פניו, בכך שגילח את זקנו ואת שיער ראשו.
בית משפט קמא לא ראה בתוצאות העימות, שהביאו לכך שמוסטפא לא הועמד לדין, כגורם המכרסם במהימנותו של המתלונן. בית המשפט חזר והדגיש, כי מדובר בעד מהימן, אשר העיד לאחר פגיעת ראש קשה, והגם שכושר הביטוי שלו מוגבל, הוא דייק בדבריו ומסר גרסה מהימנה, המשקפת את שהתרחש באירוע התקיפה, תוך שהוא מפרט את חלקו של המערער.
6. אשר לאמירותיו של המתלונן בסמוך לאחר האירוע, ציין בית משפט קמא, כי המתלונן שוחח טלפונית עם רעייתו, בהיותו בבית החולים בנהריה, בין השעות 03:30-04:00 לפנות בוקר. בשיחה זו זיהה המתלונן את התוקפים כבניו של לוטפי או מופיד סרחאן, והוא אף נקב בשמו של המערער. בהמשך, חזר המתלונן על הדברים בעת ביקור האישה ואחייניו בבית החולים רמב"ם, לקראת השעה 05:30-05:00 לפנות בוקר. בית המשפט קבע כעובדה, כי שיחות אלה אכן התקיימו, ופנה לבדוק את השאלה האם מתקיים במקרה דנן החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה.
בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי לאמירתו של קורבן העבירה סמוך לאחר האירוע, עשוי להיות ביטוי בשני מישורים: