השופטת ע' ארבל:
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן על ידי כבוד השופט ע' גרשון.
1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובאיומים עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בית המשפט, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, גזר על המערער שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים והתנאי שהמערער אל יעבור בתקופה זו עבירה מסוג פשע; 8 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתקופה זו עבירת אלימות מסוג עוון ויורשע עליה. יצוין כי בשל מצבו הכלכלי של המערער נמנע בית המשפט מלהטיל על המערער קנס ולחייבו בתשלום פיצויים למשפחת המנוח כחלק מהעונש.
האישום והכרעת הדין
2. בכתב האישום המתוקן הואשמו שלושה: המערער, חאדר זובידאת (להלן: חאדר) ומוחמד זובידאת (להלן: מוחמד). בכתב האישום נטען כי על רקע סכסוך קודם בין חאדר לבין סמי זובידאת (להלן: סמי), שבמהלכו נדקר חאדר, ועל רקע סברתו של חאדר כי הדוקר הוא סמי, הגיע חאדר ביום 30.9.08 בשעות הערב לביתו של סמי, קרא לו לצאת החוצה, קילל אותו וניפץ את השמשה האחורית של רכבו. בעקבות אירוע זה הלך סמי להתלונן במשטרת זבולון. בהכרעת הדין נקבע כי בהמשך לאמור לעיל הגיעו המערער ומוחמד ברכביהם סמוך לביתו של אביו של סמי (להלן: המנוח). המערער ומוחמד התגרו במנוח ובבני משפחתו והמערער אף איים עליהם. בהמשך התפתחה קטטה באיזור הכיכר הראשית, בכניסה לכפר, בין משפחת המערער לבין משפחתו של סמי, בה נטלו חלק בין היתר המערער, חאדר ומוחמד. במהלך הקטטה, תקפו המערער ומוחמד את המנוח באלה ובאגרופים בעיקר באזור הראש והפנים וגרמו לו פצעים וחבלות.
3. להשלמת התמונה יצוין כי כתב האישום המשיך לתאר אירוע בו המנוח פנה לביתו, אך חאדר הגיע ברכבו, פגע במנוח ונמלט בנסיעה מהירה מהמקום. המנוח אושפז בבית החולים ונפטר ביום 14.10.08. המאשימה, חאדר ומוחמד הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום. חאדר הורשע על פי הודאתו בהריגתו של המנוח, ומוחמד הורשע על פי הודאתו בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות. על מוחמד גזר בית המשפט המחוזי 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ושתי תקופות של מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נדחה על ידי בית משפט זה.
גזר הדין
4. בית המשפט הדגיש בגזר דינו את חומרתן הרבה של הנסיבות האופפות את העבירה שעבר המערער. המערער הגיע לאזור בית המנוח ברכב, יצר פרובוקציות בכך שנסע הלוך ושוב עם רכבו ליד בית המנוח "בחראקות" וב"רייסים", קילל את המנוח ובני משפחתו ואיים עליהם. אחר כך החל לנקוט באלימות פיזית נגד המנוח בצוותא חדא עם מוחמד, כשהוא מכה את המנוח באגרופים ובאלה באזור הראש והפנים, מכות שעלולות לגרום נזק בלתי הפיך. בית המשפט ציין שהאלה הינה כלי מסוכן ופוגעני, והוסיף כי אדם שמביא עמו אלה לזירת האירוע ומשתמש בה מתכוון לגרום נזק חמור לקורבנותיו. לכך הוסיף בית המשפט את החומרה הטמונה בעובדה ששני צעירים תוקפים בנשק פוגעני אדם בן 62, גילו של המנוח באותה העת. צוין כי אמנם לא הוכח הקשר הסיבתי בין החבלות על גופו של המנוח לבין המכות שספג, ולכן גם הורשע בסופו של יום בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת העבירה. בית המשפט לא התעלם מכך ששותפו של המערער לדבר עבירה, מוחמד, נידון ל-15 חודשי מאסר, בציינו שמוחמד הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, הורשע בעבירה פחותה בחומרתה מזו בה הורשע המערער, הביע חרטה וחסך מזמנו של בית המשפט. בית המשפט קבע שהרקע לאירוע אינו יכול לשמש נימוק לקולא שכן יש בכך מתן לגיטימציה לעשיית דין עצמי בכוח הזרוע, תחת פנייה לרשויות החוק. עם זאת הביא בית המשפט בחשבון לזכות המערער כי הינו נעדר עבר פלילי, תפקד באופן נורמטיבי, עבד ופרנס את בני משפחתו בכבוד.
כאמור, נגזרו על המערער 3 שנות מאסר בפועל ומאסרים על תנאי כפי שפורט לעיל.
טענות הצדדים
5. בא-כוח המערער התמקד בטיעונו בפערי הענישה בין המערער לבין מוחמד. לטענתו, הפער מתבסס על כך שהמערער ניהל את משפטו עד תום בעוד מוחמד הודה במסגרת הסדר טיעון. הוא סבור כי המערער ניצל את זכותו הבסיסית לנהל משפט, ואין הדבר מצדיק פער כה גדול בענישה. אמנם מוחמד הורשע בעבירה חמורה פחות, אך למעשה שניהם הורשעו על פי אותן עובדות בדיוק. הוא הדגיש כי שני הנאשמים הינם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי.
6. בא-כוח המדינה טען כי הפער בעבירות בהן הורשעו השניים הוא גדול. בעוד שהמערער הורשע בעבירה שעונשה הוא 20 שנות מאסר, הורשע מוחמד בעבירה שעונשה הוא 6 שנות מאסר בלבד. המדינה היתה מוכנה להפחית את סעיף העבירה לגבי מוחמד במסגרת הסדר הטיעון. המדינה ביקשה שיתאפשר למערער להשלים את ההליך הטיפולי המוצלח בו החל. כן נמסרה עמדת משפחת המנוח המתנגדת לכל הפחתה בעונשו של המערער.
דיון
7. נראה כי אין חולק על חומרתה של העבירה בה הורשע המערער ונסיבותיה. הכאתו של אדם מבוגר באלה ובאגרופים בפניו ובראשו על ידי שני צעירים מחייבת תגובה עונשית הולמת שתבטא את סלידתה של החברה מהפעלת אלימות בכלל, ובנסיבות כגון אלו בפרט. כפי שציין בית המשפט קמא, הרקע למעשים אינו יכול לשמש עילה להפחתה בעונש, שכן יכול היה המערער ושותפיו לדבר העבירה לפנות לרשויות החוק ולבקש את התערבותם בסכסוך שפרץ בין בני המשפחות.
8. סנגורו של המערער התמקד בפערי הענישה שהוטלה על המערער ועל מוחמד, שותפו לעבירה. אכן, השניים הורשעו בהתאם לאותן נסיבות. עם זאת, במסגרת הסדר הטיעון הורשע מוחמד בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, שעונשה המקסימאלי הוא שש שנות מאסר, וכן בעבירת איומים; בעוד שהמערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שעונש המקסימאלי הוא עשרים שנות מאסר, וכן בעבירת איומים. נוסף על כך מוחמד הודה במסגרת הסדר טיעון, בעוד המערער ניהל את משפטו עד תום. בניגוד לטענת הסנגור, אין מדובר בהחמרה בעונשו של המערער בגלל שניצל את זכותו לנסות להוכיח את חפותו, אלא ישנה הקלה בעונשו של מוחמד לאחר שזה חסך מזמנו של בית המשפט והודה בטרם ניהול הוכחות. שיקול זה מוכר ומצדיק הקלה מסויימת בעונש (ראו למשל ע"פ 6513/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.08)). וכפי שציין השופט רובינשטיין באחת הפרשות "ניהול הוכחות אינו עומד לחובת הנאשם, והוא זכותו - אך גם אינו יכול ליהנות מהקלה הניתנת למודה וחוסך זמן שיפוטי" (רע"פ 5423/11 סוואחרה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.7.11)).
9. אכן, עיקרון אחידות הענישה מחייב כי נאשמים אשר הורשעו בנסיבות דומות, מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים, ראוי להחיל עליהם במידת האפשר שיקולי ענישה דומים (ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.11)). משכך נקבע כי "מקום בו הורשעו שניים בביצוע עבירה בצוותא חדא, הכלל הוא כי אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש זהה שיוטל עליהם, אולם כאשר נסיבותיו של השותף האחד מיוחדות הן, לקולא או לחומרא, עשויות אלו להשפיע על העונש שיושת עליו ולאבחנו משותפו" (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 738, 752 (2004)). עיקרון זה, אם כן, אינו עניין טכני, ויש לבחון כל מקרה לגופו והאם היו נסיבות שהצדיקו את הפער בענישה, ובלשונו של השופט קדמי:
"באי-כוח המערערים מתייחסים אל העיקרון בדבר אחידות העונשים כאל עיקרון הקובע כלל מכאני המבטא נוסחה חשבונית, ולא היא. אין המדובר בכלל, האומר, כי משהוטל עונש מאסר על אחד מחבורת קושרים, שומה על בתי המשפט לראות בעונש זה, כמות שהוא, סרגל חישוב לקביעת עונשם של הקושרים האחרים, מבלי ליתן את הדעת לקיומם של גורמים מיוחדים שהביאו להקלה בעונשו ותוך התעלמות מגורמים אישיים, שתרמו גם הם את תרומתם בהקשר זה" (ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989)).
10. בנסיבות ענייננו, כאמור, הצדיקה הודאתו של מוחמד הקלה בעונשו לצד הרשעתו בעבירה חמורה פחות. באשר למידת הפער המוצדקת במקרה כגון זה שבפנינו הרי שקשה לקבוע בכך מסמרות. לטעמי אין מקרה זה מצדיק את התערבותנו בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר היה מודע לפער הענישה ונתן עליו את דעתו. איני סבורה כי הפער במקרה זה גדול במידה המצדיקה הפחתה בעונשו של המערער אשר הורשע בעבירות חמורות ביותר, בייחוד כאשר העונש שהוטל עליו הולם את חומרתן (ראו ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441, פסקה 5 (2003)).
אשר על כן, הערעור נדחה.