השופטת ע' ארבל:
לפנינו שלושה ערעורים הסבים סביב אירוע חטיפה ואיומים שביצעו שלושה אנשים. זהותו של אחד מהם אינה ידועה. שניים מהמעורבים מערערים על הרשעתם - המערער בע"פ 897/12 (להלן: חאלד) והמערער בע"פ 991/12 (להלן: נדאל) (להלן ביחד: המערערים). נדאל מערער גם על חומרת העונש שנגזר עליו. מנגד, מערערת המשיבה על קולת עונשם של השניים (ע"פ 977/12).
כתב האישום
1. נגד המערערים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המחזיק שני אישומים. על-פי עובדות האישום הראשון, התקשר ר' (להלן: המתלונן) לנדאל מספר פעמים בתקווה ליצור עימו קשר בעל אופי רומנטי. ביום 17.1.10 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, קבעו נדאל והמתלונן להיפגש בבנייני האומה שבירושלים. השניים נפגשו כאמור ולאחר נסיעה קצרה במשאית של אביו של נדאל, עלה חאלד למשאית ויחד המשיכו שלושתם בנסיעה לכיוון הר הזיתים (להלן: המקום). במהלך הנסיעה אמר חאלד למתלונן כי הוא מהביטחון המסכל, וכי הם ייקחו אותו לרמאללה כדי לחנכו. בדרך למקום, אספו המערערים אדם אחר, שזהותו אינה ידועה, שהצטרף אליהם לנסיעה (להלן: האחר). כשהגיעו למקום, פגשו באנשים נוספים. בעקבות צעקות ולחץ של נדאל, הודה המתלונן כי ביקש להיפגש עימו כדי לקיים איתו קשר רומנטי בעל אופי מיני. נדאל ניסה לצלם את "ההודאה" באמצעות מכשיר טלפון נייד של אחד מהנוכחים במקום. נדאל הכריח את המתלונן לומר כי הוא נמצא שם "כדי למצוץ לו", ואמר לו כי הצילום יעבור לרמאללה, למקום עבודתו של המתלונן ולמשפחתו.
לאחר שעזבו את המקום, אמרו המערערים למתלונן כי תמורת 10,000 ש"ח יוכל לקנות את חירותו ו"לטהר את נשמתו". המתלונן מסר לידי המערערים כ-500 ש"ח שהיו בארנקו ושני מכשירי טלפון ניידים. במהלך הנסיעה, הכו המערערים את המתלונן בסטירות ובמכות אגרוף לפניו. נדאל איים על המתלונן באמצעות סכין יפנית ומקל, שימסור לו את מספרי הקוד של כרטיסי האשראי שהיו ברשותו, באומרו "אני יחתוך אותך עם הסכין". המתלונן מסר למערערים את מספרי הקוד. המערערים נסעו לשני מכשירי כספומט. נדאל והאחר ירדו מהמשאית כדי למשוך כסף מהכספומט, וחאלד נשאר במשאית כדי לשמור על המתלונן. המערערים והאחר משכו סכום של 3000 ש"ח. האחר איים על המתלונן כי אם יגלו שמסר להם מספר קוד שגוי, הם יחתכו לו את הפנים. בזמן שנדאל והאחר ירדו מהמשאית כדי למשוך כסף מכספומט שהיה באזור רחוב סאלח א-דין בירושלים באמצעות כרטיסי האשראי של המתלונן, דחף המתלונן את דלת המשאית כדי לברוח. חאלד קפץ עליו וחנק אותו כדי למנוע את בריחתו אולם המתלונן הצליח להימלט והגיע לאנשי הביטחון של בניין משרד המשפטים הסמוך. לאחר בריחת המתלונן, עזב חאלד את האזור עם המשאית. בגין מעשים אלה הואשמו המערערים בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וחטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 סיפה לחוק.
האישום השני מתאר ניסיון של נדאל להניע את המתלונן לחזור בו מההודעה שמסר במשטרה. על-פי הנטען, ביום 21.1.10 במהלך עימות שנערך בינו לבין המתלונן בתחנת המשטרה בירושלים, אמר נדאל למתלונן כי "לכל שבת יש מוצאי שבת. בסוף הכל מתגלה ויבוא עליו כי הוריו הולכים להוריי אשתו והוריו של המתלונן". אישום זה מייחס לנדאל עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. במענה לכתב האישום כפרו המערערים בעבירות שיוחסו להם אך הודו בחלק מן העובדות. בתמצית, אישר נדאל כי נפגש עם המתלונן בזמן הרלוונטי לכתב האישום לאחר שהמתלונן חזר וביקש ממנו שייפגש עימו למטרות רומנטיות או מיניות. לדבריו, מטרת הפגישה היתה להפסיק את רצף ההטרדות שספג מצד המתלונן ולא במטרה לחוטפו. הוא מסר כי הסיע את המתלונן ברכבו ואסף את חאלד, וכן אישר כי ניסה לצלם את המתלונן ואיים עליו שיפסיק להטרידו, ולא - יפנה למשפחתו של המתלונן. מנגד, הכחיש כי סחט מן המתלונן כספים או שאיים לקחתו לרמאללה. לטענתו, המתלונן הציע לשלם לו במטרה למנוע את חשיפת נטייתו המינית. נדאל מסר כי הוא טעה בניסיונו לפתור את הבעיה והודה כי החזיק את המתלונן כמה זמן בעל כורחו. את פרטי האישום השני הכחיש נדאל הכחשה גורפת.
חאלד אישר כי היה נוכח באירוע, כי הבין מנדאל שמדובר בבחור שמנסה "להתחיל" איתו ושנדאל מבקש לשים סוף לניסיונותיו. יחד עם זאת, טען כי נוכחותו באירוע היתה תמימה וכי לא שמע את תוכן השיחה בין נדאל לבין המתלונן בהגיעם למקום מפני שהטיל את מימיו בסמוך למשאית. לאחר שעזבו את המקום, לגרסת חאלד, נדאל והמתלונן דיברו "רגיל" תוך שהמתלונן מראה לו תמונות של אברי מין וסקס ומספר לו על כך שהוא נשוי ואב לבנות. חאלד ירד מהמשאית בעיר העתיקה וראה את המתלונן זורק לעבר נדאל את כרטיסי האשראי שלו מיוזמתו. לטענת חאלד, הוא לא חטף או סחט את המתלונן ורק הצטרף לנדאל לבקשתו מבלי לשאול על מה מדובר.
3. לא היתה אפוא מחלוקת בבית המשפט המחוזי לגבי הרקע לאירוע וניסיונותיו של המתלונן ליצור עם נדאל קשר רומנטי ומיני. עוד אין חולק כי המערערים נפגשו עם המתלונן במועד האמור בכתב האישום. עיקר המחלוקת היה נעוץ סביב השאלות אם המערערים חטפו וסחטו באיומים את המתלונן ואם נדאל ניסה להדיח את המתלונן בחקירה.
4. בעדותו בבית המשפט סרב המתלונן לשתף פעולה ולהשיב לרוב שאלותיה של התובעת, באומרו כי הוא "מעדיף למות ולא לדבר". עוד ציין כי בינו לבין המערערים נערכה סולחה שמקשה עליו לתת עדות וכן העלה טענות שונות נגד התובעת, שעיקרן כי כפתה עליו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. לצד זאת, אמר כי כל מה שמסר במשטרה הוא אמת וכי הוא אינו חוזר בו מדברים אלה אלא רק מהתלונה שהגיש.
5. בעקבות זאת, הכריז עליו בית המשפט המחוזי כ"עד עוין" לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה) והעדיף את אמרותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. העדפת גרסתו במשטרה נעשתה, בין היתר, לנוכח עדותם של מאבטחי משרד המשפטים, שתיארו את צעקתו של המתלונן לעזרה כשעליו סימני אלימות ודם. בית המשפט ייחס משקל גם לאמרותיו של המתלונן למאבטחים, שהתקבלו מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות, בציינו כי קשה להאמין שבעת שהמתלונן ברח מהמערערים, היה סיפק בידו לגבש גרסה שקרית כה מבוססת ומפורטת על מה שעבר עליו מספר דקות קודם לכן, כמו זו שמסר למאבטחים. בית המשפט נתן דעתו גם להתנהלותו של המתלונן לאורך המשפט, ובכלל זה לבקשותיו לחזור בו מתלונתו ורצונו לסגור את התיק בפשרה, כמו-גם לבקשתו שלא להופיע לדיון ההוכחות בתיק מחשש לנקמת המערערים ומחמת קושי נפשי למסור העדות. בית המשפט התרשם כי המתלונן חשש ופחד מהשלכות התלונה גם בעת מתן עדותו. ולמרות כל זאת, חזר המתלונן ואימת על דוכן העדים את הדברים שמסר במשטרה. על רקע זה, ביכר בית המשפט את גרסתו של המתלונן במשטרה, כאמור.
6. בית המשפט מצא בחומר הראיות חיזוקים שונים להודעות המתלונן במשטרה בהתאם לסעיף 10א(ד) לפקודה. כך למשל, ראה בסכום כסף מזומן של כ-3000 ש"ח שנתפס בידי נדאל כחיזוק לגרסת המתלונן. הימצאותו של סכום זה בידי נדאל תאם את טענת המתלונן כי המערערים משכו באמצעות כרטיסיו סכום של 3,000 ש"ח. נדאל מצידו הסביר כי מדובר בכספי משכורת שהופקדו בחשבונו שבוע לפני האירוע, שמשך כדי לשלם למורה הנהיגה של אשתו ולעורך דינו, אלא שההגנה לא תמכה טענה זו באמצעות תדפיסי בנק מתאימים. עוד שימשו כחיזוק סימני האלימות שעל גופו של המתלונן, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותם של המאבטחים, פחדו של המתלונן מפני המערערים לאורך כל ההליך ושקרים וסתירות שנפלו בגרסאות המערערים.
7. משקיבל בית המשפט את הודעות המתלונן במשטרה, התרשם כי הן מהימנות ומצא להן חיזוקים בחומר הראיות, הרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם באישום הראשון. בתוך כך, דחה בית המשפט טענות שונות שהעלתה ההגנה. כך דחה טענה לסתירות בגרסאות המתלונן בשלוש הודעותיו במשטרה, משמצא כי הן אינן מהותיות ואין בהן כדי להשפיע על מהימנותו. עוד נדחתה טענתו של חאלד כי לא ניתן לפלג את דבריו של המתלונן. נקבע כי אין כל מניעה לתת אמון בטענות שהעלה המתלונן נגד המערערים ולדחות את הטענות שהעלה נגד התובעת במשפט. כמו-כן, נדחתה הטענה כי יש לראות במתלונן אדם בעל מוגבלות נפשית, אשר הרשעה על סמך עדותו מחייבת תוספת ראייתית מסוג סיוע. גם טענתו של נדאל כי מדובר לכל-היותר בעבירה של כליאת-שווא ולא בחטיפה נדחתה בקביעה כי נסיבות המקרה אינן מצביעות על כך שהמתלונן נעצר או נכלא על-ידי המערערים בלבד. לבסוף, דחה בית המשפט את טענתו של חאלד כי לא ידע על המתרחש בנסיעה וכי היה רק אורח תמים באירוע, בהיותה בלתי מהימנה.
8. בית המשפט המחוזי הרשיע את נדאל גם במיוחס לו באישום השני בקובעו כי מחומר החקירה עולה כי תוך כדי העימות שנערך בינו לבין המתלונן, פנה נדאל למתלונן ואיים עליו כאמור בכתב האישום. פרטי אישום זה נתמכו במזכרים שערכו החוקרים, אשר הוגשו בהסכמה ומבלי שנחקרו החוקרים בחקירה נגדית.
9. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים ואת הצורך להעביר מסר לציבור בכלל ולחוטאים בעבירות מהסוג של סחיטה באיומים בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. בית המשפט ציין כי המערערים הצליחו לגרום למתלונן לחשוש למסור את עדותו, והדבר בא לידי ביטוי בצורך לקבל את הודעותיו מכוח סעיף 10א לפקודה ובניסיונו של נדאל להדיחו בחקירה. ואולם בהתחשב בעברו הנקי של נדאל ובעברו הפלילי הקל יחסית של חאלד, בנסיבותיהם האישיות - שניהם המפרנסים העיקריים של משפחותיהם - בהשלכות הקשות שעלולות להיות למאסר על משפחותיהם ובסולחה שנערכה בין הצדדים, החליט בית המשפט שלא למצות את הדין עם המערערים ולדון אותם לעונש של 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרם ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו תוך שנתיים עבירה של סחיטה באיומים או חטיפה. נדאל נדון למאסר מותנה נוסף של 9 חודשים, שלא יעבור תוך שנתיים עבירה של הדחה בחקירה. המערערים לא חויבו בפיצוי המתלונן מן הטעם שנערכה בין הצדדים סולחה, שבה "ויתר" המתלונן על זכותו לפיצויים.
טענות המערערים
טענותיו של נדאל