השופט א' רובינשטיין:
א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אטרש) מיום 20.9.11 בתיק ת"פ 3215-11-10. ערעור הנאשם (להלן המערער; ע"פ 9125/1) מכוון כלפי הרשעתו ולחלופין כלפי גזר הדין; ערעור המדינה (להלן המשיבה; ע"פ 9104/11) מכוון כלפי קולת העונש.
רקע ופסק הדין קמא
ב. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בסחיטה באיומים של המתלונן (בעל מספרה בבית שאן). הכרעת הדין המפורטת מתארת כיצד בתקופה שבין ינואר לאוקטובר 2010 איים המערער על המתלונן וסחט ממנו שירותי מספרה (בעבורו ובעבור אמו, אחותו וחברתו), ובהמשך גם סכומי כסף: תחילה בשלושה אירועים נקודתיים, והחל מחודש מאי 2010 גם "תשלום שבועי קבוע" (בסך 250 ש"ח). מציאות זו המשיכה עד ליום 10.10.10 - אז החליט המתלונן שלא לשתף פעולה עם דרישות המערער, ובסופו של דבר גם התעמת איתו בפני אחרים במספרה. ההרשעה התבססה במידה רבה על גירסת המתלונן, לגביו קבע בית המשפט:
"התרשמתי ממהימנותו ומאמינותו... המתלונן לא הגזים בעדותו ודבריו לא נסתרו על-ידי עדי התביעה האחרים והוא לא סתר את עצמו בחקירתו הנגדית. המתלונן העיד עדות מפורטת, ברורה, קוהרנטית, ללא סתירות פנימיות מהותיות; התרשמתי, כי המתלונן סיפר את כל אשר עבר עליו במהלך תקופת סחיטתו על ידי הנאשם בהגינות, בכנות ואף בהתרגשות מה. דבריו של המתלונן קנו אחיזה בלבי" (עמוד 142 להכרעת הדין).
מעבר לגירסת המתלונן התבססה ההרשעה גם על שורה של ראיות נוספות ובכללן,בין היתר, עדות אם בנו של המערער - אשר קיבלה מהמתלונן לפי הוראת המערער 150 ש"ח; עדות אמו של המתלונן - אשר העידה הן לגבי מצבו הנפשי לאורך התקופה המדוברת (עמודים 31-30 לפרוטוקול), והן לגבי אירועי יום 10.10.10 (עמוד 29 ועמודים 32-31 לפרוטוקול); עדות חברתו של המתלונן - אשר העידה כיצד הביא המערער את חברתו למספרה והכריז "כל מה שיש פה שייך לי בואי תקחי..." (עמוד 33 לפרוטוקול), וכיצד נהגו המערער ובנות משפחתו לקבל שירותי מספרה ללא תשלום ולהודיע, "זה של מיכה (המערער - א"ר)" (שם); וכן על עדויות השוטרים - אשר התייחסו, בין היתר, למצבו הנפשי של המתלונן (לרבות במהלך מפגש יזום ומוקלט בין המתלונן למערער לפני מעצרו).
ג. עוד התייחס בית המשפט להתנהגות מפלילה של המערער במהלך המפגש היזום, וכן לקיומן של עובדות מוסכמות התומכות בגירסת המתלונן - דוגמת העובדה שהמתלונן נתן למערער את כרטיס האשראי שלו על מנת שימשוך 2,500 ש"ח; וכן שרשרת זהב שהיתה ברשותו על מנת למכרה - עובדות אשר הסברי המערער לגביהן (הלוואה בין חברים טובים) נמצאו, כפי שנקבע גם לגבי גירסתו הכוללת של המערער, לא מהימנים:
"בגרסתו של הנאשם דבקו סתירות רבות, הן פנימיות והן חיצוניות, הגם שהנאשם לא השכיל לתמוך בראיות חיצוניות את גרסתו בדבר קיומם של קשרי חברות בינו ובין המתלונן, בגדרם קיבל ממנו הלוואות שונות ללא הפעלת לחץ, איומים או סחיטה כלשהי... לא היה בהסבריו השונים כדי להניח את הדעת... ההתרשמות הכללית מעדותו של הנאשם הינה שלילית, הגם שהתנהגותו במהלך המפגש היזום התאפיינה בהתנהגות עבריינית מחשידה, שהותירה עלי אף היא רושם שלילי" (עמוד 142).
ד. עוד הרשיע בית המשפט את המערער, בכך שבמהלך דיון להארכת מעצרו בבית משפט השלום איים על השוטר רס"ב מאיר זריהן. ההרשעה התבססה על גירסת השוטר (לרבות לפרוטוקול בית המשפט בזמן האירוע) - לגביה קבע בית המשפט, כי "הותירה לי רושם חיובי ולא התרשמתי מהגזמה ומהתלהמות מיותרת בעדותו" (עמוד 152 להכרעת הדין); וכן על עדות לוחם יחידת נחשון, אשר מסר, כי אף שלא ראה תנועות ידיים מאיימות (כפי שמסר רס"ב זריהן) הוא ראה כיצד המערער "התחיל לקלל את השוטר... ראיתי את המבט המאיים לעבר החוקר" (עמוד 55 לפרוטוקול). מנגד זוכה המערער, מחמת הספק, מסעיפי האישום אשר ייחסו לו חבלה במזיד בשני כלי רכב (של המתלונן ושל שכנתו), ובהקשר זה נקבע:
"לאחר שעיינתי במכלול הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, ומשלא התרשמתי, כי המשטרה עשתה את מלאכתה כדבעי... באתי לכלל מסקנה, כי אין בראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה בעניין הפגיעה ברכבו של המתלונן, כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה המרשיעה את הנאשם..." (עמוד 149-148).
ה. בית המשפט התייחס בפירוט גם לטענות ההגנה לגבי שלושה מחדלי חקירה: ראשית, הטענה כי המשטרה לא חקרה את הנוכחים במספרה ביום 10.10.10, יום "התמרדותו" של המתלונן כנגד המערער. נקבע, כי המשיבה הציגה תשתית מספקת להוכחת אירועי אותו יום, וכן כי המערער יכול היה מצדו להעיד את חברו (קובי ועקנין) שנכח במקום, אך לא עשה כן; שנית, הטענה כי המשטרה לא פעלה לאמת את טענות המתלונן לגבי מקור שרשרת הזהב שהעביר למערער לצורך מכירתה ולגבי שוויה, לגביה נקבע כי די היה בעדויות המתלונן ורוכש השרשרת (דוד רוימי); הטענה השלישית נגעה לסעיפי האישום שעניינם הפגיעה בכלי הרכב; היא התקבלה במידה מסוימת על ידי בית המשפט קמא, וממילא בהינתן הזיכוי מעבירות אלה אין היא רלבנטית בשלב זה של ההליך. "למעלה מן הדרוש", קבע בית המשפט, כי "גם אם הייתי מקבל את טענות ההגנה בדבר מחדלי חקירה, אין בכך כדי להביא לזיכויו של הנאשם מניה וביה" (עמוד 146); זאת, הן כיון שהמשיבה הציגה תשתית מבוססת ומספקת להרשעה, והן כיון שהמחדלים הנטענים אינם מעוררים "חשש שמא תימצא בגינם הגנתו של הנאשם חסרה ומקופחת בשל הקשיים להוכיח את גרסתו" (שם).
ו. ביום 27.10.11 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער, והשית עליו 24 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הופעלו 10 חודשי מאסר מותנה (חלקם בחופף) כך שעונש המאסר הכולל הועמד על 30 חודשים. הושתו גם מאסרים מותנים, קנס כספי (3,000 ש"ח) ופיצוי למתלונן (15,000 ש"ח) בתשלומים חודשיים, שוים ורצופים (בסך 500 ש"ח כל אחד). בקביעת העונש הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את חומרת המעשים, את עברו הפלילי של המערער (הכולל ארבע תקופות מאסר בעבירות סמים ותקיפת שוטר), את העובדה שעבר פלילי זה שימש להטלת אימה על המתלונן ("הנאשם הפך את אישיותו העבריינית לדמות 'המניבה שכר'"), וכן את העובדה שהמערער לא הביע חרטה. מנגד הביא בית המשפט בחשבון את גילו של המערער (יליד 1984), את נסיבותיו האישיות, ואת העובדה שהמעשים לא כללו אלימות פיזית, תחכום מיוחד או התארגנות בחבורה.
טענות המערער
ז. טענות המערער מכוונת בעיקרן כלפי העדפת גירסת המתלונן על גירסתו. בין היתר נטען בהקשר זה, כי אין חיזוקים חיצוניים לחלקים מגירסת המתלונן המצויים במחלוקת - שהרי עצם העברת הכסף לאם-בנו של המערער, השימוש בכרטיס האשראי של המתלונן ומכירת שרשרת הזהב שלו, אינם במחלוקת; כי בגירסת המתלונן נפלו סתירות מהותיות - לרבות העובדה, שבמפגש היזום ובעימות לא נראה המתלונן מפוחד ולחוץ, כפי שטענו הוא והשוטרים; עוד הוזכר, כי תלונתו המקורית של המערער התייחסה רק לפגיעה ברכבו (ולא לפרשת הסחיטה) - וגם אז לא הציג בפני המשטרה את מלוא התמונה (לרבות לגבי שריפת רכבו בעבר); כן נטען, כי עניין מסירת שרשרת הזהב למערער הועלה ביוזמת המערער במסגרת העימות - והסבר המתלונן לעניין, "אלה היו ימים ראשונים של חקירות... ברח לי מהראש" (עמוד 26), אינו מספק (נטען, כי קיימות תמיהות נוספות לגבי פרשת השרשרת). נטען, כי גירסת המתלונן אינה הגיונית - ובין היתר נאמר, כי אין להניח שאדם הנסחט על ידי אחר יבחר לתת לו את כרטיס האשראי ומפתחות רכבו, במקום לתת לו את הסכום שדרש, אשר הנסחט הודה כי היה מצוי תחת ידו. הוזכר, כי המתלונן לא ידע להסביר סתירות שנפלו בעדותו (תוך הפניה לעמוד 25 לפרוטוקול), וכן כי עדי התביעה המרכזיים (אם המתלונן וחברתו) הם עדים קרובים ובעלי עניין.
ח. עוד נדרש המערער למחדלי החקירה שנפלו לשיטתו - תוך חזרה על טענותיו בבית המשפט המחוזי; והדגשה, כי מדובר במחדלים מכוונים שמטרתם קיום הבטחת המשטרה למתלונן, שהמערער ירצה מאסר ממושך. בהקשר זה נטען, כי המתלונן הוא מקור משטרתי, דבר אשר לא זו בלבד שפוגע באמינותו (כמי שמקבל טובות הנאה מהמשטרה), אלא גם מסביר את החקירה המוטה (אם כי ייאמר כבר כאן, שבמהלך הדיון בפנינו ציינה באת כוח המשיבה, שאין בחומר המצוי בידיה תימוכין לטענה בדבר היות המתלונן מקור משטרתי). הוזכר, כי הגירסה הראשונה שמסר המתלונן לרכז המודיעין (אשר הודה, כי נפלו פגמים באופן בו תיעד את טיפולו בתיק) לא תועדה, ונטען, כי "עסקינן במי שככל הנראה משמש כמקור משטרתי, בעל עבר, המעוניין לסייע למשטרה וזו כן מעוניינת להביא להרשעת המערער" (עמוד 13 להודעת הערעור).
ט. בדיון בפנינו הדגיש בא כוח המערער, כי "אם המתלונן בתיק העיקרי הזה הוא מקור משטרתי... כל עדות המתלונן קורסת" (עמוד 2). ועוד הוזכר בדיון, כי רס"ב זריהן - השוטר המתלונן בעניין האיום הנטען בדיון המעצר - המשיך להיות מעורב בחקירה גם אחרי שהתלונן נגד המערער בקשר לכך (כן נאמר, כי נגד רס"ב זריהן מתנהלת חקירת מח"ש בעקבות תלונה שהגישה חברתו של המערער). נטען, כי חקירה ממצה יותר היתה מאפשרת למערער לבסס את הגנתו, בפרט כיון שהוא עצמו שיתף פעולה בחקירתו, הסכים לעבור כל פעולת חקירה (לרבות עימות ובדיקת פוליגרף), וכאמור אף העלה מיוזמתו את עניין השרשרת.
י. לגבי ההרשעה באיומים כלפי רס"ב זריהן נטען, בין היתר, כי תיאור התנועות שעשה המערער בידיו אינו מבסס טענה לאיום כלפי השוטר; מה גם שלוחם יחידת נחשון העיד, כי לא ראה אותן תנועות ידיים אשר רס"ב זריהן ביסס את תלונתו עליהן. נטען, כי הכרעת בית המשפט, לפיה די היה במבט (ללא תנועות ידיים) כדי לגבש את עבירת האיום, אינה עולה בקנה אחד עם גירסת רס"ב זריהן, מה גם שהעובדה שלוחם נחשון לא תמך בגירסתו במלואה פוגמת -כנאמר - במהימנותו הכללית. נטען למחדל חקירה בהקשר זה באי-חקירת יתר הנוכחים באולם בית המשפט, ובעיקר הוזכר מצבו העצבני של המערער במהלך דיון המעצר, לאחר שהורחק מבני משפחתו - ויתכן כי לכך יש לייחס את המבטים שרס"ב זריהן ראה בהם משום איום.
י"א. כטענה חלופית טוען המערער, כי בית המשפט החמיר בעונשו יתר על המידה. בין היתר נטען, כי מדובר בעבירת סחיטה "ברף הנמוך", במעשים אשר "לא בוצעו בחבורה או בהתארגנות עבריינית שפעלה באופן שיטתי להשגת יעדים ותוצאות משמעותיות" (עמוד 13), והכל מבלי שננקטה אלימות פיזית, ועל רקע הידרדרות המערער לשימוש בסמים לאחר שחרורו משירות צבאי מלא. עוד נטען, כי בסופו של דבר מדובר בסכומים זעומים ביחס למקרי סחיטה "רגילים". נאמר, "כי בית המשפט קמא לא נתן שום משקל לנסיבותיו האישיות, הרקע שלו... והעובדה כי אין לחובתו עבירה דומה לנדונה כאן" (עמוד 14), והוזכרה פסיקה במסגרתה הושתו עונשים קלים יותר (במהלך הדיון הפנה בא כוח המערער, בין היתר, לתיק ע"פ 2967/10 פנטו נ' מדינת ישראל(לא פורסם)). נטען, כי העבירה בה הורשע המערער אינה מאפשרת את הפעלת התנאי (המתייחס לעבירות אלימות בלבד), וכן כי הפיצוי שנפסק למתלונן (15,000 ש"ח) אינו מידתי לנזק שהמתלונן טוען לו (10,000 ש"ח), ולמעשה משולם על ידי אמו (החד-הורית) של המערער.
טענות המשיבה בערעורה