ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם נ' פלקס, מיום 29.5.08 בתיק הוצאה-לפועל 9-06-24356-03, בה נדחתה בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), שהועלתה על ידי המערערות במסגרת הליך פינוי שנפתח נגדן על ידי המשיבים.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
1. המערערת 1, קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה"), היא דיירת מוגנת בנכס מקרקעין הידוע כגוש 30038, חלקת משנה 37/1 (להלן: "הנכס"). זאת מכוח הסכם שכירות והסכם לתשלום דמי מפתח מיום 5.1.60 שנערך בינה לבין הבעלים הקודם של הנכס, המנוח יצחק רפאל מולכו. האגודה מפעילה מרכול בנכס.
המערערת 2, קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 בע"מ (להלן: "הרשת"), היא חברה שהוקמה על ידי האגודה, והיא מפעילה רשת סופרמרקטים בירושלים. במועד כלשהו בין השנים 1993 ל-1995 קיבלה הרשת את החזקה בנכס, כמו גם את הציוד והמוניטין שהיה לאגודה בו.
במועדים הרלוונטיים היו המשיבים, יורשי המנוח, בעלי הנכס הנדון, עד לשנת 2005, אז נמכר הנכס לצד ג', מר יעקב שני (להלן: "שני"), שרכש הנכס בנאמנות עבור חברת אביב שני פיתוח ובניה בע"מ.
2. בשנת 1995 הגישו המשיבים תביעה לפינוין של המערערות מהנכס, בהתבסס על עילות שונות מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ובכללן על עילת הנטישה, בהתייחס להעברת השליטה בנכס מהאגודה לרשת. כן עתרו לסעד כספי בסך 712,000 ש"ח, כנטען, נוכח הפסדים שונים שנגרמו להם על ידי המערערות (ת"א (שלום י-ם) 11583/85).
בפסק הדין שניתן ביום 23.7.06 נתקבלה תביעת הפינוי, הגם שנוכח מכלול הנסיבות שפורטו ניתן לאגודה סעד מן הצדק, לפיו באם תשלם בתוך ארבעים וחמישה יום סך של 200,000 ש"ח היא לא תאלץ להתפנות מהנכס. כן חויבה האגודה בהחזרת השליטה והניהול בנכס לידיה, ובתשלום הוצאות משפט.
אין חולק כי המועד האחרון לתשלום הסך של 200,000 ש"ח חל ביום 6.9.06 וכי למועד זה לא שולם הסכום. כנטען על-ידי המערערות הן ניסו להעביר המחאה על סכום זה לבאי כוח המשיבים ביום 6.11.06 וביום 7.11.06 - אך נדחו.
3. ביום 7.11.06 נפתח בלשכת ההוצאה לפועל תיק פינוי נגד המערערות, במסגרתו הוגשה מטעמן ביום 24.12.06 הבקשה בטענת "פרעתי", זאת, בהתייחס לטענתן כי סמוך למועד בו ניתן פסק הדין הגיעו באת-כוחן, עו"ד קירמאייר, ובא-כוח המשיבים, עו"ד דהן (להלן: "קירמאייר" ו"דהן", בהתאמה), להסכם לפיו המועד לתשלום הסך של 200,000 ש"ח יוארך, נוכח כוונת המשיבים להגיש ערעור על פסק הדין ובפרט על החלק שעניינו הסעד מן הצדק. כאן המקום לציין, כי גרסת המשיבים לשיחה זו, היתה כי קירמאייר אכן התקשרה לדהן כדי לבקש את עיכוב ביצוע התשלום נוכח כוונת
מרשותיה להגיש ערעור על פסק הדין, אולם דהן השיבה כי הגם שאף בכוונת מרשיו לערער הוא אינו סבור שיסכימו להצעה, ולאחר ששוחח עם לקוחותיו ואלה סירבו להצעה, הודיע לה על הסירוב.
4. בהחלטה נשוא הערעור דנן נדחתה הבקשה, תוך שנקבע, כי המערערות לא הרימו הנטל המוטל לפתחן להוכחת קיומו של הסכם מחייב כנטען על ידן. זאת, בהתייחס לכך כי גרסתם של המשיבים באשר לתוכן השיחה ונסיבותיה נמצאה סבירה יותר וכן נוכח ראיות נסיבתיות שונות, ובכללן, בין היתר, העדר אישור בכתב על הארכת מועד הפרעון כנהוג בקרב עורכי דין, פלט שיחות הטלפון שיצאו ממשרדו של דהן ביום הקובע והתנהלותן של המערערות באופן מסירת ההמחאה ביום 6.11.06.
עוד נקבע בהחלטה, כי משסלע המחלוקת הוא האמור בשיחה בין קירמאייר לדהן, עדויות כלל העדים מטעם המערערות על תוכן השיחה, מפיה של קירמאייר, הן עדויות שמיעה, וממילא, כי אי הבאת שני, מרשו של דהן, לעדות, אינה עומדת לרועץ למשיבים שעה שאף עדותו על שנמסר לו מפי דהן באשר לתוכן השיחה היא עדות שמיעה.
אף טענות המערערות בדבר האיחור לכאורה בפתיחת תיק ההוצאה לפועל כאינדיקציה לקיומו של הסכם להארכת המועד - נדחו, תוך אימוץ גרסתם של המשיבים בדבר העדר ייפוי כוח מתאים לפתיחת התיק כמו גם המתנה עד להפיכת פסק הדין לחלוט.
עוד צויין על ידי ראש ההוצאה לפועל כי אף בלא לקבוע מסמרות באשר לתוכן השיחה או למידת מהימנותם של קירמאייר ודהן, "
בנסיבות דנן בהן הנטל להוכיח קיום הסכמה מוטל על החייבות, לא עלה בידיהן להביא די ראיות התומכות בטענותיהן".
להשלמת התמונה יוער כי ביום 28.2.07 הגישו המערערות לבית המשפט בקשה להארכת המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום הסך של 200,000 ש"ח, אך זו נדחתה.
5. עיקר טענות המערערות מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של ראש ההוצאה לפועל. כך לטענתן, לא ניתן משקל ראוי לאי העדת עדים מהותיים מטעם המשיבים, ובראשם מר יעקב שני, שכנטען על ידן, על פי הוראתו נדחתה בקשת המערערות להארכת המועד לתשלום הסעד מן הצדק. עוד הלינו על כי עדויות עדים מטעמן: עו"ד עופר פיינשטיין (להלן: "פיינשטיין"), מר רמי מנדל (להלן: "מנדל") ומר אבי שני, נפסלו כעדויות שמיעה, שעה שלטענתן היה על ראש ההוצאה לפועל לנקוט בכלל העיפרון הכחול ולהפריד בין החלקים שעניינם עדות שמיעה לבין יתר חלקי העדויות. כן טענו, כי מכלול הראיות הנסיבתיות, ובכללן היוזמה לשיחה בה כנטען הושגה ההסכמה והשיהוי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגדן בלא הסבר סביר, תומך בגרסתן דווקא, בשונה מהמסקנה אליה הגיע ראש ההוצאה לפועל.
6. המשיבים, מנגד, תומכים יתדותיהם בהחלטה נשוא הערעור. לטענתם, לבד מהעובדה כי נטל ההוכחה מוטל לפתחן של המערערות, עסקינן בנטל גבוה במיוחד שעה שעומדת טענה בעל פה וללא תימוכין כלשהם בכתב נגד קביעה בפסק דין חלוט. במצב דברים שכזה, לשיטתם, דורשת ההלכה הפסוקה ראיות ברורות להוכחת הטענה (ע"א (מחוזי י-ם) 363/95
בלילטי נ' כהן, תק-מח 96(2) 2767 (1996)) - מה שלא התקיים במקרה דנן.
עוד הפנו המשיבים לכך, כי עיון בגרסתה של קירמאייר, כעולה מתצהיר העדות הראשית בו נתמכה הבקשה, מעלה כי אף אם גרסתה היא גרסת אמת, ולדידם אין הדבר כך, אין בדברים שלשיטתה נאמרו לה על ידי דהן כדי ליצור הסכם בר-תוקף כדין, בהעדר העדה על גמירות הדעת הנדרשת להתקשרות בהסכם להארכת המועד לתשלום הסעד מן הצדק. כמו כן נטען על-ידם כי עיון בפלט השיחות מטלפון משרדה של קירמאייר שצירפו המערערות, אינו תומך בגרסתה לפיה דהן הוא שהתקשר אליה פעמיים.
בתשובה לטענות המערערות בדבר אי מתן המשקל הנדרש לאי העדתו של שני מחד, ומנגד פסילת עדויותיהם של עו"ד פיינשטיין ומנדל כעדויות שמיעה, טוענים המשיבים כי משסלע המחלוקת היה מה נאמר לקירמאייר על ידי דהן, עדותו של שני בנושא זה היוותה עדות שמיעה בלבד, כאשר אף מעדותם של פיינשטיין ומנדל ניתן היה להבין לכל היותר כיצד הבינה קירמאייר את דבריו של דהן, הא ותו לא. מה גם, שעדותו של פיינשטיין לא הותירה רושם חיובי כלשעצמה, ובנושאים שונים נמצאו סתירות בין עדותו לבין עדותם של מנדל וקירמאייר. ממילא, לטענתם, משנטל ההוכחה מוטל לפתחן של המערערות, הימנעות המשיבים מהבאת עד זה או אחר אינה יכולה לעמוד להם לרועץ.
עוד מציינים המשיבים, כי אף לשיטתן של המערערות היה עליהן לשלם את התשלום לכל המאוחר ביום 23.10.06, הוא המועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין, משנוכחו כי ערעור כאמור לא הוגש. בכך, ובעובדה כי הוצאות המשפט לא שולמו כלל, הגם שאף המערערות מודות כי דהן דחה את בקשתה של קירמאייר להארכת המועד לתשלומן, מוצאים המשיבים תימוכין לגרסתם לפיה הסיבה לאי התשלום של הסעד מן הצדק במועדו היתה נעוצה במחדליהן של המערערות ובאי-כוחן, ולא בסיכום כלשהו בינן לבין המשיבים.