השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. בפנינו ערעור, לאחר מתן רשות ערעור, על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מירון שוורץ; בל 1156/10) בו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנפגעי עבודה (להלן גם
הוועדה) מיום 24.12.09 כך שנקבע כי עניינה של המשיבה יוחזר לוועדה על מנת שתבחן את הירידה בהכנסותיה בשים לב למועד היווצרות הנכות ובהתעלם מהשנים שלאחר תאונת העבודה בהן היו למשיבה 0% אחוזי נכות.
להלן הרקע העובדתי ופסק דינו של בית-הדין האזורי
:
2. המשיבה, ילידת 1962, נפגעה בגבה בתאונת עבודה
בשנת 1993 ונקבעו לה 0% נכות. במסגרת הליך של החמרת מצב, נקבעו לה בוועדה רפואית לעררים מיום 7.12.06 אחוזי נכות זמנית בשיעורים שונים בתחולה מיום 1.10.05 ועד ליום 28.2.07. עניינה נדון שוב בוועדה רפואית לעררים מיום 30.10.08, ושם נקבע למשיבה נכות יציבה בשיעור 15% בתחולה מיום 1.1.08 בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני. הוועדה קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15 משום שהמשיבה "
מסוגלת לעבודתה ואף עובדת".
המשיבה הגישה ערעור לבית הדין האזורי על ההחלטה, ובפסק דין מיום 30.3.09 (בל 2921; הנשיאה ורד שפר) ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינה של המשיבה יוחזר לוועדה על מנת שבין היתר:
"
תשוב ותשקול יישומה של תקנה 15 לעניינה של המערערת ולו באופן חלקי בשים לב לעובדה שלטענת המערערת, הנתמכת במסמכים, הגם שחזרה לעבודה הרי שזאת בהיקף חלקי תוך שהיא מוגבלת מביצוע פעולות מסוימות הרלוונטיות לעיסוקה כמטפלת בילדים".
הוועדה התכנסה לפי הוראות פסק הדין בפעם הראשונה ביום 13.8.09 ובהחלטתה נכתב כך:
"תלונות הנפגע: בעלה של התובעת מוסר שנעדרת הרבה מהעבודה והכנסתה קטנה ב-20%-25%...
סיכום ומסקנות: ... אשר לתקנה 15 הנפגעת דווחה לועדה כי אכן חזרה לעבודתה אולם מפאת ההפרעות בגב נעדרת לעתים וכן ישנה הפחתה בהשתכרות, אשר על כן מבקשת הוועדה את התייחסותה של ועדת הרשות לעניין הפעלת התקנה".
בפרוטוקול ועדת הרשות לעניין תקנה 15 נכתב מצבה של המשיבה והמגבלה ממנה היא סובלת, וצוין כי "
מבחינת הכנסות - יש עליה ניכרת בהכנסות", ולכן אין מקום להפעלת תקנה 15.
כן צורף חישוב של הירידה בהכנסות מטעם פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם
המוסד), בו הושוותה
הכנסתה של המשיבה ברבע השנה שקדמה לפגיעה, שעומדת על סך של 3,735 ש"ח,
להכנסתה בחודשים שקדמו למועד החישוב (13.8.2009, מועד כינוס הוועדה הרפואית) שעומדת על סך של 6,597 ש"ח. לאור הנתונים, המסקנה במסמך היתה שיש עליה בשכר בשיעור של יותר מ-100%.
הוועדה הרפואית לעררים התכנסה שוב ביום 24.12.09 ובהחלטתה נכתב כי היא עיינה בהחלטת ועדת הרשות ובכלל המסמכים בתיק והיא מקבלת את מסקנות ועדת הרשות שאין מקום להפעלת תקנה 15 משום שיש עלייה ניכרת בהכנסותיה של המשיבה. לכן, נותרו על כנה הקביעה בדבר אחוזי הנכות.
מכאן ערעורה של המשיבה לבית הדין האזורי.
3. בית הדין האזורי, בפסק דינו, קבע כי בחינת הירידה בהכנסות, כפי שבצעה הוועדה, אינה סבירה משום שהנכות נקבעה למשיבה בעקבות החמרת מצב ובמהלך 14 השנים מאז הפגיעה ועד לקביעת הנכות לא היתה לה מגבלה שיכולה היתה לגרום לירידה בהכנסות. לכן, אין זה סביר לבחון את שכרה של המשיבה קודם לפגיעה בשנת 1993 שכן יתכן שבמהלך 14 השנים שלאחר מכן שכרה עלה, ולכן ראוי לבחון את שכרה הממוצע ערב היווצרותה של הנכות אל מול שכרה הממוצע בחודשים הסמוכים לאחר מכן.
לכן, קבע בית הדין האזורי כי עניינה של המשיבה יוחזר לוועדה על מנת שתבחן את הירידה בהכנסות בשים לב למועד היווצרות הנכות ובהתעלם מהשנים הרבות לאחר התאונה, במהלכן נכותה של המשיבה עמדה על 0%. כן חויב המוסד בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
מכאן בקשת רשות הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי.
4. לאחר שנבחנה בקשת הרשות לערער, ניתנה רשות ערעור והערעור נדון בפנינו.
טענות הצדדים בהליך שבפנינו
:
5. בא כוח המוסד טען כי ועדת הרשות, שמסקנותיה אומצו על ידי הוועדה, פעלה כדין בחישוב ההכנסות, משום שהשכר שקדם לתאונה בשנת 1993 הוא השכר הרלוונטי לצורך חישוב הירידה בהכנסות לפי תקנה 15 והוא גם השכר המבוטח אשר יעמוד בבסיס חישוב זכאותה של המשיבה לגמלאות. המוסד מפנה לסעיף 105 לחוק הביטוח הלאומי ולפסיקה לפיה בבסיס חישוב המענק עומדים דמי הפגיעה המחושבים על בסיס שכרו של הנפגע כפי שהיה עובר לפגיעה.
עוד מוסיף המוסד, כי אין זה סביר שלצורך חישוב הזכאות לגמלה יובא בחשבון שכר מסוים ולצורך בדיקת הירידה בהכנסות לפי תקנה 15 יובא בחשבון שכר אחר. עוד טוען כי בבסיס הליך ההחמרה בו נקטה המשיבה עומדת טענה בדבר מצב רפואי שנקבע בעבר והוחמר, ולא פגיעה חדשה, ואין הבדל לעניין תכלית החוק בין מי ששולמה לו גמלה בכסף לבין מי שנקבעה לו זכאות עקרונית אך גמלתו היא בשיעור אפס. לטענת המוסד, כאשר עסקינן בהחמרת מצב אין לשוב ולבדוק מחדש נתונים בדבר גובה השכר עובר למועד הפגיעה בשכר ותו לא.
6. בתשובתו תומך בא כוח המשיבה בנימוקיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, וטוען כי יש לבחון את שכרה של המשיבה ערב היווצרות הנכות שזהו המועד הרלוונטי ולא ערב הפגיעה בעבודה. לטענתו, במהלך השנים מאז הפגיעה שכרה של המשיבה עלה בהתאם לעליה בשכר במשק והיא עבדה כרגיל ללא מגבלה. לטענת בא כוח המשיבה, פסקי הדין אליהם מפנה המוסד אינם רלוונטיים לשאלת הפעלתה של תקנה 15.