השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא א' קובו), בגדרו נדחתה עתירת המערערים לקבל אשרות שהייה בישראל, להחזר ערבות שחולטה ולביטול ערבויות נוספות שהופקו לצורך שחרור המערערים ממשמורת.
בפתח הדברים אביא את עיקרי העובדות הצריכות להכרעה.
הרקע העובדתי
2. המערערים הינם נתיני גאנה ובני משפחה אחת: המערערים 3-1 הינם אחים, המערערת 4 היא אשתו של המערער 1 והמערערת 5 היא אשתו של המערער 2. המערער 1 (להלן: פ') נמצא בישראל החל משנת 1992. לטענת פ' הוא נכנס לישראל באשרת תייר שתוקפה פג לאחר שלושה חודשים; לטענת המשיבים אין כל רישום על כך שנכנס לישראל כדין. כך או כך ברור שמזה כשני עשורים שוהה פ' בישראל שלא כדין. המערער 2 נכנס לישראל בשנת 1998 בדרכון מזויף, ומאז הוא שוהה בארץ כשלא כחוק. המערערת 3 (להלן: ג'), שוהה בישראל כשלא כדין מאז שנת 2000.
3. בחודש יוני 2003 נעצר פ' בגין שהייה בישראל בלתי חוקית. לאחר שהוצא נגדו צו הרחקה, הוא שוחרר בסמוך לאחר מכן, מטעמים הומניטאריים ורפואיים, וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית והתייצבות מדי שבוע במשטרת ההגירה.
4. בנוגע להמשך השתלשלות העניינים שהובילה להגשת העתירה, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. לטענת פ', באחת הפעמים שהגיע למשטרת ההגירה, הוצע לו לעבוד בשיתוף פעולה עם משטרת ההגירה ולמסור מידע על שוהים בלתי חוקיים, אשר לא עזבו את המדינה, על אף שהתחייבו לעשות כן במסגרת מבצע "עזיבה מרצון" שבוצע באותה העת על ידי משטרת ההגירה. לדבריו, בתמורה לסיועו, הובטח לו כי יוענקו לו ולמשפחתו (המערערים 5-2) אשרות שהייה בישראל, לצמיתות. עוד הובטח לו, לדבריו, כי הוא יקבל "משכורת" עבור מידע איכותי שיעביר. לאחר לבטים, ולאחר שנאמר לו, לגירסתו, שתמורת "שיתוף פעולה קטן ולא משמעותי" מוכנה המדינה להעניק לו ולמשפחתו אשרות שהייה כאמור - הסכים פ' לשמש כמודיע של משטרת ההגירה. לגרסתו, בזכות ידיעותיו נתפסו שוהים בלתי חוקיים רבים בתקופה שבין אמצע שנת 2003 ועד לשנת 2005. לדברי פ', בעקבות פעילותו המאומצת למסירת ידיעות למשטרת ההגירה, נודע דבר שיתוף הפעולה שלו בקרב הקהילה האפריקאית בתל אביב. הדבר הוביל, לדבריו, לכך שהוא ובני משפחתו הותקפו, נודו מן הכנסיה שאליה נהגו ללכת ואף בני משפחתו שבגאנה הותקפו.
5. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פ' הוא זה שפנה לנציגי משטרת ההגירה והציג עצמו כאדם בעל קשרים בקהילה האפריקאית בישראל, אשר יכול לסייע לגורמי ההגירה. לטענת המשיבים, וכעולה מן התצהירים, אשר הוגשו לבית המשפט הנכבד קמא, כל שהוצע ל-פ' היה שכל עוד הוא ישתף פעולה עם משטרת ההגירה, לא יינקטו נגדו צעדי אכיפה. לטענת המשיבים, הפעלת פ' לא ארכה זמן רב, שכן התברר לגורמים הרלוונטיים כי המידע שביכולתו להביא הינו מצומצם ביותר. המשיבים הכחישו כי גם המערערים 3-2 שימשו כמודיעים משטרתיים.
6. לאחר שבני משפחתו של פ' הותקפו בגאנה, ולדבריו - לאחר שהבין כי לא יזכה לאישורי שהייה כמובטח - הגיש פ' בקשה לנציבות האו"ם לפליטים להכרה בו כפליט. בקשתו נדחתה לאחר שנמצא כי הוא איננו עונה על הקריטריונים הקבועים באמנה בדבר מעמדם של פליטים - 1951.
7. בעקבות דחיית בקשתו של פ' להכרה כפליט - פנו המערערים, בתאריך 29.5.2005, לשר הפנים, בבקשה ליתן להם מעמד חוקי בישראל, מטעמים הומניטאריים. לאחר בדיקת הבקשה על ידי מנהל מינהל האוכלוסין דאז, הוחלט לדחותה ולאפשר למערערים שהות קצרה נוספת בישראל, לצורכי התארגנות.
8. בחודש יוני 2005 שודרה כתבה בתכנית הטלוויזיה "עובדה", אשר עסקה בנוהלי העבודה שבין משטרת ההגירה לבין משתפי הפעולה מקרב אוכלוסיית הנכנסים לישראל שלא כדין ונגעה, בין היתר, גם בעניינו של פ'. בתום שידור הכתבה, לטענת המערערים, שנתמכה בתצהיר של הכתבת, מסר נציג של שר הפנים דאז (חה"כ אופיר פז-פינס) כי השר פועל למתן אישור שהייה למערערים. בתום עונת השידורים של התכנית שודרה הכתבה פעם נוספת, ובתום השידור נמסר, כך נטען, כי שר הפנים החליט להעניק אשרות שהייה לעותרים. עם זאת, באותו מעמד נאמר כי האשרות כפופות להחלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין - והלה הודיע לבסוף כי האשרות יהיו רק לחודשי שהייה אחדים.
9. על רקע האמור לעיל הגישו המערערים את עתירתם לבית המשפט הנכבד קמא, בגדרה טענו המערערים כי ניתנה להם הבטחה מינהלית (בין אם על ידי משטרת ההגירה, או על ידי שר הפנים, לאחר שידור התכנית "עובדה" בטלוויזיה) - שיונפקו להם אשרות שהייה בישראל. לחילופין הם טענו כי ראוי לעשות כן מחמת כך שהם נתונים בסכנה שיתנכלו להם ואף יפגעו בהם, אם יוחזרו לגאנה.
10. יצוין כי בעת בירור העתירה ביקשו המערערים לאפשר להם לבחון אפשרות של מעבר למדינה שלישית, ככל הנראה באירופה. בית המשפט נתן להם אורכה לצורך זה, ואולם הניסיון לא צלח.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים
11. בפסק דינו נדרש בית המשפט בראש ובראשונה למחלוקת העובדתית שבין הצדדים, בפרט בכל הקשור להבטחות שניתנו ל-פ', לטענתו.
בכל הנוגע להשתלשלות העניינים הקשורה להפעלתו של פ' על ידי משטרת ההגירה - ביכר בית המשפט את גרסת המשיבים, ואת טענותיהם המפורטות של שוטרי משטרת ההגירה בעניין. בית המשפט קבע כי אין ליתן אמון בטענות המערערים להבטחה - שניתנה להם לכאורה ע"י משטרת ההגירה בדבר מתן אשרה לשהיה קבועה בארץ וציין כי אין כל ראיות אובייקטיביות התומכות בטענות המועלות על ידי המערערים בהקשר זה. בית המשפט אף ראה להזכיר בנושא זה מגוון של מקרים שבהם המערערים לא דייקו במכלול זה, אם לנקוט בלשון המעטה, ומסרו גרסאות שונות על דבר מגעיהם עם הרשויות, והוסיף כי נראה שהם אינם בוחלים בדבר כדי להשיג אשרת שהייה בישראל. במסגרת זו הובאו בין היתר הנתונים הבאים: המערערים נכנסו לישראל שלא כדין; ג' טענה, על מנת להתחמק ממעצר, כי היא אם לילד - טענה שהתבדתה בהמשך; פ' מסר את דרכונו לאדם אחר שייצא מישראל, על מנת שתוחזר ל-פ' הערבות בסך 15,000 ש"ח שהפקיד, להבטחת יציאתו מן הארץ; פ' הציג מצג שווא, לפיו ג', אחותו, הינה למעשה אישתו, על מנת שג' תשוחרר ממעצר, ועוד.
ביחס להבטחה המינהלית הנטענת, שנמסרה בעקבות שידור התכנית "עובדה" בטלוויזיה, נקבע כי אין כל ראיה - לרבות בתצהירים התומכים בעתירה - כי ההבטחה המינהלית חרגה מהסכמה למתן אשרות שהייה לחודשים אחדים, שחלפו זה מכבר.
גם טענת הסיכון הנשקף למערערים בגאנה נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד, אשר קבע כי אף טענה זו לא הוכחה, וממילא, גם אם הייתה קיימת סכנה, נוכח משך הזמן שחלף מאז, נראה כי אין היא קיימת עוד.
מכאן הערעור שלפנינו.