פסק-דין בתיק עפ 1256/06

כב' השופט יצחק כהן, אב"ד- סגן  נשיא:

א.          עיקרי העובדות:

1.         כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר יחס לו עבירות של חבלה חמורה ושל תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות בניגוד לסעיפים 333 ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.8.05, על רקע סכסוך בין המשיב לבין אדם בשם ירון אלגרבלי (להלן: ירון), פרץ בין השניים ויכוח, שהתפתח לקטטה, שבמהלכה הכה המשיב את ירון בפניו באגרוף והפילו. כתוצאה מכך נגרמו לירון שבר באפו, המטומה סביב העין הימנית ושפשופים בגופו כתוצאה מהנפילה.

בגין מעשים אלו הוגש כנגד המשיב כתב אישום ביום 6.11.05. כמו כן הוגש כתב אישום כנגד ירון אלגרבלי ואשתו ענת בגין חלקם באותה קטטה (ת.פ. 433/05). יצוין כי כב' השופט בן פיילס, אשר בפניו נידון בתחילה עניינו של המשיב, פסל את עצמו מלהמשיך לדון בעניין עקב העובדה שבפניו נידון גם משפטם של בני הזוג אלגרבלי, ומדובר בגרסה מול גרסה על רקע אותה מערכת עובדתית. על כן הועבר עניינו של המשיב לטיפולה של כב' השופטת ברכה סמסון.

ביום 30.3.06 הגיש ב"כ המשיב בקשה לביטול כתב האישום מטעם של הגנה מן הצדק, בטענה כי שני כתבי האישום שהגישה המאשימה בפרשה זו סותרים חזיתית זה את זה, והמאשימה טוענת בהם "דבר והיפוכו", על כן יש בהמשך ניהול המשפט פגיעה בזכותו של המשיב להליך הוגן.

על בקשה זו השיבה המערערת ביום 2.5.06, ולטענתה במקרה זה מדובר בקטטה שבה כל צד הוא גם תוקף וגם מותקף, על כן יש מקום להעמיד לדין את כל המעורבים בפרשה, ואין סתירה בין כתבי האישום.

ביום 9.7.06 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, לפיה התקבלו טענות המשיב וכתב האישום כנגדו בוטל מן הטעם של הגנה מן הצדק.

ב.         החלטתו של בית המשפט קמא:

2.         בית משפט קמא קבע כי שני כתבי האישום שהוגשו בפרשה סותרים זה את זה במובן זה שעל פי כתב האישום נשוא הדיון, המשיב הוא התוקף וירון הוא הקורבן, ואילו לפי כתב האישום האחר, ירון הוא התוקף והמשיב הוא הקורבן. כן ציין בית משפט קמא סתירה בין שני כתבי האישום, בכך שבכתב האישום כנגד המשיב מצוין כי התפתחה קטטה בינו לבין ירון, שבמהלכה תקף המשיב את ירון, ואולם בכתב האישום כנגד ירון וענת לא מוזכרת קטטה כלל.

בהמשך לכך קבע בית משפט קמא כי מדובר בסיטואציה של קטטה, בה כל אחד מהצדדים מנסה לגולל את האשמה על חברו. במצב עניינים כזה, בו עצם הקטטה במקום ציבורי אינה מוטלת בספק, ואולם השאלה מי יזם את קטטה שנויה במחלוקת, על המאשימה להגיש כתב אישום בעבירה של תגרה במקום ציבורי ולא בעבירה של תקיפה. זאת כיוון שלא ניתן לקבוע ללא בירור משפטי מיהו התוקף ומיהו הקורבן, ולפיכך תגרה משקפת מצב של תקיפה הדדית מנקודת מבט אובייקטיבית.

בית משפט קמא עמד על כך, כי אף המאשימה אינה טוענת לשני אירועים נפרדים, אלא מקריאת כתבי האישום עולה כי מדובר באירוע אחד. לפיכך קבע בית משפט קמא כי אם יש בידי המאשימה, כטענתה, ראיות נוספות להוכחת אשמתם של המעורבים מלבד אימרותיהם הסותרות זו את זו, על המאשימה להחליט לאן נוטה הכף, אולם אין מקום להגיש כתב אישום בעבירת תקיפה אם המאשימה אינה יודעת למי להאמין. בפרט הביע בית משפט קמא את תמיהתו על כך שלא הוגש כתב אישום בעבירה של תגרה במקום ציבורי שעה שהמאשימה עצמה טוענת כי מדובר בקטטה.

לאור כל זאת קבע בית משפט קמא כי התנהלות של המאשימה, המציגה בפני בית המשפט תמונות מצב שונות ביחס לאותו אירוע, אינה ראויה, חותרת תחת אינטרס הציבור בקיום הליך ראוי ופוגעת בזכויות הנאשמים והמתלוננים.

            אשר על כן, קבע בית משפט קמא כי דין כתב האישום להתבטל מן הטעם של הגנה מן הצדק.

ג.          עיקר הטענות בערעור:

3.         טענות המערערת :

לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על ביטולו של כתב האישום.

לטענתה, כתבי האישום אינם סותרים זה את זה, שכן מקריאתם עולה תמונה ברורה של אירוע אחד , שבמהלכו כל צד תקף את משנהו וגרם לו לחבלות, וברי כי מדובר בקטטה. גם אם נפלה שגגה בכתב האישום השני בפרשה בכך שהקטטה לא צוינה במפורש, אין בכך כדי להביא לביטול כתב האישום נשוא הערעור, שהרי בית המשפט אינו דן בכתב האישום השני.

המערערת מוסיפה כי המחלוקת אינה בנוגע לשאלה מי יזם את הקטטה, שהיא שאלה משנית, אלא בנוגע לשאלה מה חלקו של כל אחד מהמעורבים באירוע. לטענתה, חומר הראיות מלמד כי לכל אחד מהנאשמים בשני התיקים היה חלק נכבד באירוע, והשאלה המרכזית אותה יתבקשו בתי המשפט שישמעו את הראיות לבחון הינה האם הנאשמים אכן תקפו את הקורבנות כמתואר בכתבי האישום.

אמנם, כל אחד מהצדדים טוען כי רק הותקף וכי לא תקף כלל, ואולם למאשימה די ראיות להוכחת התקיפה.