פסק-דין בתיק פש"ר 1253/06

1.         לפני בקשת חייב למתן הפטר.

2.         יאמר מייד - אין זו בקשה שגרתית, שכן החוב היחיד העומד על הפרק בענין ההפטר, הינו חוב מזונות, אשר ברגיל, אין פושט רגל מופטר הימנו אף לאחר שמסתיים הליך פשיטת רגל בצו הפטר (סע' 69 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: " הפקודה" או " פקודת פשיטת הרגל")). הנושות היחידות הן גרושתו של החייב ובתו (ילידת 1969), המשיבות (להלן גם: " הנושות").

3.         עוד יאמר כבר עתה, כי ההליך אינו שגרתי גם במובן זה שלכאורה כבר ניתן בעבר לחייב, בהליך זה ממש, צו הפטר, וזאת בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 28.2.08. ברם, בהחלטת בית המשפט העליון מיום 18.11.12 (רע"א 3050/12) נתקבלה בקשת רשות ערעור (על החלטת כב' השופט ברנר מיום 26.1.12 שדחתה את בקשת החייב להכריז שהוא עדיין פושט רגל), נקבע כי הליכי פשיטת הרגל של החייב טרם נסתיימו והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי.

לאחר האמור, לאחר שהוגשו עמדות הצדדים ולאחר שהועבר התיק לפני, נקבע (בהחלטת 1.1.13), כי הליך הפש"ר חזר על כנו, הנאמן חזר לתפקידו וצו הכינוס (לרבות עיכוב הליכים) חזר לתוקפו.

4.         ביום 27.1.13 הוגשה הבקשה הנוכחית להפטר.

רקע

5.         על הרקע להליך פשיטת הרגל ולבקשה הנוכחית, עמד בית המשפט העליון בהחלטתו הנזכרת מיום 18.11.12.

למען הסדר הטוב, תובא גם להלן תמצית הרקע להליך ולבקשה. הדברים יובאו על יסוד החומר בתיק, לרבות החלטות קודמות של מותבים בערכאות השונות. יוער, כי נוכח העובדה שימיו של תיק זה קודמים לימי המערכת הממוחשבת (וראשיתו של התיק למעשה עוד בשנת 2001), החומר בתיק הממוחשב הוא חלקי בלבד.

הבקשה לצו כינוס

6.         החייב, יליד 1938 (כיום בן 75), מורה לספרות ולמדעי היהדות בהכשרתו, הגיש בשנת 2001 בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (פש"ר 6250/01).

7.         במסגרת הבקשה לצו כינוס, הצהיר החייב רק על חוב המזונות (ור' גם עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.04 שהתקיים בפני כב' השופטת מרוז), ואכן, לפי החומר שבתיק, הוגשו במסגרת ההליך רק תביעות חוב של המשיבות בענין מזונות.

8.         נפנה אפוא בשלב זה לסקירה קצרה של הרקע לחוב המזונות. לאחר מכן נשוב להשתלשלות הענינים בתיק פשיטת הרגל.

חוב המזונות

9.         החייב והמשיבה 1 נישאו בשנת 1968. בתם היחידה, המשיבה 2, נולדה בשנת 1969. בני הזוג נפרדו במהרה (וממשיכים, מזה למעלה מ- 40 שנה, "להתראות" בערכאות).

10.       החייב נסע בשנת 1973 לאוסטרליה. לשיטתו, לאחר שנסגר עיתון אותו ערך ומשלא מצא עבודה בארץ והוא הוזמן לעבוד כמרצה באוסטרליה. הוא שהה בניכר עד לשנת 1993.

11.       עוד בשנת 1971, קודם לעזיבתו של החייב את הארץ, הגישה המשיבה 1 כנגד החייב תביעת מזונות בשמה ובשם הבת (מ.א. 1322/71). תביעת המשיבה 1 למזונות נדחתה בשל השתכרותה והחייב חוייב בתשלום מזונות בסך350  ל"י לבתו וכן חוייב לשאת בהוצאות הבית. בהמשך ולאחר הליכים נוספים, הגיעו הצדדים לפשרה (שקיבלה תוקף של פסק דין) בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 797/75, ולפיה החייב ישלם סכום של 000, 1ל"י מזונות לבתו ויהיה פטור מהשתתפות בהוצאות הבית (ר' תאור בפסק דינה של השופטת, כתוארה אז, ביניש, בע"א 368/95 מיום 24.7.96).

12.       בשנת 1979 הגישה המשיבה 1 הליך נוסף כנגד החייב לענין מזונותיה (2152/79) ובגדרו ניתן פסק דין עת שהה החייב באוסטרליה, בו חויב במזונות בסך 13,000 ל"י (מזונות זמניים - החלטה מיום 17.12.79; פסק דין - מיום 23.4.80). השגה על פסק דין זה, נדחתה.

13.       החייב לא עמד בתשלום המזונות (עמ' 2 להחלטת 15.8.02 בתיק הפש"ר, ר' להלן). המשיבות נקטו כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל לגביית המזונות. במסגרת זו מומשה ונמכרה בשנת 1980 דירת מגורים ברחוב שלמה המלך בתל אביב שהיתה בבעלות החייב וכן מומשה ונמכרה מחצית מדירת מגורים (בחולון) שהיתה משותפת לחייב ולמשיבה 1 (המשיבה 1 עצמה רכשה את המחצית).

14.       בנוסף למימוש הדירות, גבו הנושות במהלך השנים סכומי תמלוגים אשר הגיעו לחייב מאקו"ם ( אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל).